על הטבעונות

הטבעונות דהיום היא עלובה, נחותה ומוסרנית. נחלתם של אלה חסרי־המוסר, הנתלים באיזה קש עלוב וחולף, משיח־שקר, המאפשר להם לחשוף את אי־מוסריותם, את האלימות הפנימית הקוצפת בהם, ולהפנותה לבסוף כלפי עצמם, כלפי עצמי. ועל כל פנים, כלפי אדם. שונאים הם לאדם. כולם למעט עשרה, ואולי ל"ו.

הטבעונות כדרך חיים יהודית (ועל כן נטועה בה סתירה)

כח החיים הפועם בנמלים ובשרצים ובפירות היער ובעלעלי העצים ובשורשי הפרחים ובזרע אדם אחד הוא.
כח היצירה הפועם בבעלי החיים – אחד הוא ליצור. כוורת הדבורה וקן לציפור וקורי העכביש ומחילת החפרפרת וצבע הפרח וגודל הפיל והמון הפלמינגו ותל הנמלים ועוד ועוד יצירות מופת מושלמות – כל אלה יחד וכל אחד לפרטיו – שבים ונוצרים שוב ושוב ושוב – עד עולם. תל הנמלים הקרטיקוני ותל הנמלים הנוכחי דומים דיים.
כח היצירה הפועם באדם – מרבה הוא ליצור. יוצר כל אשר יכול, ובא עד תוכן שחקים. ורע עשה עד מאד. והיטיב עד מאד.
ובראשו ובלבו הרחיק עד אין קץ, נתן סימנים באינסוף.

הפער בין האדם לבין חיות־השדה הוא במידת היצירה שבהם, ולא במידת החיים שבהם. האחרונה אחת היא. הראשונה שונה.
יוצר האדם טוב ויוצר הוא רע. ואילו החי יוצר בלא דעת טוב ורע.
יוצר החי מתוך החיים בלבד.
והאדם –
הוא יוצר
מן היצירה.

על כן יקרים חיי אדם, ומותר האדם מן הבהמה. אין – כי הכל הבל.
מותר במידת אין שבו. ששאר המידות ביחס לאין – הבל הן.

האדם מוקיר את חייו עד מאד.
על כן כאשר נפצע אדם, ודמו שותת, ומעיו נפגמו, ועיסת פנימו מגולה וסורחת, יבואו אנשים ויסייעו להצילו.
והרי נאמר לעזבו לנפשו. ימות האדם הסורח. לא נוח טפל באדם הסורח.
כמו בטבע.
חיה פצועה – מזון היא. במהרה תטרף, טפרים יאחזוה, שיניים יבקעו צווארה, יבטשו בבטנה.
יאכלו הכל, הכל יאכלו.
רק עצם לוזה לעולם תוותר.

ובאדם – לא היא.
חיי אדם יקרים הם. שמן היצירה באו.

– אל תאכל מן החי, אומר היהודי.
– מדוע? שואל רעהו, יהודי גם הוא.
– שחיינו חייהם, עונה היהודי הראשון. שכח חיים אחד מפעם גם בהם גם בנו.
– אם כן, מה הבעייה? משיבו השני. הרי אני כח חיים, והוא, החי, כח חיים הוא, והנה נמצא כח חיים מזין עצמו בכח חיים, ואין המערכת נפגמת כלל.
– נכון, אומר היהודי הראשון.
אלא שהדרך לא טובה היא. שכן אתה אוכל בעלי חיים שנפגם כח חיותם. שאתה פגמת בכח חיותם. שהם מזון לבד, כאותן חיות פצועות, ואין אתה רואה בהן בעלי חיים של ממש. אין אתה שמח בשמחת חייהם. שאתה כורת מקורם, ומעוות רגליהן, וכולאן בכלובים ומונע תנועתן, ופוגם בכבדם ובלבם ובגופם. נמצא כי פוגם אתה בשמחת חייהן. מזון קלוקל אוכל אתה, פגום, רע, רעיל. וברי כי לא כשר הוא.
– נמצא אם כן, אומר השני, שלו אשכיל לגדלם אחרת, אפשר יהיה שאוכל בשרן?
– אפשר, עונה החבר הראשון. אבל מעט.
– כמה מעט?
– מעט. תחילה פעמיים בשנה. ראש השנה ופסח. אחר כך – פסח לבדו.
– אבל זה בלתי אפשרי, יאמר השני.
– זה אפשרי עד מאד, יאמר הראשון.
– אם כן – מדוע לאכול בכלל. נוותר גם על פסח.

– ראה. האדם צלם אלוהים הוא.
– וצלם זה מהו?
– סתירה. בנת? צלם אלוהים שבו נברא האדם – סתירה הוא. והסתירה היא עמוד יסודו של האנושי, ובאין סתירה – אין אנושי.
רק על מנת לסבר את אזנך אומר שכוחות סותרים באלוהים. שהוא ממית ומחיה, בונה ומחריב, קנא וענו, ראשון ואחרון, ועוד ועוד. והוא אחד בפועל (וממילא אחד בכח). ובאדם – כוחות סותרים. טוב ורע, וצדיק ועוול, ורך וקשה, וזכר ונקבה, וימין ואחר, וחי ומת, ופרט וכלל הוא, ועוד ועוד לו עצמויות והפכן. והוא אחד בכח. (ובפועל איננו אחד. וקשה עד מאוד להוציא מן הכח אל הפועל, ואין זה מענייננו כעת).
– ומה נגזר מכל זה?
– לאלוהים לבדו הבשר. שכל הבשר הנאכל בארץ הקודש – לאלוהים הוא. עולה בבית המקדש – קודש לה' בלבד. וקצת אוכלים כהנים ממנו. אוכלים לשמו ולכבודו.
ופעם אחת בשנה, בחג החירות, עושה האדם מעשה אלוהים – ואוכל בשר. ואכילתו זו – קודש היא. והחיות הנאכלות מעטות הן, על כן גדלו ברווחה, על כן גדלו בשמחה, וכח החיים מפעם בן עד מאד. ומשנשתווה כח החיים הפועם בהן ובנו, אפשר שניגש לאכול. ובאכילתנו אנו מעלים כח החיים מעולם העשייה אל עולם היצירה. ללא פגם, ללא כאב מתמשך. או אז נמצאים אנו אוכלים בצלם אלוהים. אחת בשנה. ולא לזלול ולסבוא ועל האש. צלי, מעט, נתח קטן לכל אחד. והיו לבשר אחד.
– אתה לא נורמלי.
– בהחלט. אדם אני, יהודי אני. הנורמלי אינו ממהותי כלל. כח נלווה הוא, חשוב עד מאד. יועץ הוא לי בכל דרכי. יועץ ומשרת. אין הוא מושל בי. שעמוד יסודי סתירה הוא, ועמוד יסודו – עקביות. (העקביות – מפלטם האחרון של חסרי הדמיון (אוסקר וויילד). ואני בעל דמיון.)

המנעות מבשר כל השנה, למעט לילה אחד. ליל שימורים הוא לה', לילם של בני החורין, ליל סדר הוא.
וסדורים הדברים יפה: עולם היצירה מקבל כחו מעולם העשייה, ובתמורה מעניק לו מכוחו שלו.
שהופך הבשר לכח יצירה. לא תאווה, לא בולמוס, לא גרגרנות.
אכילה כמעשה אלוהי – יצירה היא, בריאה היא.

– נסתתמו טענותי. לו יהי כדבריך.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s