אין איל (בראשית י"ד, א' – ט"ז) (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גוים: עשו מלחמה את ברע מלך סדם ואת ברשע מלך עמרה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צביים ומלך בלע היא צער: כל אלה חברו אל עמק השדים הוא ים המלח: שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שנה מרדו: ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר והמלכים אשר אתו ויכו את רפאים בעשתרת קרנים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשוה קריתים: ואת החרי בהררם שעיר עד איל פארן אשר על המדבר: וישבו ויבאו אל עין משפט הוא קדש ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמרי הישב בחצצן תמר: ויצא מלך סדם ומלך עמרה ומלך אדמה ומלך צביים ומלך בלע הוא צער ויערכו אתם מלחמה בעמק השדים: את כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גוים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר ארבעה מלכים את החמשה: ועמק השדים בארת בארת חמר וינסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה והנשארים הרה נסו: ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו: ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם וילכו והוא ישב בסדם: ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם: וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן: ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק: וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם

פשט הפסוקים
כפי שנכתב בהקדמה.

התבוננות
ויהי בימי
מכאן שהיו מפורסמים, שהיו אלה ימיהם שלהם. ארבעת המלכים הטילו חיתתם על הסביבה, עברו ממסע נצחון אחד למשנהו, ושמם יצא בעמים. על כן קרויה התקופה כולה על שמם: ימי אמרפל.

אמרפל, אריוך, כדרלעמר, תדעל
רשימה שמית על פי סדר אלפביתי. לא נפוץ בתורה. בחירתה של התורה בהצגה מסוג זה עשויה להעיד דווקא על כך ששמעם לא הגיע לאזני הקוראים. שלוּ היו ידועים המלכים, כמו פרעה למשל, היתה יכולה להסתפק בציון שמם בלבד. על־פי מפות קדם, רחוקות היו הממלכות, ותעיד על כך השנה שחלפה מאז יצאו המלכים לדרכם, עד אשר הגיעו לאזור כנען. שהמרד החל בשנת 13, והמלחמה נערכה בשנת 14.
שמות המלכים – מוזרים, עתיקים, כמו דורשים שנדרוש בם.
אמרפל, שנער והוא אפל, מר. אבל גם פלא רם, וכן למרפא, לרפאם. ועוד יש בו עניינים. ותיבת לרפאם שמצאנו יכולה להעיד גם על מקורו, שאולי בא מרפאים, וכך נקבל רמז לגבי המלחמה שאסרו הארבעה על עַם רפאים, בעשתרת קרנים, במהלך מסעם. ומעתה נוכל לשאול שאלות לגבי העמים שבהם נלחמו. כמו מורדים היו בצור מחצבתם שלהם, בדרך לבסס שלטון חדש, שלטונם שלהם, הוא שלטון הבנים. ומוכר לנו הדבר ממלחמות האלים בטיטאנים שבסיפוריה העתיקים של יוון. על כן מלך שנער, שנִּעֵר את עברו מעליו, כדרכם של נערים. ושם פלא רם, כמו מעיד שעשה עצמו אלוהות, כח חדש בעולם העתיק. וזה שאזכרנו את המיתולוגיה היוונית, שם מורדים הבנים באיתני הטבע, הטיטאנים, ומשימים עצמם אלים.
עוד: ראינו ארץ שנער בימי המגדל. וזה מסתדר עם פלא רם שאמרנו בלא דעת. אותו מגדל נפלא, רם ונשא, שיש בו מן המרידה באל, ונמצא אמרפל מגלם באותיות שמו את אותו המרד. שלא שכח תפארת ימי המגדל, ולא סלח על הפסקת בנייתו, ולא הניח לחלום, או לשאיפה, לשוב ולבנותו מחדש.

אריוך, אלסר
ממלכת אלסר מרמזת בשמה על איסורים שהושתו על הממלכת בשם הדת. שכתוב – אל אסר. אריוך, כחברו אמרפל, מורד באיסור האלוהי, ומצטרף אל מכונת המלחמה של ארבעת המלכים, במטרה להסיר את האל הישן מעליו. ומכאן – סר אל. הסרת האל מן המערכת הקיימת, והקמת מערכת חדשה תחתיה. השם אריוך מעניין מאד, ומכיל בתוכו כמה מילות מפתח. אור, למשל. או ירך. אבל כאן נסדר את האותיות בצורה הבאה: כיאור. שכאשר יצא למרד הגדול עם שלושת חבריו, ביקשה נפשו להיות אלוהות כאותו הנהר הגדול. ניתן שוב לומר שביקשו הארבעה להכתיר עצמם אלים, תחת אותן אלוהויות שרווחו במזרח הקדום. ובאמת איני רואה סיבה שלא לעשות כן, שהיו אלה אלוהויות שממילא לא שרדו את מבחן הזמן, ואלוהות כזאת – הריהי אינה ראויה לשמה כלל וכלל. ואפשר גם יראוך, שראה עצמו כמי שיש להתיירא מפניו, ולא היא – שהיראה לה' בלבד, וגם זה מתיישב עם רוח הדברים. (אבל וודאי היה מפחיד עד מאד, הוא ובריתו, וצבאותיהם החזקים).
כדרלעמר, עילם
ראינו בהקדמה שכדרלעמר מלך מלכים הוא, ראש וראשון לחבורת הארבעה. וכאן נזכר שלישי, כאמור על פי סדר א"ב, שבמקום זה קודם פורטת התורה את שמות המשתתפים במחזה, ורק אחר כך נגלית פעולתם ומרכזיותם בו. ויש לחשוב מדוע נהגה כך.
ביטוי שמו: כְּדוֹר-לָעוֹמֶר והוא מרמז על אותו הדור שנצטווה במצוות העומר, בספירה ובתנופה. והעומר – עשירית האיפה הוא. שהוא – העומר – אחד מעשרה, וגם כדורלעומר (כתיב מלא) אחד מעשרה. וכל זה, יחד עם היותם של המלכים תשעה – ועם מלכיצדק עשרה – מכוון אותנו אל אותה מערכה, אל אותו אילן, ואנו נשתדל בכל כוחנו לכתוב מה שהכרח לבדו, ולא דבר מעבר לזה.
עילם אותיות ימעל (שמעל באלוהיו), וכן מרמזת על עולם. כלומר, כאילו כתוב כדורלעומר מלך עולם. וזה עניין גדול מאוד, ומתיישב עם רוח הפירוש הזה, כפי שהולכת ומנשבת מעצמה. שראש המלכים רואה עצמו כמלך עולם, (ואולי מבחינתו בצדק – על שום סדרת הנצחונות האינסופית שלו, ומלכותו המשתרעת מאזור המפרץ הפרסי ועד לאזורנו, ועל התנהגות המלכים אשר אתו ועל הכוחות המניעים אותם). וכנגדו בורא עולם, מלך נעלם, לא דמות לו ולא תואר, אין־דבר הוא, וזה שורש סיפורנו אנו, בני העם, ועל כך נלחם אבינו אברם.
עוד: ראינו ממלכת עילם בשושלות בני נח, שכתוב: בני שם עילם, ולא פירטה התורה את שושלת עילם, כשם שנהגה עם אחיו. כמו אמרה תורה שמוצאו משֵׁם הוא כל אשר יש לדבר בו. אבל כאן שב ומופיע, והנה הקים ממלכה. וכדרלעמר עומד בראשה, ומלך גדול וחזק הוא. כך שמלחמת אברם בכדרלעמר ובעלי בריתו – מעין מלחמת צאצאים היא. שאברם גם הוא בן לשושלת שם. ועל זה נאמר כי ספר בראשית כולו עוסק ביחסים שבתוך המשפחה, בעיקר בין אחים. שקין והבל, ולמך ובני משפחתו, ושם חם ויפת, ויצחק וישמעאל, ויעקב ועשיו, וזרח ופרץ, ויוסף ואחיו. לאורך הספר עובר כחוט שני המאבק בין הצאצאים על בכורה, על ברכה, על אמת, על צדק, על נצח, ובסופו של דבר, כפי שמלמד קין יותר מכולם, על לבו של אלוהים. וברי כי נושא זה ראוי לחיבור שלם ומקיף, ואילו כאן אנו מסתפקים בכותרות הדברים בלבד, אבל טוב לדברים שיהיו נכתבים כאן, שבכל־זאת – טוב שיהיו הדברים פרושים בפנינו, שנוכל לגשת אליהם עת יעלה הצורך.
ותדעל מלך גוים
אחד – ראינו – מלך עולם, וכעת מלך גוים. שגם הוא מלך מלכים, ומושל על גוים רבים. לפחות כך נרמז בשם מלכותו. ושמו – תדעל – אותיות לדעת, והיא תיבה המרמזת על אותו העץ, ועל האיחוד הגדול, וכן על אותה מידה נעלמה שבין השלוש לבין השבע. וכן עולות אותיות השם לעדת, והעדות אל מול גוים ניתנת. ויש עוד עניינים ונציין רק שאפשר לגרוס עדת־אל ואות א' נבלעת ונעלמת בתוך ההגייה, ומן הרמז עולה שגוים הם הם עדת־אל, וגם על כך נלחם אבינו אברם, טרם היותו אברהם.
וגם גוים ראינו בשושלות: מאלה נפרדו איי הגוים. וככל שאחשוב בדבר כאן, הרי שאם כינתה התורה את העמים בשם איים, רמז על היותם של עמים מובחנים מסביבתם, הרי שראוי שתעלה בעין דמעה, שיפה הדבר עד מאד. וגם בתהלים אנו מוצאים ישמחו איים רבים, מה שמחזק את ההשערה, וכן את יפי הדברים.

וכל אלה המלכים על רמזיהם, יוצאים למלחמה עם מי?
ברע מלך סדם, ברשע מלך עמרה
האחד ברע, היינו היפך הטוב, והאחר ברשע, שניגודו בצדק. ועל־אף־פי־כן נלחם אברם את מלחמתם. ובאמת אין זה תיאור נכון של הדברים. שעל מנת להחזיר את לוט אחיו/אחיינו למקומו, מוכן אברם לפשרות מרחיקות לכת, עד כדי שיאשימוהו שנלחם לצד פושעים. וכל זה בתוך אחד היה אברהם, ומכאן שפעמים ימצא עצמו אדם שם, במקום פושעים, ואין לו לעמוד שם, ככתוב ובדרך חטאים לא עמד. שיודעת תורה שיש והאירועים מאלצים אדם ללכת בדרך חטאים, אלא שאין לעמוד שם, ומשסר האילוץ, הרי יש להמשיך וללכת. ומשעשית כן – אשריך. ואולי כאן מקום לעמוד על ההבדל שבין רע ורשע, שרע מן ההכרח הוא, שעץ הדעת טוב ורע, ואין לאדם אלא קיום שאחוז גם ברע. וממילא יקרו המקרים, וחלקם ירעו לאדם, יפגעו בו. אבל רשע זו החלטה, זו התנהגות אנושית, זהו מצב שבו אדם בוחר ברע, והוא מעדיף לפגוע, לפגום, להכאיב, לחטוא. מדוע? כי כך בנויה אישיותו, כי כך אמרו לו קולותיו הפנימיים, כי חלשה עליו דעתו. כך או כך, הִרְשיע המרשיע, ובתנאי שאינו מקרה קצה (שהוא חסר־דעת, למשל, ואינו מבחין בין טוב לרע). אם כן, אחד נטוע במציאות הדברים, זה מלך סדום, ואחד רשע, זה מלך עמורה. ועמורה מרמז על המעור, על נקודת ההתעוררות שהיא בדיוק – אבל בדיוק – המקום שבו יכרות אברם ברית עולם עם האלוהים, והעם ישמור הברית, ככל יכולתו, עד היום ועד בכלל. ועל פי מצלול עמורהעם אורה, שביקשו להאיר הדרך, אבל חשכה דרכם, ואורם זה של אנשי עמורה – שביקשו להפיץ – לא הגיע עד הלום כלל וכלל. לא הגיע לשום מקום, יש לומר. וסדום מה מרמז? אינני יודע, ונראה כי סוד בדבר.
עוד: ברשע אותיות בעשר וזה רמז לבריאת העולם, שבעשרה מאמרות נברא, וממילא רומז לעשר מידות האילן. וברע אותיות ערב מרכיב חשוב באותה הבריאה, שממילא אחת היא, וכן אותיות עבר, וזה כבר איזה קשר כלשהו לאברם עצמו, אברם העברי, וממילא גם אלינו.
שנאב, אדמה
ואם באלוהויות עסקינן, הרי זה מלך האדמה כולה. וברי כי באמת אין הוא מלך האדמה, אלא לכל היותר, ואם בכלל, מדמה הוא להיות מלך לה. שתיבת אדמה הריהו הטיית פועל עתידית של שורש ד.מ.ה, גוף ראשון. וכן ראינו את אלוהינו מצווה את הארץ, את האדמה, ובורא ממנה אדם, ומכאן שוודאי שאין שנאב מלך האדמה. ובדיוק בזה אנו מדברים – שאלה תשעת המלכים ראו עצמם כאיכויות נשגבות מאד. ואפשר שהיו בעלי־רוח, ויודעי־חן, ולוחמי ללא־חת. אפשרי הדבר. אבל מכאן ועד אלוהות רחוקה הדרך, ואין היא נתונה לאדם כלל. לשום אדם, בשום זמן ובשום מקום. ועל זה, כפי שאמרנו, נלחם אברם. שנאב. מתוך שגיאת מקלדת דווקא נתגלתה לי הקרבה שבין שנאה לבין שנאב. ורומז על שנאת האב. ומן השנאה בא המרד, ומן המרד – הכרזה: אני מלך אדמה. אפשר שכך הוא. ואפשר שלא. ותיבת שנאב לבדה מרמזת על שִנּוּי – אב. כלומר, החלפת האב באחר. וגם לזה איכות של מרד. ואמרנו הרבה בעבר כי בני הנוער – שנקראים בשמם על שום התנערותם מהוריהם, מעברם (על מנת לגלות את דרכם שלהם) – טוב להם וחיוני לעולם שימרדו. אלא שגם למרוד צריך לדעת, ואין צורך לשבור את כל הכלים כולם. ועד כה, ואני אומר בזהירות, נראה כי אנו אוחזים במקום שבו התורה עוסקת, בהסתר גמור, בשבירת הכלים. ומכאן מקבל הסיפור על הילד אברם המנתץ פסילי אביו – משמעות של שבירת כלים ממש. ששבר את כלי אביו, ואפשר שידע לאסוף האור מן הכלים מתוך אופיו הייחודי לו, וגם מתוך הייחוד האופייני לו. וכל הסיפור ההוא, המסופר כה יפה אצל חז"ל, נגלה לנו כשיקוף, פירוש או ביאור, לסיפור מלחמת המלכים שבו אנו עוסקים כעת, ושעל פיו, ככל שאפשר לנו להבין, שוברים המלכים את הכלים בבלי דעת כלל.
עוד: שנאב אותיות באֱנֹש, ומרמז על האנושי, על האדם, שבא מן האדמה. ועל כן שם עצמו מלך לה, וזה מרד הבנים בהוריהם עד מאד. ויפה הדבר.
שמאבר מלך צביים
שמאברברא שם, שבראם, מִשֶּׁבָּרא, שאברם, גימטריה אהיה אשר אהיה, עד כדי כך. כלומר שמאבר מלך צביים מנכס לעצמו, דרך שמו, את כל הבריאה כולה, עד היותו אל עליון, כתר, מזל, אין. והוא בן זוג ומשלים לשנאב שהוא, בחלקו, שונא אביו: שמאבר – שבר אם. ההוא פועל נגד האב, וזה פועל נגד האם. ושם ממלכתו צביים ואפרש על פי דמיון לארץ הצבי, שהיא ארץ יפה ואהובה, שכיית חמדה. ונקבל ששמאבר זה התגדל עד מאד בעיני עצמו, שהוא אדון עולם, והעולם – ארץ צביה לו, חמדתו. (ואפשר אף לדבר על ביוץ (צביים-ביצים), ועל אבר ועל שם ועל מישוש, ומכאן על זיווג, על מיניות, ומתיישב הדבר עם דימויי האילן וממילא גם עם החיים).

ומלך בלע היא צער
וכאן יהא עלינו להעמיק חשוב: מדוע לא נקרא מלך זה בשמו? שעד כה שמונה מלכים ראינו, וכולם מופיעים בנוסחא אחידה: שם המלך (אריוך, למשל), תוארו (מלך), שם הממלכה (אלסר, למשל), סה"כ שני שמות, תואר אחד. ואילו כאן, אצל מלך בלע, אין שמו נאמר. רק שם ממלכתו. ולממלכת שם נוסף. כך שעיקרון שני השמות נשמר, אלא בשינוי. מדוע העלימה תורה את שמו של מלך בלע? ומיד נשער כי לא העלימה, אלא הבליעה רמז שמלך בלע מלכה היא, ושמה צער. כלומר, לו היתה התורה משמרת את הנוסחא האחידה, הרי שהיתה כותבת וצער מלכת בלע. או אז היינו דורשים את שמה של צער כדרך שדרשנו שמות המלכים האחרים (שהיא עבד נרצע להם, למשל, או שיש בה צער גדול, צער שכינה, או שעומדת להם לרועץ וכו'). ואת שם בלע היינו מפרשים דרך עליבות, בעילה, בעלות או רוע. ולכל אלה אחיזה, שהדברים אינם בעלמא בלבד. (וברוח העשר מידות, הרי יתאימו חלק מן התיאורים האלה למידה הנקבית).
ומה עוד? הרי נחפזנו אל המדרשים, ולא תהינו מספיק על העדר השם, ועל הכפילות (בלע-צער, וזה מופיע פעמיים בחטיבה זו), ועוד קודם לכן על משמעות התיבות בלע וצער, שהן, בניגוד לשמות האחרים בסיפור, אחוזות גם בפשט. אם כן נבדוק: בלע הוא מעשה רע, צער הוא צער, התוצאה הרגשית של המעשה הרע. כלומר קיים קשר כלשהו בין השמות, והוא מרמז שכאשר מבלעים (נוקטים מעשה בלע), או אומרים דבר בלע, הרי שיש לנו לצפות לצער שיבוא בעקבות הדברים. אבל התורה אומרת יותר מזה – שעשיית המעשה היא דבר הצער, לא התחושה שבאה בעקבותיו. בלע היא צער, וכאן יש לנו לחשוב מה מצאה לנכון התורה למסור לנו מסר דרך שמו של אחד המלכים, ואפילו לא דרך שמו, שכן שמו נעלם. ובזה יש לדבר את הדברים הבאים: ממש כשם שאחד השמות האלוהיים איננו נהגה בפינו, זה שם הוי"ה ובקראנו אותו אומרים אנו שם אדנ"י, כך כאן. שכן הפירוש הזה מצא לנכון לזהות (ולמצער להקביל) את המלכים עם מידות האילן: ולכל מידה שמה הגלוי, ולכל מידה שמה הסמוי, הנעלם. ולכל מידה שמות רבים מאד. ובמלך בלע חושפת התורה את הגלוי ואת הסמוי גם יחד, ומשאירה את שם המלך עצמו נגלה (כלומר בגלות), (ויפה הצימוד שבין גלות (הסתר) לבין גילוי, נגלות, כפי שמתבטא בתיבת נגלה. כלומר חלק מן הגילויים מחייבים גלות, ואין אפשרות להגיע אליהם אחרת, ושבנו ומצאנו את אותו הסבר למהלכים ההיסטוריים העוברים על עמנו). אלא שלא הדגשנו מספיק – הסתר שם המלך כמוהו כרמז להסתר שם ה' מאיתנו, גם כאשר הוא גלוי ומונח לפנינו. מכאן, כך ניתן להסיק, שמלך בלע מקביל הוא לספירת תפארת באילן הספירות, שכן היא הספירה ששמה נסתר וקריאתו שונה מדרך כתיבתו. אבל ספירת תפארת היא זכרית, הזכר עצמו ושמו שם הוי"ה, ואילו אנו מצאנו שמלך בלע היא צער, שמידה זו היא המידה הנקבית, מלכות שם אדנו"ת. ומכאן מה? שמלך בלע היא צער זיווּג זכר בנקבה הוא, עת היותם מחוברים זה לזה, והוא משפיע לה, והיא מקבלת ממנו. על כן פעם נגלה צד זכר שבה ופעם צד נקבה.

ונמצאנו מחזקים את ההשערה בדבר ההקבלה שבין ספירות האילן והמלכים: אלה מצד האלהות והקדושה, ואלה מצד האחרא.
עוד: כבר נתקלנו בצוער זו קודם לכן, כאשר נושא לוט עיניו ורואה את ככר הירדן שם נאמר כגן ה' כארץ מצרים באכה צער. ותיבות באכה צער מרמזות שוב על היותה נקבה, שאליה באים. וגם משה יראה בעיניו עד צער, כאשר יעמד על ראש הפסגה, וה' יראהו את כל הארץ. עד צער הוא יראה, שכן מעבר לנקודה זו לא יוכל לראות, שאין תפקיד לשליה אחרי המעבר מפנים חוצה. עד פתח הדברים, וזה צער, וזה קיום דברי ה' לחוה בעצב תלדי בנים, שלפעמים נדרש בצער תלדי בנים. וגם לבו של משה עצב, מצטער, שיכול הוא לראות, אבל לא להכנס. ובאמת אותו האירוע שבעבורנו כניסה הוא, בעבור משה יציאה הוא, יציאת הנשמה, יציאה מן העולם, יציאתו מן הבמה שמעבר להיסטוריה, שאין לנצח אחיזה בחולף.

ועוד נכתוב על בלע בפתח הדברים שיבואו, בעזרה"י.

דברים רבים כתבנו כאן, ומי יתן ויסולח לנו, שלא ידענו מהם כלל, וגם עתה אין אנו יודעים.
ואשר שחיסרנו יושלם ואשר שפגמנו יתוקן, ואין לנו מלים עוד לדבר.
השיגוי והשגב לחי עולמים העוז והענווה לחי עולמים.
אור לי"ד אלול, שלישי בשבת כי תבוא, יפו.

 

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם: עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר: כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ: וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s