אין איל (בראשית י"ד, י"ג – ט"ז) (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם: וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן: ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק: וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם

פשט הפסוקים
שליח יוצא מעמק השידים ובא לאלוני ממרא, על מנת לדווח לאברם כי לוט נלקח בשבי. אברם מגייס כוחות ויוצא לחלץ את לוט משביו. הוא מצליח במשימתו, ומשיב לא רק את לוט, אלא את כלל השבויים, ואת כל הרכוש.

התבוננות
ויבא הפליט
תיבת פליט מיודעת, ועל כן מעלה שאלה. מיהו? וכן הופעה ראשונית היא בתורה לתיבה זו, וכן הופעה אחרונה. בתורה. (בספרי נ"ך ישנן כמה הופעות נוספות).
שורש: פ.ל.ט, והוא בא הרבה במשמעות ישועה, הצלה (למשל: תפלטני מריבי עם, מפלטי מאויבי), ומכאן שהפליט הוראתו: הניצול. אנו ניקח את אות פ' כמעידה על עצמה – פה, ואת שתי אותיות ל"ט כמתייחסות על לוט, ונקבל שפיו של לוט בא אצל אברם, לספר לו את קורותיו. חלום או לא חלום, בא דיבורו של לוט אצל אברם, לספר לו כי נפל בשבי, וכי זקוק הוא לעזרה.
וזהו פירוש הדברים על דרך הנס.
אבל דרך פשט, הרי שבא אדם, פליט מן המלחמה, ומספר לאברם את הקורות. ונוכל לחשוב די בקלות כי אחד מן הלוחמים, או אחד מתושבי סדום, נמלט בעור שיניו מאימת הארבעה מלכים, והרחיק עד לפנים הארץ. אבל אז נאלץ לשאול מדוע מבקש אותו פליט דווקא את אברם העברי. ותשובה תעלה מלפנינו שידע אותו איש את אשר הוא מבקש, ועל כן נשער כי היה זה אחד מעבדי לוט דווקא, ולא תושב אלמוני. ועוד נוכל לשער כי בעת המלחמה, ואפילו בעת שנלקח בשבי ממש, מצווה לוט את אותו עבד לברוח (או להסתתר), ואחר כך, משתחלוף סערת המלחמה, שילך אל אזור ההר לבקש את דודו אברם, ושימסור לו ידיעות מן המלחמה. ומדוע נאמר הפליט במיודע? שידוע הוא לאברם ולאנשי ביתו. שכן עבדי לוט ועבדי אברם הלכו יחד כברת דרך, ויש לשער כי הכירו אלה את אלה הכר היטב.

ועוד נוכל לחשוב כי היה פליט אחד ויחיד מן המלחמה, ועל כן נקרא הפליט, שאין שני לו. והוא איננו מאנשי העיר ושומריה, שוודאי נותרו מאחור, ולא הלכו אצל שדה המערכה, וכן אינו נמנה על אלה שנכנעו בשדה הקרב ונפלו בשבי, או על אלה אשר הרה נסו. הוא לבדו עלה אל פנים הארץ מן המלחמה, וחיפש אחר עזרה והצלה, ועל כן, כאמור קרא שמו הפליט. (וזה פירוש רחוק, ואף על פי כן).
אברם העברי
מקום ראשוני, שבו מקבל אברם שם תואר עברי, ויש לחשוב בדבר. וכן פעם אחרונה שייקרא העברי. ובעתיד ייאמר ביוסף איש עברי וכן העבד העברי (ע"י אשת פוטיפר), וגם: נער עברי (ע"י שר המשקים). ובמשה תעיד בת פרעה: מילדי העברים זה. ויונה הנביא יעיד על עצמו: עברי אנכי. וכל זה מעניין מאד ונבדוק.
קודם נכתוב כי אפשר שתואר עברי מתייחס על השפה. שהוא דובר עברית. אבל נראה כי באברם הדבר הזה מופרך מעיקרו. מניין שמע עברית בחייו? שנולד בארם נהריים, ועל־כן סביר לחשוב ששפת אמו היתה ארמית. יחד עם זאת, עלינו לקבל את העובדה כי עברית כן דוברה היכנשהו. שהיא אחת מכלל שפות עתיקות של המזרח הקדום.
ובכן, מדוע לא אצל משפחת אברם? הרי דברנו בעבר בן שלח נינו של שם, והוא אב לפלג וליקטן. וראינו את השתלשלות הדורות. ועוד ראינו את סיפור המגדל, וכיצד הוא מסביר את הופעתן של לשונות מרובות, שקודם לכן, והדבר הגיוני עד מאד, היתה הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ואנו, באמונה פשוטה, שאין לנו דרך אחרת, אמרנו כי מאמינים אנו בלב שלם שהשפה האחת שהתורה מתייחסת עליה – עברית היא. זאת מתוך עיסוקנו רב השנים בשפה ובמכמניה. כעת, על אף שנוצרו שפות רבות, ועמים נפוצו על פני כל המרחב, יש מקום לשער כי קבוצה אחת (לפחות) שמרה את שפת המקור. שמדוע לא? מה הכרח הוא ששפה זו תכחד? ואין לי אלא לומר כי כל עוד לא נמצא הכרח שכזה, הרי שההשערה בעינה עומדת.
אם כן, מדוע לא משפחת אברם? שהרי לא בכדי נאמר בו עברי. ומה עבריות היתה בו? הרי אין עם עברי. אין ארץ עברים. כל שיש – על מנת לייחס לו תואר עברי – הוא שפה. ועל כן, אף על פי שכתבנו כי "נראה הדבר מופרך מעיקרו", הרי שהמסקנה היחידה (הגלויה לי. ואם תעלה מסקנה אחרת, אשמח להביאה כאן ולחשוב בה) היא שאברם דווקא כן דובר עברית. ועלי לקחת את תפישת העולם הכה ברורה שלי, שעל פיה אם אדם גדל בארם נהריים הריהו דובר ארמית, ולהשליכה מעלי. שכן אין עולם קדמון דומה לעולם זה, ואין הנחות שמתקיימות היום נכונות בהכרח להנחות של העולם ההוא. בוודאי לא בכל הנוגע להתנהגויות אנושיות. דומה הדבר לחשוב שאם חי אדם לפני אלפים בשנים בשטח המכונה כיום אמריקה, הריהו דובר אנגלית או ספרדית. ודבר זה הינו שטות מן המעלה הראשונה, הלא כן?
אם כן, מדוע לא נתיר את היתכנות הדברים במקומותינו? אין סיבה שלא. ומכאן – אומר אני – עברית היתה השפה השגורה בפי אברם. ואין זו שלא ידע שפות נוספות השגורות בפי עמי האזור. אבל עברית היתה לשונו.
ומה לגבי האחרים שהזכרנו כאן? למען האמת הזכרנו כאמצעי חשיבה, ולא על מנת לפרש. אבל אם ניקח את אברם, יוסף, משה, יונה שבכולם הועד כי עברים הם, ונתייחס על השפה העברית, וניצור ראשי תיבות מן השמות הללו, הרי נקבל אימ"י. ומכאן שעברית היא שפת אימ"י. וזה נחמד מאד.
אבל אם נבקש להתבונן מעט בדבר (שעברי נאמר באלה האישים), הרי שרואים אנו את העובר ההולך ומתהווה ברחם (גימטריה אברהם) דרך יוסף בן יעקב (גימטריה זכר ונקבה), והוא הצדיק, המכלכל, המשפיע, היסוד, דרך משה (גימטריה שליה), עד יונה בן אמתי (הנפלט אל החיים ממעי הדגה, והוא משל ללידה). [ואם נרצה, גם טומן בחביוניו מענייני האבולוציה, שמן הדג יצא אדם].
ובכן, זה בנוגע לכינוי עברי הנצמד אל אדם כלשהו לראשונה. כעת נשאל לגבי העיתוי: מדוע דווקא בעת שבאים להודיעו על נפילתו של לוט בשבי המלכים, מוצאת התורה לנכון לכנותו עברי? שאלה זו לוקחתני עמה אל המקור, והוא עבר בן שלח. ועולה על דעתי כי ממשיכי שושלת עבר ייקראו עברים אם ישכילו לשמור על ייחוד מסויים לאורך הדורות. הרי מהו הדבר המפריד בין צאצאים לאב אחד ולאם אחת לאורך הדורות? הסממנים ששמרו עליהם. לדוגמא: אלה לבשו לבושים כאלה, ואלה לבשו אחרים. אלה התחתנו עם עמים שבסביבתם, ואלה רק בתוך עצמם. אלה עבדו אלוהים כאלה, ואלה עבדו אחרים ואלה ספרו שנת שמש, ואלה שנה ירחית. כל אחד כפי שלבו מובילו, וכפי שנראה לו לנכון. ונראה כי זה המכונה עברי שמר על איזה סממן שהחל בזמן עבר בן שלח הוא עבר אבי פלג, שבימיו נפלגה הארץ. כלומר, ענייני הלשון ותפוצתה החלו בזמן חייו של עבר – שהשכיל לקרוא לבנו בשם פלג, על שם הדבר המרכזי אשר התחולל בעולם באותה העת, ואנו מכירים התנהגויות דומות בקרבנו אנו (למשל, לקרוא ליילוד בשם "שלום", אם הוא נולד בסופה של מלחמה, ובעת שמתיישבים ראשי המדינות לחתום על חוזים המסדירים את תקופת השלום הבאה עליהם לטובה). כלומר עבר רואה את ההתפתחות האדירה הזאת, אבל לא מצטרף למהפכה הלשונית, אלא משכיל לשמר את שפתו. על כן, וזו סיבה נוספת, קרויה העברית בשמה, שמשמרת את העבר, את זמנה של שפה אחת ודברים אחרים, שפת קדומים. וברי כי חלק מצאצאיו הלכו עם הזרם. אבל חלק שמר על ייחודו שלו, וזו השפה. את השושלת המשמרת זכרה תורה: עבר־פלג־רעו־שרוג־נחור־תרח־אברם . ואם כך, הרי שגם לוט נמנה על העברים, וכשיוצא אברם לחלצו, יוצא לחלץ את בן עמו. ואין ספק כי עם עדיין אין, אבל משפחה יש ויש, ואברם זוכר. על כן מכנה הוא את לוט אח בכל העיתים, שעִבְרִים עֲרֵבִים זה בזה, ומכאן שכל ישראל.
דבר זה עקרוני מאד הוא, כי בנקודה זו ממש נִבעֶה שבר גדול, ולמצער תחילתו של שבר גדול – שבסופו עוזב לוט את משפחת עבר, שוכח את עברו, ומחלציו יוצאים מואב ועמון, על שפותיהם ומנהגיהם. ולשכרונו המפורסם חלק חשוב בעניין, ששכרון כה עמוק היה, שזכרונו נמחק. ולא זכרונו הקצר לבד, כי אם הזכרון הרחוק, זכרון העבר.
וכאן אוסיף כמעין סיכום, דווקא נוכח הפירוש על לוט, כי יותר מכל מידות ששמרו – ובכלל זה שמירת השפה – שמרו בני עבר את עברם, את הזכרון, את השושלת ההולכת מעבר והלאה: מעבר להתפלגות הלשונות והעמים, ומעבר לאותו מבול גדול, ומעבר לנהר, ומעבר ללהט החרב המתהפכת, תוך הגן ממש, עד התחלת ההתחלות, וכן מעבר לדברים הנראים, ומעבר לדברים הנאמרים, ומעבר להגיון הדברים. זה כוחה של השושלת, זה כוחו של עם.

והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם
שכן. זו תיבה מעניינת מאד, והיא כמעט ראשונית. אמנם נתקלנו בעבר בשורש ש.כ.ן – פעמיים – אבל בשתי הפעמים הללו היתה המשמעות המיידית אחרת מן המשמעות שבפסוק זה. שם נכתב: וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת והמשמעות היא שהכרובים ולהט החרב עומדים על מקומם תמיד, בכל העיתים. כלומר שכינה היא מצב מתמשך, תמידי, שאין בו הפסקה. שאנו לא מעלים על דעתנו שהכרובים והחרב יוצאים להפסקה או נוטשים את משמרתם. על מקומם ניצבים – תמיד. וכן במקום השני ראינו: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם. שיופיו של יפת, או יפת עצמו, שכינתם באהלי שם, וגם זה עניין עומד, קבוע. שכינתו של יפת לא סרה מאהלי שם, שאם תסור מהם, הרי תפסיק להתקיים כמשפיעה, כמגיעה למקומות רחוקים. שאהלי שם לבדם ברוכים, וברכתם מברכת את יפעת יפת.
וכאן – והוא שכן באלני ממרא. שני עניינים כאן. האחד עניין שבזמן, והשני – בהוד הנלווה לשרש ש.כ.ן, ומייד נסביר.
הענין הזמני: שעד כה שימש השורש להבעת עניין קבוע, נצחי, ואילו כאן – השתכנות אברם אצל ממרא זמנית היא. שאברם יש לו מקום כאן ומקום כאן, והוא הולך ובונה מזבחות, והולך משכם לבית אל ומשם למצרים, ואז חוזר, וכעת בא אצל אלני ממרא אשר בחברון, ונראה נכון לחשוב שמתישהו ימשיך במסעיו. אבל על־פי ההתבוננות בשרש ש.כ.ן יש מקום לחשוב שאברם מצא משכנו אצל ממרא, ולא ימיש משם לעולם.
נשאל: אם אלה הם פני הדברים, מה בא הדבר ללמד? ונראה לנו לומר כי אכן בא אבינו להשתקע באלני ממרא, ושם קבע מקום מושבו לעולם. (ויודעים אנו שכך הוא – שנחלת ממרא נמצאת בחברון־עיר־אבות, ושם יקבר אברם, ומכאן שזהו מקום משכנו לעולם). כעת, ניקח את הנתון החדש, שהתכוון להתיישב שם עולמית, ונראה שדחה החלטתו זו מפני הצורך הדוחק להציל את אחיו. אברם מוכן, ללא שהות וללא תהיה ושאלה וספק, לעקור ממקום מושבו שקבע לו, לסכן את עצמו ואת אנשיו, ובלבד שיחזיר את האח האובד אל מקומו. יתר־על־כן, יודע אברם כי אין מה לטרוח בעניין לוט, שהוא כבר נעקר מעם השושלת, שעזב וקבע חייו בסדום. ואף־על־פי־כן, סיכן נפשו בעבורו. שאת החלטתו של לוט הבאה מעמו – מוכן אברם לקבל. אבל את העקירה הכפויה – הבאה מעם חוטפיו – לזה אין נפשו של אברם מוכנה להסכין. וזה עניין ערבות שדיברנו בו, והדעת נותנת שהוא אינו כלפי לוט לבדו, כי אם כלפי הזכרון כולו, ויפה הדבר.
העניין השני, ששורש ש.כ.ן משמש לעניינים רבי הוד, כרובים, חרבות, ברכות, ולסוף יודעים אנו שגם האל עצמו יבקש לבנות לו משכן, וששכינתו שורה עם ישראל תדיר. והנה – משמש שורש זה בעניין יומיומי לחלוטין, מקום מגוריו של אדם. והתקבע הדבר – שכל אחד מאיתנו שכן הוא לשכנו.
כך שבאברם מתרחבת משמעותו של פועל שכן, והוא הופך מפועל המשמש לעניינים גדולים, לכזה שאפשר להשתמש בו גם לענייני יום־יום.
וזה עניין גדול ועקרוני, והוא בדיוק אשר התורה מלמדת: שאין טעם לחיי הרוח הנצחיים לבדם, בלעדי חיי־העולם־הזה. שעל אף שכבדים ומאוסים ועלובים, ועל אף שסופם מיתה ורימה ותולעה, ועוד מלאי כאב וצער הם, ואינם נושאים מנוחה אמיתית עמם – הם הם הנותנים את הטעם לכל הדברים כולם. ואת הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד שלחי עולמים הם, נוטע הקב"ה בתוכנו, מצווה אותנו להוציא את כל אלה מן הכח אל הפועל, מן השמיימי אל הארצי, לתת ביטוי גופני לרוח.
אמנם התורה מכוונת לכל אלה, ועוד תובעת שייעשו בקדושה ובטהורה ובמאור פנים, אבל יודעים אנו כי אלה הם אינם פני הדברים, וכי הקיום כבד הוא, ורע עד מאד, ואין ביכולתנו לשמור תומה וקדושה וברית. עם זאת, מעדיפה התורה לשמור את החיים שבכאן, על רע שבהם, שעל אף שאינם טהורים ותמימים, מעלים הם ניצוצות אדירים של קדושה משאול תחתיות עד גנזי מרומים. ברוך חי העולמים. וכל זה משורש ש.כ.ן שנאמר באברם, ומודים אנו לאל על אלה הדברים שעברו בנו.

אלני ממרא
וכשקראנו תיבות אלה במקומן הרי שעלה על דעתנו כי אלני ממרא שם מקום הוא, אבל כעת אנו מגלים שממרא שם איש הוא, וכי שני אחים לו, והם כולם בעלי ברית לאברם. ואלני ממרא אפשר לקרוא חורשתו של ממרא, או שטח אדמה שבבעלות האיש הקרוי ממרא.

ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר
מה לשלושה בני עם אמורי, ולאברם? מה מצא לנכון להשתקע אתם? ועוד הם בעלי ברית אברם. איזו ברית כרת עמם?
ומה עניין שמותיהם?
האמורי צאצא לכנען הוא, ובכריתת הברית בין אברם לשלושה אחים אלה, יש משום תחילת תיקון לקללת כנען, שהיא כזכור ארור, עבד עבדים יהיה לאחיו. והרי אינך כורת ברית עם עבד, אלא עם שווה לך.
מה עוד? קודם ראינו שהכנעני אז בארץ. אחר כך נאמר לנו שהכנעני והפריזי אז בארץ, וכעת אנו נתקלים בבני עם אמורי, וגם הם בארץ. אבל בניגוד לאזכורים הכמו־אגביים של הראשונים, הרי שבני האמורי פעילים בסיפור, והם בעלי־ברית לאברם. עלינו לחשוב בדבר זה עד מאד. מה ברית היא? מה הביא כל צד? מה הבטיח אברם לשלושה, ומה הבטיחו לו הם?
אין לנו דרך לענות על השאלה הזאת בנקודה זו, שכן פרטי הברית מתבררים אגב סיפור הדברים. ומה מתברר? מתבררים כמה עניינים, ונתחיל ברובד הסיפורי:
השלושה מבטיחים לאברם הגנה, גייסות, כח. ואילו הוא מבטיח להם עושר.
איך יודעים? ממשיכים לקרוא ורואים שהשלושה יוצאים איתו למרדף אחרי חמשת המלכים. הם מוכנים לסכן את נפשם בעבור אברם, בעבור עניין שאינו מהווייתם המיידית. הרי אינם מכירים את לוט, ומה אכפת להם אם נפל בשבי? ויש כאן עניין שהשלושה הם אחים, ואברם – מצידו – יוצא להציל את אחיו. שהם מבינים, דרך העומק השורר באחוותם הפרטית, את העומק הטמון באחווה בכלל, ועל כן מתגייסים ללא היסוס למען חלץ את לוט מידי שוביו. וברי כי יש כאן אזכור דק לשלושה אחים אחרים שהכרנו: קין, הבל, שת וכן שם חם ויפת. אצל הראשונים בוקה ומבולקה. הראשון רוצח והשני נרצח, והשלישי כלל לא הכירם. ואצל השניים, אחד מבורך, והשני יפה, והשלישי עבד להם. וכולם נפוצו למשפחותם, ללשונותם, בארצותם. והנה מצאצאי העבד דווקא – שהאמורי צאצא כנען – עומדים להם יחד שלושה אחים כחומת ברזל. שהם איש אחד ולב אחד. ואמיצים הם. וחיים זה בצד זה. ושלושתם כרתו ברית את אברם, תוך הפניית עורף לבני עמם. שהגדול ביניהם קרוי ממרא. שהמרה את פיהם של בני עמו, של הוריו ובני משפחתו, ועזבם, והלך לחיות עם אברם, וכרת עמו ברית. ושני אחיו עזבו עמו, שקשורים היו באחיהם, וכן ראו באברם איש משכמו ומעלה. והוא כבר עשה נפש בחרן, אבל לא עשה נפש בכנען. והנה עשה.
את שמותיהם של אשכל וענר אדרוש כך: אשכל מלשון ריבוי מבורך, כאשכול ענבים, וכן מלשון שִׂכּוּל – לשכל אותיות, לשנות את סדרן בתוך מלה. וכמובן שְׁכוֹל יש שם.
בא הפליט ומספר לאברם את אשר קרה.
ואברם הוא שאומר: אחי אשכל ואחי ענר. וכך הוא אומר: אחי אשכל? ו(הרי) אחי נער . כלומר קורא הוא בצער – עלי לאבד את אחי? וכבר אבד לי אח, מת עלי אחי הרן. ובן אחי – שכאח הוא לי (ומרמז ללוט) – הוא נער. וכשאומר אשכל – הרי אומר ברמזי רמזים לשכל את אותיות המלה. ושיכול אותיות ענרנער.
בנוסף, אדרוש את תיבת האמרי כאילו היא מתייחסת על הפליט.
ועל מנת לעשות סדר נכתוב הדברים מתחילה: בא הפליט לאלוני ממרא. הוא פוגש שם את אברם ואומר לו כך וכך קרה. על כן נקרא האמורי.
אברם קורא קריאה כללית, מעין אוי ואבוי, אך מפנה קריאתו זו אל מוסר ההודעה – הפליט – הוא האמורי. וכך נקראים דבריו: האמורי!  — אחי אשכול? ואחי נער.
ובתרגום שאמור לסכם את כלל המדרש נכתוב כי אברם אומר כך: הו איש הבשורה הרעה – האם עלי לאבד את אחי? והרי נער הוא, קטן הוא, חלש הוא.
ומכאן שמתוך שמות האחים חילצנו את דאגתו של אברם לאחִיו שלו, ונאה הדבר.

נחזור לעניין הברית שבין אברם ושלושת האחים ונראה שהם קיימו את חלקם, ויצאו עמו להשיב את לוט.
והוא – הוא דאג עד מאד ששכרם ישולם להם, ולעצמו לא לקח דבר – מחוט ועד שרוך נעל, ובזה נעסוק במקומו ככל שנוכל. ועוד רמז לזה בביטוי בעלי ברית אברם, שרומז בעלות, שמתן ברית אינו הסכם חביב הנחתם על איזה נייר, אלא שבעלי הברית מקבלים חזקה על איזה עניין. ולא נאמר אברם בעל בריתם, שאין להם ברית כלל וכלל. אלא שהם בעלי בריתו, שהוא אדם עם ברית. ועד כה לא למד אבינו את סוד המילה, ובאמת אין לומר שהם בני בריתו של אברהם אבינו, שאז היו הם בשר מבשרנו, יהודים. אבל הם אינם, ויחד עם זה מחזיקים בברית אברם. ודוק: ברית אברם, ולא ברית אברהם. שהראשונה נתונה לאברם ולעמים רבים, כשם שהבטיח ה', ונברכו בך כל משפחות האדם, אב המון גויים.
אבל ברית אברהם – לעם ישראל לבדו היא. וכשם שעם ישראל מחזיק בבריתו כבר אלפים שנים, ועל אף כל המחלוקות ממשיך להחזיק בה, כך מחזיקים בברית אברם שלושת האחים ענר אשכול וממרא, שכן טומנת היא בחובה איזה עניין, איזו זהות, איזה סוד. ומה הדבר? שלושה בני אמ-ורי, ולי נראה לומר כי אב חסר להם. יש להם נוכחות אמהית חזקה בחיים, זה נובע משמם ומשם עמם, אבל דמות אב לא ידעו. והנה בא אברם, והוא נכבד וחד וחריף ומכיל וחכם ויודע. והוא אומר דברים אחרים מאלה ששמעו אזניהם עד כה. ואמיץ הוא. וכל אלה שובים את לב השלושה, שמשלימים איזה חסר הקיים בהם ימים רבים. וזה – אומר אני – הטעם שבעטיו נקשרה נפשם בנפשו, ויצאו עמו לקרב בלב שלם ובנפש חפצה.

סוף חלק א'
שבחים והלולים לאל חי עולמים על אלה הדברים שפעמו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, בחסדים מרובים השופעים מאיתו.
ההוד וההדר לחי עולמים. הועד והוותיקות לחי עולמים.
אור לרביעי בשבת חיי שרה, י"ט בחשוון התשע"ה, יפו.

 

 

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s