אין איל (בראשית י"ד, י"ג – ט"ז) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם: וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן: ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק: וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם

פשט הפסוקים
כפי שנכתב בחלק א'

התבוננות
וישמע אברם כי נשבה אחיו
ורק נכתוב על תיבת נשבה, שורש ש.ב.ה, ונראה כיצד העברית משמרת את התקווה לשיבת השבויים, באמצעות דמיון השורשים (שו"ב-שב"ה).
ועוד נוסיף כי דימיון זה עוקר את התקווה לשיבתם מציר הזמן – שאין הציפייה להשבתם תלויית זמן – וקובע אותה בשפה. ואם דבר איננו תלוי זמן, הרי שהוא אלזמני, ומכאן נצחי, ויפה לראות כיצד השפה מתווכת בין היום־יומי, החולף (שמטבעו הוא זמני, ושמו (יומיומי) מעיד), לנצחי, הקבוע, הבלתי־חולף.
ולחיזוק עניין קרבת השורשים אנו מוצאים בהמשך שורש שו"ב. פעמיים. שיבת השבויים מהווה סגירת מעגל לחטיבה הזאת שבתוך סיפור מלחמת המלכים.
אחיו – דיברנו בזה קודם לכן, בעת פרידתם של לוט ואברם, אבל נוסיף כי הדעת נותנת שהפליט מספר לאברם יותר מעניין לוט – שכל הערים נפלו, וכי הקרב היה קשה, וכי שאר מלכים ברחו אל ההר, ושרבים נפלו בשבי, וכי הוחרם רכוש רב. אבל אברם שומע כי נשבה אחיו. שאר דברים נודעים לו מפי הפליט, ללא ספק, אבל שמיעתו – שמיעת הלב – נתונה לכך שאחיו נשבה, וזה הדבר המניע אותו לצאת לפעולה.

וירק
לשון מרוק, צחצוח, הכנה.

חניכיו
יחידאית, והיא משורש ח.נ.ך, ומכאן שעשה אברם עבודת חינוך, ולא היה בעל אחוזה ומשרתים לו. מורה היה, וחניכים לו. וברי כי חלק מהם שמשו אותו, אבל בעלות ואחוזה לא היו עמדו בראש מעייניו. ורבים היו, ומתוכם יכול היה לבחור כמה מאות, שיצאו איתו אל המערכה. ועוד יודעים אנו שעשה נפש בחרן, אבל החניכים אשר לקח עמו – ילידי ביתו היו, ולא נפשות זרות שקֵרֵב אליו ואל רעיונותיו. שנולדו בצל קורתו. ורעיון זה מהדהד אחר כך במדבר, שרק בני ישראל שנולדו בני חורין נכנסו לכנען, והאחרים – אלה בעלי תודעת העבד – הם מתו במדבר. ויפה הדהוד הדברים, ואיך אצל אבינו אברהם נזרעים זרעי רעיון, שאחר כך מקבלים מימדים חיים ועמוקים.

שמונה עשר ושלש מאות
וחכמינו מצאו רמז אליעזר, שעולה בגימטריה ל- 318, והם מפליגים ואומרים – אליעזר לבדו היה. ורש"י מסכים, ויש חולקים, ומי שילך וילמד, תבוא עליו ברכה.
אנו דורשים כך: שלוש מאות שמונה־עשרה. אנו סופרים את מיקומן של אותיות האלף־בית עד אשר מגיעים אנו לאות השמונה־עשרה. זו אות צדי"ק. כעת, מתוכה, נבחר שלוש אותיות. התהליך הזה יתן לנו בדיוק שלוש מ(ן ה)אות (ה)שמונה־עשרה. ובכן, נקח את אותיות צד"ק, ונקבל מדרש שלפיו אברם וחניכיו יוצאים לדרך עם אמונה מוחלטת בצדקת דרכם. אין הם מהססים, אין הם תוהים ובוהים, אין הם זוכרים ללוט את הליכתו מעם אברם. הצדק מניע אותם, והוא כח מניע חזק מאד.
מדרש זה מאפשר הרכבת תיבות נוספות והתאמתן לעניין, וזה חביב.
עוד נדרוש כי שלוש מאות שמונה־עשרה, הרי שלושה צדי"קים הם. ללמדך שענר אשכול וממרא, צדיקים היו.

ולסוף נכתוב כי יצא אברם לקרב בראש צבא המונה 318 איש. וזה הפשט, ואין לכחד.

וירדף עד דן
והוא שם מקום, וקדום הוא לדן בן יעקב, והנה אנו רואים שקריאת שם בנים על שם מקומות – עניין עתיק הוא.
עוד ניתן לבנו לכך שהרודפים שמים פעמיהם צפונה, ומכאן שזה היה נתיבם של ארבעת המלכים. על מנת לחזור למקומם, עברו בעוד מקומות, ועצרו בדן, על גבול הלבנון. ואין זו נחלת שבט דן (שעל שמה גוש־דן של ימינו), אלא ישוב קדום מאד בשם זה, ושמו נשמר בשם נחל דן שהוא המקור העיקרי של נהר הירדן. ניתן דעתנו לכך שאחד המקורות האחרים הוא נחל שניר ונחבר את שמות שני הנחלים: שנירדן. אם נתבונן במלה המתקבלת, הרי ששם ירדן מופיע בה בשלמותו. כלומר שם ירדן מתקבל מההיתוך שמות מקורותיו, וזה חביב מאד.
עדות נוספת לכך שפני המלכים אל דן שבצפון ולא אל דן שעל החוף, היא אזכורה של דמשק, ואנו יודעים שהיא שוכנת מצפון, באזור שקרוי היום סוריה, ובימי קדם נודע בשם אשור. והרי שם סוריה, גלגול הוא של שם אשור – אשוריה – אסוריה – סוריה.
מדוע בחרו הארבעה דווקא בנתיב זה? אינני יודע, ואיני מוצא לכך רמזים. רק נראה כי עשו הדרך חזרה לממלכותיהם דרך אשור, ולא דרך הרי אדום, אולי מפאת קשיי המעבר. ובדרכם הביתה אולי עצרו למנוחה בדן, וזה הגיוני, שבקשו לנוח לצד מקור מים חיים. על־כן משיג אותם אברם שם, ככתוב וירדף עד דן.

ויחלק עליהם לילה
ויחלק – אברם. שהפועל מופיע בהמשך לשני פעלים אחרים המוסבים עליו – וירק, וירדף. מה טיב חלוקה זו? ובכלל, נראה כי באה במשמעות פשיטה, שאברם פשט על מחנה המלכים. אבל קודם לכן מונה תורה את מספר חניכיו – 318, ויש גם את ענר אשכל וממרא, ונראה כי אפשר לפרש מצב שבו כל אחד מן השלושה עומד בראש גדוד בן 106 לוחמים (או 105, אם כוללים את השלושה במניין 318, אם לאו). אבל באמת לא ברור מה קרה שם. ואם נרצה לדרוש ולהפליג הרי שהלילה עצמו הנהיג את הפשיטה – שאפשר שהפועל מוסב על תיבת לילה. ואז נוכל להפליג ולומר כי לילה הוא מידת מלכות, ואנו למדים כי גם היא כלולה באברם, וזה מעניין וחשוב, וגם מתיישב עם הכרותנו את האיש, וכן נוכל לומר כי כל העניין כולו היה בחזקת התערבות אלוהית, (שהרי נס הוא שאברם וחניכי ביתו, רועים ומנהלי משק בית, מנצחים את המלכים המנוסים כל־כך). אבל אני אינני מוצא בזה עניין של ממש, ועל כן אניח לזה.
עליהם – על ארבעת המלכים. ויכם, וירדפם – את ארבעת המלכים. אין פשט אחר.

הוא ועבדיו
וקודם נאמר חניכיו ילידי ביתו. ובענר אשכל וממרא נאמר בעלי ברית. אז מה? עבדים או חניכים? בעלי ברית או עבדים?
נראה לי שבא הכתוב לשנות את התפישה הרווחת של תיבת עבד. על־פי־רוב עבד נתפש כאדם שחירותו נשללת ממנו, והוא רכוש של אדם אחר. ותפישה כזו טומנת בחובה עדות לכך שמידת האנושיות שבעבד נפגמת. אבל כאן נראים פני הדברים שונים מעט, ומשמעותה של תיבת עבד קרובה יותר לעובד, שכיר, ואפילו בן־לוויה. עוד אפשר לומר שאברם, בהיותו כה נחוש ובלתי מתפשר, אחוז בתפישת הצדק הדוחפת אותו להציל את אחיו/אחיינו, הפך את כל סובביו למעין עבדים הממלאים אחר רצונו. כלומר, גינוני מלכות כן נקשרים בו ברגע זה ממש, וביחס אליו מכונים הסובבים אותו עבדים. כלומר התורה רואה אל תוך הנפש של אברם ושל חניכיו, רואה כיצד הם רתומים כאיש אחד למען אדונם, ועל כן מכנה אותם בשם עבדים. כינוי זה מאיר מיניה וביה את אברם באור מלכים. וכל זה אולי.

ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק
אין ספק שהחרידה הפשיטה המלכים ממנוחתם, והם נסו ברחו, מפוחדים וחסרי־מגן עד דמשק ואף צפונה מזה. וכל נצחונותיהם האדירים היו כלא־היו, וכל כוונתם שפירשנו בתחילה, שבקשו למנות עצמם אלוהות, נופלת ומתפוררת נוכח גבורת אברם ולוחמיו. ומכאן שגם מידת גבורה קשורה בו, ובכלל, נגלה לנו אברם כאיש מיוחד מאד, כלול מן המידות כולן. וכך יאה לשורש, שהכל כלול בו, והכל ממנו נובע, ואם מעמיקים להתבונן בנביעה, הרי שמגלים את איכות השורש ואת סודותיו.
עד חובה
מדוע עד חובה דווקא, ולא יותר?
נבדוק מה השיב אברם כשחזר כמנצח: את כל הרכוש, וגם את לוט… וגם את הנשים ואת העם ומכאן שראה לעצמו חובה להשיב את כל אלה, ומעבר לזה היתה רשות, ולא חובה. ואברם, כך אני מבין, לא ראה מה חובה לו להמשיך לסכן את לוחמיו ואת העם אשר השיב, על מנת לקחת עוד איזה דבר, שממילא אינו חפץ בו. שאברם חפץ באל ובדברו. לא פחות, לא יותר. לפיכך עד חובה, ומשמִּלא חובתו – חזר ארצה כנען.
אשר משמאל לדמשק
למה מציינת התורה דבר זה? אינני יודע, ואדרוש כי חובה עניין רחוק וקשה הוא, ואינו עניין קרוב ואינו עניין פשוט. ועל זה נאמר: גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. כי קשה יותר לעמוד בדרישות החובה, מאשר בדרישות הרשות, שממילא הנפש נוהה אחריהן, וטבעיות הן לה.
עוד נראה איזו תיבה ממוקמת משמאל לתיבת דמשק. והרי זו תיבת וישב. ומכאן שהחובה שראה אברם היתה החובה להשיב השבויים, ונראה כי פרושינו מתיישב יפה עם מדרש זה.
ועל דרך הרמז אראה כי דמשק גימטריה 444 [כמניין מקדש ועוד עניינים בזה ואיני הולך שמה]. ומשמאל למספר זה, על ציר המספרים אנו מוצאים 443. וזה מניין באמת [וכן מניין בית־אל הלא הוא מקדש]. שהולך אברם עד לנקודה שבה רואה באמת, ומשראה באמת, מה יעשה עכשיו? שהיא אור דרך לו, מורה ומנחה, ואין לו אלא לכוף ראשו, ולעשות כאשר היא מצווה.

לעילוי נשמת ארבעה קדושים שנרצחו כשהם עטורים בטלית ותפילין, וקיימו "בכל נפשך". ולחסיד אומות עולם שמסר נפשו להגנתם.
מי יתן וילחם לנו את מלחמתנו, ומי יתן ונחריש. ויבנה בית המקדש במקומו שעל הר הבית, ויזורקו עלינו מי חטאת, ונטהר, במהרה בימינו, אמן.

שבח ותהילה לאל חי, ומתי אבוא ואראה פני אלוהים.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והכל בחסדים נאמנים מאיתו יתברך.
הזיו והזוהר לחי עולמים. החיל והחוסן לחי עולמים.
יום חמישי בשבת תולדות, כ"ז בחשוון התשע"ה, יפו.

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s