אין איל (דברי הימים א', א') (שהם דורשים ביאור, והם מטורפים ממש)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

אדם שת אנוש

פשט הפסוק
שלושה שמות עוקבים על פי סדר הולדה: אדם ראשון, שת שני, אנוש שלישי.

התבוננות
קודם שנתבונן בפסוק הפותח את ספר דברי הימים, הבה נתבונן בשם הספר עצמו: דברי הימים. שם זה, ככל שם אחר, אפשר לראותו כאילו היה רק שם, אמצעי זיהוי לקיבוץ הדפים הייחודי הזה. זה נכון, וזה אפשר. אבל זה לא מעניין מספיק.
השם דברי הימים מרמז מיד, עם שמיעתו, על זמניות. על נשיאת דברים (דברי) או על אירועים (דברי) שהתחוללו בזמן (ימים). כלומר או שיש כאן תיאור של רצף אירועים, מה שאנו מכנים היסטוריה (ואכן שם דברי הימים הוא השם שנתנה העברית להיסטוריה), או שיש כאן דברים שנאמרים מפי הימים. מה שאומרים הימים. שיום ליום יביע אומר, הלא כן?
אבל משום שאין אנו יודעים לתמלל את שיחת היום, נוכל להבין את שתי המלים הללו כאילו אומרות: הזמניות. החלופיות. מה קרה בעולם על־פי הזמנים. ואם התורה היא דבר הנצח, והיא אכן דבר הנצח, הרי שספר זה עומד אל מול התורה, ומוסר את גרסת הזמן לאירועים.
וכאן מצפה לנו הפתעה גדולה:
אדם
כמו אומר ספר דברי הימים, שהזמן מתחיל עם הופעת האדם, ושקודם להופעתו אין משמעות למושגים זמניים, ובכלל, אפשר שאין זמן כלל. ולחילופין, שהדיבור מופיע עם האדם, ואין הוא שייך לעולם שטרם אדם. על כן חשוב מקומו של אנוש כאן בפסוק, שבזמנו הוחל לקרוא בשם ה', שם ה' נקרא (ככתבו?) לראשונה, ואולי קריאה קולית היא, שדווקא בדור אנוש, שהיה דור קשה, נקרא בעולם שם ה'. וקריאה זו (קולית או כתובה או שניהם) היא חלק בלתי נפרד מראשית הדברים כפי שנרשמו בזמן ולא בנצח.
מה עוד נוכל ללמוד מכך שבראשית הזמן (שזה תיאור של תחילת ספר דברי הימים) נאמר אדם, ולא נאמר בראשית?
דבר אחד הוא הפער, ההבדל, שבין הנצח והזמן. זה נכון וזה טריוויאלי, ויש לציין זאת.

אבל הדבר שאיננו טריוויאלי כלל וכלל הוא דילוג של דברי הימים על ששת ימי הבריאה, ועל יום השביעי. דו"ח הזמניות (הוא ספר דברי הימים) מזניח את ארועי הימים הראשונים, ובכלל זה את היום הרביעי שהוא ראשית הזמן הנמנה, וברי כי גם את היום הראשון, האחד, שהוא ראשית הזמן הבלתי נמנה, והוא נותן חרך דקיק בלבד אל היום הששי באומרו: אדם.

ומכאן שהזניח דו"ח הזמן את האלוהים בכבודו ובעצמו, ואינו רואה לעצמו חובת דיווח על עניין זה.
כלומר, נוכל לפרש שדו"ח הזמן מעיד שאין חלקו של אלוהים בזמן, שאלוהים נצח לו לבדו, ועל כן אין הוא מחוייב לכלול אלוהים בתוכו. לפחות לא כמאפיין ראשוני. משום שבהמשך הדברים אכן נמצא אלוהים.
מתי נמצא אלוהים? תחילה בפרק ב', ואין הוא אלהים בורא עולם, אלא ה' הוי"ה (הוא האלוהים והוא אלוהי ישראל). ומה פעולתו הראשונה של ה' על פי ספר דברי הימים? וימיתהו. ספר דברי הימים קושר את הוי"ה עם המוות. הפסוק כולו אומר ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' – וימיתהו. כלומר נוסף על המוות הנקשר בה', גם הרע כרוך בו, כך על פי דו"ח אירועי הזמן הוא ספר דברי הימים.
בפרק ד' מוצאים אנו אזכור שני והוא של אלהי ישראל. זאת כאשר מבקש יעבץ רווחה מן האל, והאל נענה לו. (אמו של יעבץ קוראת לו בשמו שאמרה: כי ילדתי בעצב. כלומר אם יעבץ מקיימת את קללת חוה אמנו, ובנה מתברך באלוהים).
כך שה' – שהוא מידת הרחמים – נקשר ברוע ובמוות, ודווקא אלוהים, שהוא מידת הדין הקשה, ויש לו חלק בזמן, הוא המברך.
ואזכור שלישי של אלוהים לבדו (לא ה' ולא אלוהי ישראל) מופיע בפרק ה' וגם הוא קשה, שנאמר שם: כי לאלוהים זעקו במלחמה……כי מהאלוהים המלחמה. ההקשר: האל נעתר לתפילת בני ראובן, גד וחצי המנשי, ונותן את ההגריאים בידיהם בקרב.

כעת, משראינו את היחס שמפגין הזמני אל הנצחי, (ויש לציין כאן את האופן שבו מספר הספר על משה: וּבְנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וּמִרְיָם. כך ותו לא. ורק כעבור פרקים רבים מתרצה ואומר: משה איש האלוהים) נעבור אל התיבה השניה בפסוק הראשון:
שת
תמיהה עולה כאן מיד. הרי קראנו בתורה, הרי יודעים אנו שהיה חטא וגירוש, וקין והבל.
אבל ספר דברי הימים מעלים את העניין כולו. לא נחש, לא חוה, לא קין, לא הבל. קו ישיר מאדם לשת.
שני עניינים: האחד – אין המשכיות לקין ואין המשכיות להבל. על כן לא הזכיר. שמה לו להזכיר? שאין חלקם באילן היוחסין. אבל בעייה היא, שכן מוצאים אנו אזכורים של אנשים שלא העמידו צאצאים. ומדוע נפקד חלקם של קין והבל?
זה העניין השני.
שאומר ספר דברי הימים את הדבר הבא: אני מזניח את האלוהים, אני מזניח את הרצח.
שאם אין אלוהים – אין חטא, וממילא אין רצח. האם מאשים הספר את האלוהים? אינני סבור כך. אבל ראינו כי קושר את האלוהים עם המוות, ההרג, הרציחה. ומשוויתר על האלוהים בדברי הפתיחה, הרי וויתר גם על המוות.
כך אומר ספר דברי הימים על פי פירוש זה ובנקודה זו בלבד.

ועוד יש להוסיף כאן כי אפשר שעל פי ספר דברי הימים, ענייני הראשית (הבריאה, הגן, הנחש, החטא, הרצח) – הם עניינים שבנצח, ואין להם חלק בזמן, ולזמן אין חלק בהם, ועל כן אין הם מעניינו. כמו יוצר הספר מעין "הפרדת רשויות" שכזו בין הנצחי לבין הזמני. ורק באדם, שהוא כלול מן הבריאה כולה, ועל כן ייחודי הוא, מתנוצצת לראשונה האיכות הזמנית. כלומר על מנת שהזמן יחשוב איזה דבר, או יחשיבו, על הדבר לקיים איזה צירוף של תכונות, שבלעדיהן הוא שקוף לזמן. האדם הוא נברא המקיים צירוף תכונות אלה, ו(גם) בכך נבדל הוא משאר נבראים. (דומה הדבר לתכונת הנוזליות: שמולקולת מים לבדה – אין היא נוזלית, וכן שתי מולקולות יחד – גם הן אינן נוזליות. אבל אם מצרפים יחד מספרים עצומים מאותן הוויות, הרי שמאליה מופיעה תכונת הנוזליות).

ומכאן אנוש.

אדם שת אנוש הן תיבות המצטרפות לכדי משפט שמשמעו: האדם הוא תשתית האנושות.
לא האלוהים. האדם.
וזו סתירה.
וזה טירוף של ממש.
וזה בספר הקודש שלנו.

אלה הם דברי, והם באים עם אמירה:
בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. ואם רץ לבך שוב למקום.
ושתוק.
שאינך יודע דבר.
לא את דבר הזמן, לא את דבר הנצח.

שמעת?
שתוק.

שבח והודיה לאל חי עולמים על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי.
שני בשבת וישלח, ט' בכסלו התשע"ה, יפו.

אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ

© איל בר־כוכבא

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s