אין איל (בראשית י"ד, י"ז – כ')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך: ומלכיצדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון: ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ: וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל

פשט הפסוקים
מלך סדום יוצא לקבל את פני אברם השב כמנצח מן הקרב. מלך שלם, מלכיצדק שמו, המשמש גם ככהן, נמצא גם הוא בין אלה המקבלים את פני המנצחים והוא מברך את אברם בשם אל עליון.
התבוננות
קודם שנתבונן בדברים אלה, נעלה שאלה: אברם משיב את אחיינו/אחיו מן השבי. אנו מצפים לאיזה חילופי דברים ביניהם, לאיזה חיבוק, לאיזו אנחת רווחה ותחושת הקלה. דאגתי לך, ידעתי שתבוא. פחדת? לא כל כך, יותר על הילדים, כששמענו אתכם פושטים נבהלנו נורא. כל אלה נעדרים מן התורה. היא לא מספרת דבר על פגישתם, לא מספרת על מילה אחת שהחליפו ביניהם. זה אומר דרשני, ואנו נחשוב בדבר תוך התבוננות בפסוקים אלה, וכן בפסוקי סיפור סדום ועמורה. מה נבקש לומר? שאברם רואה את לוט אחיו ויודע שסר לבו מעמו, והוא אחד מאנשי סדום כעת. ולוט רואה שאברם רואה, והוא בוש ונכלם. והנה מילת בוש מתכתבת עם מילת שוב, שהשבוי ששב בוש, ועכשיו אולי ישוב אל הדרך, יחזור בתשובה לפני האלוהים. ולוט שב. על־כן מתווכח אברם עם האלוהים. ואינו מזכיר שם לוט בוויכוח, ואינו אומר אחי. רק אומר – אולי יימצאו שם כמה צדיקים, שאולי קיווה בלבו שלוט יעשה נפשות, כשם שעשה הוא בחרן. ולוט לא עשה, ולא נמצאו עשרה צדיקים. ולסוף הדברים נכרת לוט מעם אברם בכלל ומעם ישראל בפרט, שעמוני ומואבי שיצאו מחלציו כמוהם כממזרים, ולא יבואו בקהל ה' עד דור עשירי, עד עולם. והם לא יחליפו מלה נוספת ביניהם, ולוט לא יבקש את אברם בבורחו עם בנותיו מעירו הנחרבת. שחיץ גדול נפער ביניהם. ואף־על־פי־כן כותבת תורה עם שובו של אברם מן הקרב וגם את לוט אָחִיו ורכשו השיב, שלמרות הכל, עדיין החשיבו אח, ולא הפר אחדותו עמו.

ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך
מלך סדום חי? הרי קראנו קודם לכן וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה, ואמנם פירשנו כפשוטו, שנפלו בבארת בארת חמר שאפיינו את תוואי השטח שבו התחולל הקרב (עמק השדים), אבל הותרנו גם פתח לכך שנפלו חלל, כלומר נהרגו בקרב. והנה אברם שב מן המלחמה, ומלך סדום יוצא לקראתו.
שאלות:
מדוע רק מלך סדום? מדוע לא יצאו עמו מלך עמורה, מלך אדמה, מלך צבויים, מלך בלע היא צוער?
מהו טיבו של עמק שוה הוא עמק המלך?
מיהו המלך שעל שמו קרוי עמק המלך?
ואת השאלה בדבר חיותו של מלך סדום כבר שאלנו.
אם כן, ננסה לענות.
א) אפשר שמלך סדום הוא מנהיג חמשת המלכים, ולא מצאה תורה צורך למנות את כולם שוב. שאולי אזכור המנהיג ממילא מכיל את אלה הכפופים לו. וכך גם מוצאים אנו בכדרלעמר, שהוא מנהיג הארבעה, ואברם מכה את כדרלעמר ואת המלכים אשר אתו, כלומר גם כאן אין צורך לשוב ולאזכר את כולם בשם.
ב) אפשרות נוספת היא שמלך סדום אכן חי. שלא נפל בקרב, ולא זו בלבד, אלא שהוא היחיד מחמישה מלכים שנותר חי, וכך יוצא הוא לבדו להקביל את פני המנצח השב מן הקרב. וקודם לא פירשנו שאפשר שנפלו שאר המלכים. שנאמר והנשארים הרה נסו, ואנו חשבנו כי מדובר במלכי אדמה, צבויים, בלע. אבל אפשר שאותם נשארים הם רסיסי צבאות, חיילים שהשליכו כליהם מעליהם ובקשו מקום מסתור בהרים, וכי שלושה מלכים אלה נגפו בקרב. ומשראו הפקודים שנפלו מנהיגיהם, נפוצו לכל עבר, ברחו אל ההרים.
ג) ישנה אפשרות נוספת, ומיד נעסוק בה. (וודאי ישנן עוד.)

עמק שוה הוא עמק המלך.
עד כה ראינו עמק שדים, ושוה קריתים. כעת אנו מגלים עמק שוה (הוא מקור הביטוי), שברור ששמו מתקבל מצרוף שני השמות הקודמים, וכן נראה כי שם נוסף לו, והוא עמק המלך.
מה כל זה?
נפרש עמק שוה על פי גיאוגרפיה, ונחשוב שמתוכו נראות הפסגות הסובבות (שהרי זה עמק, ולפיכך סביבתו הררית) כשוות זו לזו בגובהן. או אולי שהמים השוטפים את העמק בעת הגשם נחלקים שוה בשוה בין חמשת הישובים, סדום, עמורה, אדמה, צבויים ובלע. ואפשר גם אחרת, ואני אך מעלה אפשרויות.
על כל פנים, בעמק הזה, בגלל התנאים המיוחדים המתקיימים בו, וכן בגלל היותו מקום נייטרלי (שהוא איננו שייך לאף אחת מן הערים הללו), מקיימים בו מלכי הסביבה את מפגשיהם לצרכים דיפלומטיים. ונוסיף כי נראה שלמקום סגולה משלו, שמאפשרת הסכמה. שאנו מוצאים הרבה שימוש בשורש ש.ו.ה כאשר מדובר על הסכמה. כך למשל במסכת מכות (י.) אנו מוצאים וְשָוִין שאין פורשין…, כלומר מסכימים שכך וכך והרבה יש מזה. ועוד רמז לקרבה בין שיוויון להסכמה אנו מוצאים מן החשבון, שכאשר אנו מחברים שני מספרים, הרי שהם שווים למספר אחר (אחת ועוד שתיים שווה שלוש). והרי שלוש הוא הסכום, וזה שורש ס.כ.ם, שממנו צומחת תיבת הסכמה, וחביב הדבר.
ובכן, מה האירוע הגדול הדורש כינוס? לטעמי, על פי מה שקראנו, סדום ממליכה על עצמה מלך חדש, ואם כן, הרי שהמלך ההוא נפל חלל (ואנו, כזכור, שיערנו אחרת).
[ואם כך, הרי שאנו מסבירים מיניה וביה את השם הנוסף שנותנת התורה למקום זה – עמק המלך. נמצא כי אין מלך ספציפי שעל שמו נקרא העמק, אלא השם ניתן לעמק משום שהוא המקום שבו מתקיימים טקסי ההכתרה.]
ואם יום הכתרה הוא, הרי שאפשר גם להבין את נוכחותו של מלכיצדק מלך שלם במקום. שהוא גם כהן, כלומר בנוסף להיותו מנהיג מדיני, מלך שלם, הריהו נושא גם תפקיד דתי. ואפשר שאיחוד התפקידים המתקיים בו, הופך אותו למתאים לבצע טקסי הכתרה: שהוא גם מלך ועל־כן בכוחו להמליך מלכים, שהנה מלך מכיר במלכותו של מלך אחר, ומכאן שהמוכתר הוא מלך לגיטימי, וגם כהן, שמביא את דבר מלכותו של המלך החדש בפני האל. (כל זה אפשר ואין הפירוש חותך וקובע. שפסוקים אלה אינם מתכנסים לכדי מבנה סדור ומבורר, מחד, ומאידך מאפשרים הם להעלות רעיונות. את אלה אשר רשמתי, דליתי בשאריות כוחי ממעמקי נפשי.)

מלך שלם
שהוא מלך העיר שלם, והוא עצמו שלם, שמאחד באישיותו הן את "הדרג המדיני" והן את "הממסד הדתי". (מופע מאחד שכזה נפגוש בעתיד הרחוק באדון הנביאים, מקבל התורה מאת ה' ומוסרה לישראל, אהוב לבנו, אחד ויחיד לנו, משה, רב הוא לנו, והורה ואומן, וצערנו אותו ככל יכולתנו, ולא עזבנו גם אז, ומי יתן ויעמוד לנו בפני האלוהים, ונוושע. והנה גברו געגועי אל משה, ופרצו כמו מעצמם). ויש עוד לציין כאן את ביאתו של יעקב לשכם, אחרי שחיסל עסקיו עם אחיו, שלח לו מנחות, פגש בו, הציגו לבני משפחתו, ולבסוף שילח אותו מעליו, ובעזרת ה' במקומו נלמד. על כל פנים, אחרי שנפרד מעשיו, אומרה תורה: ויבא יעקב שלם לשכם… והפסוק כולו עמוק מאד ומכיל פרטים הרבה, ואין כאן מקומו לפרש, אבל רצוני להציג את המקום שבו מזוהה אבינו עם השלמות, שאחרי כל קורותיו בא יעקב שלם, סוף סוף, שמצא שלמותו, ומצא חן בשכם (שהסבה לו עגמת נפש רבה), ובנה שם מזבח, וקראו אל אלהי ישראל. אלה דברים גדולים מאד, ואולי נזכה יום אחד לפרשם, שהם רחוקים רחוקים, עמוק אל תוך ספר בראשית, ואילו אנו מתקדמים לאט מאד.
אם נחזור אל מלכיצדק הרי שנוכל לומר עליו שמושל הוא ונגיד ומצווה, לא על בני עירו, ולא על אחרים, אלא בעצמו הוא מושל, ואין עצמו מושל בו, כלומר הוא התגבר על הבלבול המאפיין את בני האדם באשר לרצונותיהם, והוא ממלא אחר החובה בלבד. על כן אדם חופשי הוא, וסגולה זו, יותר מכל עניין אחר, היא אשר מייפה כוחו להמליך מלכים.

הוציא לחם
נִראה כי עניין גדול הוא. כלומר, נראה כי עניין רגיל הוא. האיש מוציא מכליו, מצקלונו, מהיכנשהו לחם ויין והוא מברך. עניין שבשגרה, הנוהג מזה אלפי שנים בבתים יהודיים בערבי שבתות וחגים. אבל התורה כותבת הוציא לחם, וזה שמור להאלוהים בלבד, שנאמר בברכה המוציא לחם. והנה גם מלכיצדק מלך שלם מוציא לחם. אם כן, מה? אין כאן מהפכה גדולה ואין כאן רמזי ענק. אלא שאברם ולוחמיו שבים מן המלחמה, ונאה לקבל את פני הלוחמים בל.ח.ם, שהוא שורש תיבת מלחמה, וכן שורש ההלחמה, החיבור. כלומר אנו מפרשים את תיבת לחם כסימן, סמל, שעניינו קבלת אלה השבים מן המלחמה, ותזכורת לדבר שעליו נלחמים. שנלחמים על הלחם ולא על השעשועים (ובמלחמה זו נלחמו על הלחם ממש). ובלשון ערבי לחם הוא בשר, שזה עניין מלחמת בני ישמעאל, שהבשר קשה להם. ומלך בני אדום איחד בפולחניו בין הלחם לבין הבשר, וכל זה מרמז לעניינים גדולים מאד היוצאים משורש אחד הוא אברהם, ואני אינני מבין ואין אני יודע, כל שיכול אני הוא להצביע על הדבר הזה ולרמוז שכאן ממש, בנקודה זו בתורת ישראל, רואים אנו הן את המאחד בין דת הנצח לענפיה המשונים, והן את המפריד. ומכאן שבכל זאת טמונים כאן רמזי ענק, ואנו לא ידענו כלל.

ויין
וגם כאן לבני אדום התייחסותם שלהם, ולבני ישמעאל אסור כליל, ואין רצוני לעסוק בזה כאן.
עוד נכתוב כי הלחם והיין הריהם משמשים בטקס שאותו עורך מלכיצדק. ולא אמרה תורה מי מן המשתתפים אכל מן הלחם, אם בכלל, ומי שתה מן היין, גם זה אם בכלל. אם כן, לשם מה הזכירה? לשם מה? ונראה כי אזכורים שניים הם, הן לתיבת לחם, שאזכור ראשון לה באדם: בזיעת אפיך תאכל לחם, והן לתיבת יין שנאמר בנח: וישת מן היין. כלומר, השימוש בלחם ויין איננו סתמי ומקרי, הוא מעלה את זכרון הגירוש מן הגן, את זכרון העונש הנורא שהושת על האדם, שבזיעת אפיו יאכל לחם, ועונש זה התברר כשער ענק לחיים וליצירה, לייסורים ולקדמה, לטוב־לב ולרוע שאין שני לו, לשפע ולמחסור, ויחד עם זה את זכרון המבול, את הייאוש שאחז בנח הצדיק נוכח החורבן, הבדידות הקיצונית שהיה נתון בה, עד שכרון חושים והתגוללות. בנוסף לאלה עולה גם זכרון הדברים שאי אז, כשהיה העולם מאוכלס פחות, חף מממלכות, משפחות, לשונות, והסכסוכים הבאים עם אלה (ונזכור כי גם ברכות גדולות הביאו). כך שהלחם והיין המשמשים בטקסים רבים, מזכירים לנו את חטאנו ותוצאותיו, או חטאינו ותוצאותיהם, אבל הם גם מעניקים פתח הצצה לימים ראשונים, ימים שטרם זיעת אפיים. ונכתוב לסוף דברים כי באכילתנו מן הלחם והיין בקידוש־ליל־שבת, הרינו אוכלים ושותים מן הדברים כמו שהיו טרם פורענות, וזה באמת עניין גדול. ואילו כאן לא אוכלים ולא שותים. אולי משום שמתי המלחמה עדיין מוטלים לפניהם, ואין דעתם פנויה לכך, ואולי מסיבה אחרת.

והוא כהן לאל עליון
ואנו איננו יודעים מיהו אל עליון זה, אבל אברם בדבריו ידייק ויאמר: ה' אל עליון, ואיש לא ימחה, ובפירוש הבא נרחיב בעניין.

ויברכהו
בא מיד אחרי אל עליון, ומכאן שאפשר שתיבת ויברכהו מוסבת עליו (אותו עליון). אבל פשט הוא שמברך את אברם, אלא שסדר הברכות משונה, שכן מקדים את ברכת אברם לברכת אלוהיו. ונפרש כי אין זאת אלא שעורך הטקס, מלכיצדק, יודע היטב את תפקידו (וראייה שהוזמן מעיר שלם אל אזור סדום בעת שאברם שב מנצחונו, על מנת להכתיר ולברך), והוא למעשה מכתיר את אברם למלך. שזה נוסח הדברים להכתרה: "ברוך המלך לאל העליון", ומכאן שברכתו בחסדי אל עליון, והכרה בכחו כבורא הכל, ועל כן אין כאן בעייה גדולה, ולאחר מכן ברכה לאל שהביא חסדו על אברם.
הווה אומר: קודם מזכיר אברם בחסדי האל, ואז מזכיר האל וחסדו לאברם. ומכאן שאפשר לפרש שזהו מבנה טקסי ברור וסדור.
[ואומר אני כאן שראיתי הדבר ברש"י המביא מן המדרש, ולא נטה לבי אחריהם ודחיתי מעלי, והנה נמצאתי גם אני כותב כי המליכו אברם עליהם. כופף אני ראשי אל מול חכמת חכמינו, ומי יתן ותמצא לי תמיד הדרך להבין מהיכן שאבו את עומק דבריהם. והם כותבים כי המליכוהו לנשיא אלוהים ולקצין, כלומר שהפקידו בידיו הן כח מדיני והן כח דתי והן כח צבאי. ואין אנו רואים סימנים לכך אחרי כן, שאין התנהגותו של אברם מסגירה איזו אדנות ואיזה שלטון. רק המשיך בענייניו, ואצל אבימלך נראה כי אפילו חשש לחייו, ובעזרת ה' נדע ליישב, (ואולי על דרך אין מוקדם ומאוחר וכו').]

קונה
אדון, בעלים, יוצר, ראשון. כמו אצל חוה אמנו קניתי איש, שראתה כי היא יצרתו, את בנה, את קין.

מגן
הלא את אברם מִגֵּן. ואין זאת אלא כי שימוש קדום הוא, המשמש גם במשמעות הפוכה – מסר, נתן.

ויתן לו מעשר מכל
אפשר היה שידחה אברם את כל העניין, וילך לו לדרכו. אבל הוא נאות למחווה, וחותם את הטקס (ומכאן שמסכים) בנתינת מעשר למכתירו.
והפסוק כתוב לשני הכיוונים, שאפשר לשאול מי עִשֵּׂר למי? ואין זאת אלא כי אברם מעשר למלכיצדק משלל המלחמה. ותיבת מכל חשובה היא לנו כאן, שכן אותיותיה אותיות מלך, והיא רמז לדברים אשר העלינו כאן בחסדים גדולים.
ואחר כך נראה שימוש בשורש ע.ש.ר בדברי אברם אל מלך סדום.

שבח והלל לה' יתברך על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה פגמתי וחיסרתי.
הטכס והטוהר לחי עולמים הייחוד והיראה לחי עולמים.
אור לשישי בשבת וישב, כ' בכסלו התשע"ה, יפו.

וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s