אין איל (בראשית ט"ו, א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד

פשט הפסוק
ה' פונה אל אברם ומבטיח לו הגנה וגמול רב.

התבוננות
אחר הדברים האלה
ביטוי זה מופיע בתורה ארבע פעמים, כולן בספר בראשית. שתיים מהן בסיפורי אברם/אברהם, ושתיים בסיפורי יוסף. שלוש ההופעות האחרות כוללות תיבת נוספת בראש: ויהי, ומכאן שזו הן הופעה ראשונית והן ייחודית.
בתנ"ך מופיע הביטוי פעמיים בספר מלכים, בסיפורי אליהו (בצורת ויהי…), ובמגילת אסתר פעמיים בצורה הקצרה, כמו זו שאנו עוסקים בה כעת.
(אם נסכם: אברם, יוסף, אליהו, אסתר. ותמיד פעמיים. שלוש פעמים צורה קצרה, חמש פעמים ארוכה. וכן שלוש פעמים אנו מוצאים ויהי אחרי הדברים האלה: פעם באברהם, פעם ביוסף ופעם ביהושע. כל זה מעניין ויש לעיין בדבר.)
עוד נכתוב כי מוסכמה פרשנית היא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ושומעים מזה הרבה, וזה נפוץ מאד. ואף־על־פי־כן – יש. שאמרה תורה אחר הדברים האלה. שהתורה עצמה קובעת שקודם היה איזה דבר, ואחר כך היה איזה דבר אחר. וממילא לא יעלה על דעתו של איש לומר דבר מעין שהמבול התחולל טרם סיפור גן־העדן, או שיציאת מצרים קדמה לעקידה. כלומר יש מוקדם ומאוחר בתורה, וכאן אנו נוגעים במקום הראשון שמביע זאת מפורשות. נדגיש כי העיקרון איננו עניין של מה־בכך ואין לדחותו בקלות ראש, ולמעשה אין לדחותו כלל. שכן התורה, שהיא מן הנצח, רואה (או מבינה) את הזמן אחרת מן האופן השגרתי, היום־יומי, שבו תופשים בני האדם את הזמן (תפישה שבסיסה עבר־הווה־עתיד). התורה רואה לפנים ולאחור ואין היא מוגבלת זמנית. זהו הדבר העומד בשורש עקרון אין מוקדם ומאוחר, ומכאן שאין לראות בו כלי פרשני בלבד. זהו עניין כה מהותי, עד כי כאשר אנו נדרשים לגשת אליו, שומה עלינו לעשות זאת בשכל וברגש, ולא כלאחר־יד. פירוש זה מתייחס לכך בפסוקים הראשונים של ספר בראשית, כאשר נעץ את סוף התורה עם תחילתה, על מנת להדגיש שאין לה סוף ותחילה, שמעגלית היא, וכך נקראו פסוקי הבריאה כמתחוללים לעיני כל ישראל.

[בחשבון הזמנים על פי מסורת, נראה כי ברית בין הבתרים, שבה אנו עוסקים כעת, קודמת למלחמת המלכים, למרות שבתורה הדברים מופיעים בסדר הפוך. ועל פי רוב המפרשים, הדברים כתובים כסדרם. כך או כך, החידתיות, או אי־הבהירות בכל נוגע לזמן, מרמזים שיש כאן עניינים עמוקים ביותר, ועל כן מקדישים אנו מאמץ לעניין זה.]

שתי אפשרויות עולות מלפני:
האחת, שאחרי מלחמת המלכים מתרחש איזה דבר, ומיד נשמע מהו. זו אפשרות פשט ועל־כן היא המנחה אותנו בקריאתנו.
השניה, שאחרי כל הדברים שנכתבו עד כה, החל מתיבת בראשית – אחרי כל זה – מתחולל איזה אירוע. המפתח לקריאה זו נעוץ בכך שהצירוף אחר הדברים האלה מופיע לראשונה, ועל־כן עשוי לכלול בתיבות הדברים האלה את כל שהתחולל עד כה, מתחילה, וזה כולל הכל: יהי אור ואדם ושבת וגן ואדם וחוה ונחש וגירוש וקין והבל ורצח ושת ונפילים ומבול ותיבה ונח ושם וחם ויפת וכנען ולאומים ובקעה ומגדל ושפות ואברם עד כה.
מבחינה ספרותית תיבות אלה מהוות מעין כותרת, הכרזה, הן מעוררות ציפייה אצל השומע או הקורא, הנה עברנו דרך ארוכה בסיפורנו, והיא נמתחת עד כאן, ומכאן והלאה דבר עומד להתרחש, והוא חדש, אחר. אין עוררין על כך שהדבר החדש הזה – המשך ישיר של אותם הדברים הוא. ואף־על־פי־כן, חדש הוא, משהו שלא היה קודם, ויש להקדים בעניינו כמה מלים. והמלים שבחרה תורה לשם כך הריהן אחר הדברים האלה.
שאלה: מדוע דווקא כעת? מדוע לא אמרה תורה משפטים מעין אחר הדברים האלה קודם לכן. למשל, כשפגשנו באברם לראשונה. או אחרי סיפור המבול. או סיפור המגדל. למה דווקא עכשיו? האם התחדש משהו בעולם?

אם כן, מה קורה אחר הדברים?
אחר הדברים (רבים) היה דבר (אחד). ומהו? אומר הפסוק: ה'. וזו קריאה מדרשית שעניינה האחד, ואנו עוסקים בזה הרבה, ומי יתן ותעלינה לפנינו משמעויות נוספות.
על פי הפשט, אותו הדבר הוא תשע מלים שאומר ה' לאברם. וכיצד אומרם לו?
במחזה.
כאן כבר מתנצנצת ראשית תשובה לשאלה ששאלנו בפתח הדברים. האלוהים משנה מדרכיו, ומתגלה אל אברם באופן אחר, שונה מזה שהתגלה לו עד כה. ולא רק לו, שאם נחשוב בדבר הרי שעד לנקודה זו התגלה האלוהים בעולם לשלושה או לארבעה: לקין, לנח ולאברם – שעמם בא בדברים – ולחנוך, אולי, שיש לו איזה עניין עם אלוהים, אבל לא מבורר לנו מה ואיך. (ואין אני מונה את שיחותיו עם אדם וחוה, שהם לא מן העולם הזה.)
והנה – מופיעה תיבת במחזה המתפרשת על־פי פשטה, כאיכות הנראית בעין, הקשורה לכח הראייה. ואפשר בכח הראייה העינית, ואפשר בכח הראייה השכלית. ובדרך־כלל נטייתנו לכיוון הראייה השכלית, אבל פשט הדברים דוחף בכח לכיוון ראיית־העין, וכדוגמא נזכיר את הסנה הבוער – אסורה נא ואראה את המראה….. והרבה אנו מוצאים שם שורשים ר.א.ה/י.ר.א .
וכאן עלינו להסביר מה ההבדל, אם בכלל, בין ההתגלות הזאת, שבמחזה, לבין ההתגלות שהיתה קודם לכן, כשכתבה תורה וירא ה' אל אברם, ולאחר מכן טרחה להדגיש, שבנה מזבח לה' הנראה אליו.
ואם כבר בזאת עסקינן, הרי שאחד השורשים הבולטים ביותר בסיפורי אברם הוא שורש ר.א.ה או שורשים הקרובים לו:
שתי הופעות כבר ציינו כאן וישנן עוד:
אל הארץ אשר אראך
שא נא עיניך וראה
את כל הארץ אשר אתה רׂאה.
סיפור שרה והגר:
ותרא כי הרתה, ותקל גבירתה בעיניה.
עשי לה הטוב בעיניך.
על עין המים במדבר על העין.
אתה אל רואי ,הגם הלם ראיתי אחרי רואי ,באר לחי רואי.
ברית המילה:
וירא ה' אל אברם.
שלושת המלאכים:
וירא ה' אל אברם והוא יושב פתח האהל כחם היום.
וישא עיניו וירא, וישקיפו, ארדה נא ואראה.
סדום ועמורה:
וישקף על פני סדום ועמורה…וירא.
אבימלך:
ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית.
הנה הוא לך כסות עינים.
גירוש הגר:
ותרא שרה, וירע הדבר מאד בעיני אברהם, אל ירע בעיניך
אל אראה במות הילד, ויפקח אלוהים את עיניה.
עקידת יצחק:
וישא אברהם את עיניו וירא, אלוהים יראה לו, ירא אלוהים אתה, וישא אברהם את עיניו וירא, ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, בהר ה' יראה.
מערה המכפלה:
לעיני בני חת.
אליעזר ורבקה:
על העין, העינה – פעמים רבות מאד.
ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, וישא עיניו וירא, ותשא רבקה את עיניה ותרא.
מות אברהם:
וישב יצחק עם באר לחי רואי. וזו התיבה חותמת את סיפורי אברהם, וזה מתיישב יפה מאד עם אשר כתבנו.

כל אלה. וכפי שניתן לראות, הרבה מאד מקדישה תורה לכח הראיה שלו ושל סובביו. ורק מתוך הרשימה הזאת אפשר ללמוד על הקשר המיוחד שבין אברהם והגר, למשל, ואפשר, כמובן, ללמוד עוד. מה נלמד בעיקר? שחוש הראייה של אברהם הוליך אותו רחוק. שחוש הראייה של אברהם היה מפותח מאד, לא בכך שראה כשם שאנו רואים, אלא שראה כשם שאנו לא רואים. אבימלך שואל ישירות: מה ראית? ואברם משיב שראה שאנשי המקום אינם רואים את ה' – כי אין יראת ה' במקום הזה. ובסופו של דבר, בעקידה, אומר לו מלאך ה', עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, וזו אינה עדות על יראתו לבדה, אלא על ראייתו. שכל קורותיו וענייניו נועדו בסופו של דבר להביאו לידי פקחון עיניים, המסמל, בין היתר, את פקחות הלב, את עומק המחשבה, את התעוזה, את יראת האלוהים.

אחרי כל זה נכתוב כך: שבמקום זה, במחזה, התורה מסבירה את פירושה הדברים הנאמרים באברהם שוב ושוב: שהתגלויות האל אליו משתפות את כח הראייה בכח הדיבור. ותחילה לא עמד לו כוחו שיבין את אשר הוא רואה, כי נראה אליו ובנה לו מזבח, אבל אין התורה רומזת ולו בקצה קצהו של רמז מה ראה. וכאן כבר מגלה.
על־כן אומר הפסוק דבר ה' במחזה לאמר והנה פירושו: דבור, חזיון, אמירה.
ומכאן: אחר הדברים האלה מוליך לעניין החדש הזה, שהוא בחזקת בריאה חדשה ממש, ועל־כן מפרשים אנו שתיבות אלה הנן כוללות, והן משתרעות עד ראשית הדברים.

דבר ה'
גימטריה יהי אור, וזה מתאים לשיתוף כח הראייה, וכן מתאים לחידוש גדול, שכמוהו לא ראה העולם עד כה, חזקת בריאה חדשה שכתבנו בשורה הקודמת.

אל תירא אברם
על פי פשטם על דברים נראה כי הפועל המופיע כאן מתפרש במשמעות פחד או חשש או דאגה. נראה כי אברם חושש לאיזה דבר, או מאיזה דבר, וכי ה' בא לחזקו ואולי אף לנחמו. ויש אצל חכמינו שאומרים שהיה מתיירא מנקמתם של מלכים, שהדברים באים אחרי המלחמה. ואחרים אומרים שנתיירא שלא יעמיד צאצאים – והם מפרשים על פי המשך הדברים, שאברם אומר לה' שהוא ערירי, ואין לו דור המשך. ובמדרש יש שאומרים שדאג שלא יקבל שכרו, שכן הרג נפשות רבות במלחמה, וחשש שמא לא יעמדו צדקותיו לזכותו, על דבר ההרג. וכל אלה נפלאים ממני, ואני לא ידעתים.
לי נראה כי ה' יתברך פונה אל אברם בדברי הרגעה משום שה' פונה אל אברם. כלומר, עצם הפנייה במחזה היא כה מטילת אימה ומזעזעת, עד כי נפשו של אדם, אפילו יהא זה אברם, מחשבת לקרוס תחתיה. על־כן אומר ה' לאברם בראשית דבריו – אל תירא. שאין כאן סכנה כלל וכלל, ולמרות שהחווייה שאתה חווה ברגע זה חזקה עד מאד היא, ומטילת אימה, אין לך לדאוג. שאנכי מגן לך. אל תירא.
ומכאן שהוראת הפועל תירא לא במשמעות פחד דווקא, כי אם במשמעות יראת הוד ויראת רוממות, התפעמות רוח העולה נוכח דבר ה' שבמחזה. והתפעמות זו היא שיכולה להוביל לפחד, שכן הנשגב נשגב מדי, ואין לעמוד בדבר לבד, כך סתם.

אנכי מגן לך
והנה המקור לברכת אבות הנחתמת: מלך עוזר ומושיע ומגן. ברוך אתה ה' מגן אברהם. שהוא מגן לו. ואומר מָגֵן שם עצם, ולא מֵגֵן פועל, שהוא מגן לאברהם ממש, בחינת מלבוש, ולא בבחינת נפרד הפועל למען הגנת האחר. נשוב ונשאל: מיהו מגן אברהם? ותשובה: אנכי, שהיא איכות שבאלוהי ישראל, והיא ראשונה וראשיתית, ראש לעשרת הדברות: אנכי ה' אלהיך. כלומר, אנכי מגן לאברם מפני דבר ה' שבמחזה. על מנת שיוכל אברם לעמוד בהתגלות האלוהית, על האל להגן על אברם מ…עצמו. והמגן מפני עצמו הוא אנכי. כך שאפשר לראות בדברים הללו מעין צמצום עצמו של האל על מנת שיוכל אברם לקבל את הדברים באופן המיוחד הזה – במחזה. שכן התגלות כבר היתה לאברם, שנאמר לךְ לךָ וכו', וכאמור ראינו התגלות לנח ולקין, שדבר עמם אלוהים, ולא נזקקו להגנה. ומכאן שהמחזה האלוהי מפחיד הוא עד מאד.

שכרך הרבה מאד
שאלה מיד עולה: שכרך? איזה שכר? שלא הבטיח שום שכר, וממילא העשיר כבר את אברם במגעו עם מלכים, ככתוב כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. ומכאן שכל אלה – הרווחה החומרית שקיבל – אינם בגדר שכר כלל וכלל, ועל כן שומה עלינו לברר מהו אותו שכר שאמרה תורה, ותשובה מיד עולה כי מדובר בדור המשך, שאומר אברם מיד – הן לי לא נתתה זרע. ומכאן שזה שכר. אברם אכן מוליד שמונה – שניים עיקריים לנו, וששה משניים (והם הולכים קדמה), וישמעאל והששה ירבו מאד מאד, כמו שאמר האלוהים, ומכאן ששכר אפשר לו שיינתן בעתיד הרחוק, הרבה אחרי שהלך האדם אל בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים.
הרבה מאד
נחלק לשני חלקים: חלק הרבה, וזה לבני ישמעאל והששה, שהם רבים מאד, וחלק מאד לבני ישראל, שאוהבים את ה' אלוהיהם בכל לבב נפש ומאד, ובכל מְאֹדָם קוראים הם שמע, ומכאן מקור ההרבה שלהם, שנתברכו ישראל ברכות רבות רבות. בנים לה', אהובים לה', שכרם הרבה מאד.
ועוד יש לומר שכאשר מבטיח ה' לאברם (או לאדם אחר) שכר, הרבה או לא, הרי שדי בהבטחה, שהבטחת ה' כמוה כשכר ממש. ואין זאת אלא שהבטחת ה' נעלה היא על כל שכר ועל כל גילוי חומרי של שכר. שדי בהבטחה. על כן אמר למשה – אליהם נגלתי באל שדי, שהבטיח להם, אבל אליך אני מתגלה בשם, שאין לך הבטחה, אלא אמת. ומכאן משה אמת ותורתו אמת.

גימטריאות:
שכרך (גימ' 540) עולה והנה בן ביתי – והן שלוש תיבות שאומר אברם מיד בתשובה לדברים. כמו אומר – את שכרי נתת לי בבן ביתי, הוא אליעזר. שהסכין אברם עם היותו חשוך בנים, ואליעזר כבן לו.
וכן שכרך עם הכולל – 541, וזה ישראל. שישראל הוא שכרו של אברם.
ועוד שכרך הרבה מאד עולה 797 והוא מתוך דברי אברם אל מלך סדום: ואם אקח מכל אשר לך, שאברם מסרב לשכר שם, ומקבל את שכרו כאן.
ועוד יש, ואי אפשי.

שבח והלל לאל חי עולמים המעביר בי דברים שמן האין. ואין אני, ואינני יודע מדוע.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
המלוכה והממשלה לחי עולמים הנוי והנצח לחי עולמים.
אור לראשון בשבת שמות, 13 בחודש עשירי (טבת) 5775, יפו.

 

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s