אין איל (בראשית ט"ו, ב' – ג')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אברם א-דני הֱ' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר: ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי

פשט הפסוקים
אברם משיב לה' ואומר כי אין לו בנים, ומה כבר יתן ה' לו, והרי כל רכושו ירושה לבן משק ביתו, הוא דמשק אליעזר.

התבוננות
שני פסוקים כאן, ושניהם פותחים ויאמר אברם. והדעת נותנת שאחרי החלק הראשון השיב ה' איזה מענה, ואז שב ואמר אברם את אשר אמר. אבל הדברים אינם כתובים כך. רק אברם עונה לדבר ה', ואז שוב אברם עונה לדבר ה'. מה זה?
שאלה נוספת, כרוכה בראשונה: שתי תשובות עונה אברם, שתיהן דומות מאד בתוכנן. על מה ולמה? וכן מה דומה ומה שונה?
וכבר כאן נכתוב כי הדומה: שימוש בשורש נ.ת.ן ואזכור בן משק הבית.
השונה: התשובה הראשונה פותחת בשאלה, ובשניה אין שאלה כלל. בראשונה מתייחס אברם לעצמו, להיותו ערירי, נטול צאצאים, ובשניה אין אזכור עצמי. בראשונה מכונה אליעזר בן משק ביתי, ובשניה בן ביתי. בראשונה אליעזר נזכר בשמו ובתוארו (או צור מחצבתו), ובשניה לא. מן הראשונה לא מובן כלל כי אליעזר הוא היורש. בשניה בן הבית נזכר כיורש (ויש לשאול האם בכלל אליעזר הוא אותו יורש). בראשונה אומר אברם כי הוא ערירי, בשניה אומר שלא נתן לו זרע (הראשונה מתייחסת על עצמו, על מה שקיים, שהוא מן היש. השניה מתייחסת על המחסור, על מה שאיננו).
עוד שאלה: אברם פונה אל האלוהים בכינוי א-דני הֱ'. מובן נשאל מה זה, וכן נשים לבנו לכך שזו הופעה ראשונה לצירוף זה. (הֱ' משמעותו ארבע אותיות השם המפורש (יו"ד – ה' – ו' – ה') כשהן נקראות אלוהים ולא אדנות, כבדרך־כלל. והגיית שני השמות כך: אֲ-דֹנָי אֱ-לוֹהִים).

ונפתח בשמות דווקא, ואלה יגלו מעט מזעיר שבענייני שמות הקודש. אדנ"י שאומר הוא שם מלכות, והֱ' (אלוהים) שאומר הוא שם בינה, ואלה שתי המידות נקביות, שהן מקבלות מעליהן ומשפיעות לעולמות שתחתן, והֱ' היא הקושרת כלל מידות לכדי אחדות אחת, היא עיקר הבית, והיא אמא עילאה, והיא הבאר המשפיעה לשבע ועל כן קרויה באר־שבע וכן קרויה מקור החיים, והמלכות אדנ"י קרויה בת־שבע וכן ארץ החיים, שהיא למטה והיא השער המוביל מעולמות עליונים לעולמם של בני־אדם ולהיפך, לפיכך פתח אברם ואמר אדנ"י, שעניינים גדולים באים, ועליו לכנוס בשערי־שמיים, ואחר כך אמר הֱ', שעוד עליו להוסיף ולעלות ולברר, ולבקש רשותה של האם, שכן ברית נכרתת כעת, (ואברם עדיין איננו יודע זאת), וזו ברית מילת־הלשון. ומכאן שאפשר לפרש דבר ה' במחזה לשון חוזה, שחוזה נכרת, והאלוהים מבטיח הגנה ושכר והרבה. והרבה יותר משני אלה מבטיח האלוהים אנכי, והקורא הנבוך עדיין איננו מבין ואיננו יודע, וגם אברם כאמור עדיין איננו יודע, שכן אנכי נסתר, והוא שם הֱ'. ואי־ידיעת אברם לרצון האל היא, שלא נודע לו בכל אלה, אלא באל שדי, שאמר למשה. הידיעה תבוא אחר כך, אחרי שיתקיימו דברי הברית, וישועבד העם בארץ־לא־לו, ויעלה משם ברכוש גדול. או אז יוודע לעיני העם כולו, מתוך האש, בתיבת אנכי המובטחת כאן לאבינו. וכל זה מתאים להיותו של אברם הרחם שבתוכו הולך ומתהווה העם העברי, הוא העם הָעֻבָּרִי, שאברהם גימטריה רחם.
כאשר מאחד אברם שני השמות בדבריו אדנ"י הֱ', הריהו מכין את המלכות לקיים תפקידה בטהורה, שכן אמא עילאה רוחצת לבתה ומטהרת אותה מכל חטאים שדבקו בה, והדבר הינו בחזקת יום הכיפורים ממש. ולא זו בלבד אלא שהדברים מתאחדים גם עם שם הוי"ה, שנכתב א-דני הוי"ה, ונהגה אלהים, וכל אלה יחד עולים 177, כמנין גן עדן, כמו מחזיר את אברם אל הגן, והוא בחזקת אדם הראשון, והאל שב וכורת עמו ברית חיים. ובאמת כשאומר אברם מה תתן לי, הריהו אומר אדם תתן לי, שמניין מה כמניין אדם.
וחכמת שמות הקודש תמצא בספר שערי אורה לרבי יוסף ג'יקטילה, שהוא חכם ומורה וגאון וגדול.

ומכאן פירוש לשתי תשובותיו של אברם לדבר ה' במחזה, שהוא אומר דבר אחד, ואברם משיב פעמיים: תשובה אחת לפני ה' יתברך במידת אדנ"י ותשובה אחת לאותו שם יתברך במידת הֱ', על־כן פעמיים ויאמר אברם, ונמצאנו עונים לשאלה האחת. ומיד עולה השאלה למי מן המידות ענה כך ולמי ענה אחרת, ובעזרת ה' יעלה בידינו להתאים בין התשובה לבין המידה, ועל כל פנים, יש להזהר מאד בדברים.

נתבונן שוב בדבריו של האל לאברם בפסוק הקודם: אל תירא, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד.
אל תירא אומר האלוהים, ואברם בתשובה הראשונה עונה: בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. שהוא אמיץ מאד, ונאמן, ואין אני ירא באשר הוא עמי. ואינו במלחמת המלכים.
ועוד אפשר שעונה בתשובה לזה: ואנכי הולך ערירי. שאני לבד, ואין לי הגנה, והיאך זה לא אירא?
ואולי אפילו אפשר שעונה מה תתן לי. שירא אני שלא תתן לי שכרי בגלל עניינים שהם, וזה במדרש וברש"י.
עוד אומר אלוהים:
אנכי מגן לך. ועל זה אפשר שעונה אברם: אנכי הולך ערירי. שעונה על אנכי באנכי. שאיך יגן עלי אנכי זה, והרי ערירי הוא.
ואפשר שעונה: ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, שאומר אינני ירא, שאליעזר עמי, והוא, כאמור, אמיץ ונאמן. כאילו משיב לה' – כבר שלחת לי מגן.
וכן אפשר: מה תתן לי, שאדע שאתה מגן לי? איזה סימן אולי, או איזו מהות (שאומר מה)? ואחר כך יאמר ובעזרת ה' נראה במקומו: במה אדע כי אירשנה, ונקשור בין תיבת מה שנאמרת שם, לבין תיבת מה שבכאן. (שאולי באותו מה שתתן לי כאן ועכשיו, באותה מהות בדיוק – אדע כי אירשנה).
ועוד אומר האלוהים:
שכרך הרבה מאד. ועל זה אפשר שעונה: מה תתן לי. שכבר נתת הכל, ובעל רכוש אני. מה עוד נותר לך לתת שלא נתת?
ועוד אפשר שהשיב: ואנכי הולך ערירי. כמו אומר: שכר נתת לי, אבל בנים לא נתת כלל.
וכל זה באשר לתשובה הראשונה. ולא שאלנו מה עניין שמו ותארו (או צור מחצבתו) של דמשק אליעזר. שתמוה עד מאד הדבר. האם, כך סתם, עלה לפני אבינו להציג בפני האל את מצבת כח האדם בביתו? וברי כי לא היא, וכי עניין עקרוני כאן, והוא כה עמוק, עד שמצאה תורה לנכון לקבעו בתוכה. והנה אנו שואלים, ונראה אם תעלה תשובה מלפנינו.

דמשק אליעזר
דמשק/בן משק, כמו מתקן אברם את דרכי עבדו, שתיבת דמשק נדרשת דם-עשק, שהיה ממקום דמים, והיה עיסוקם של בני המקום בדמים, ואברם הופך אותו מאיש דמשק לאיש משק.

בתשובה השנייה אומר אברם הן לי לא נתת זרע ותיבת הן מאחדת שני שמות האלוהים (על דרך מדרש, שכן אנו דורשים הן במובן אחד , שלמדנו מרבותינו שבלשון יווני זו המשמעות, וראינו). כמו־כן ניתן דעתנו כי תיבות אלה מקבילות הן לחלק מה תתן לי והן לחלק ואנכי הולך ערירי שבתשובה הראשונה. וכן אומר והנה בן ביתי יורש אתי, ולא אמר שמו. וקודם לכן אמר שמו, ולא אמר יורש. מה כל זה?
נפתח בכך שעל פי התשובה השניה אפשר שהיה מענה מצד האלוהים. למשל, אפשר שאמר בתגובה לשאלת אברם משהו מעין: "הארץ אתן לך ולזרעך" או אולי: "מכל לך אתן, וזרעך יורש אותך". והדעת נותנת שעל דברים אלה משיב אברם: אבל אין לי צאצאים, וממילא רכושי הולך לבן ביתי. זו אפשרות אחת.
עוד אפשר שענה האל משהו מעין: "מה פתאום אליעזר?", ואברם מסביר, כלומר התשובה השניה היא מעין הרחבה והסבר לתשובה הראשונה. גם זה פשט וגם זו אפשרות.
כלומר אברם משלים עם חייו, עם היותו חשוך ילדים, והוא מסכין בתוך נפשו עם האפשרות שאליעזר יהיה ממשיכו. ומכאן שאליעזר נאמן מאד מאד מאד, ודבק באברם ובהנהגתו ובתלמודו, עד כי אברם חש כי נכון הדבר שאליעזר יירש אותו. וגדולתו של אליעזר נראה ביותר בסיפור רבקה, שכבר יכול היה לחוש כיצד הירושה עוברת אליו, והנה היא ניטלת ממנו, והוא ממשיך ומשרת את אדונו, ודואג לאותו הבן שבעטיו נגזלה ירושתו. וזה עניין גדול אחד, והוא מזכיר לי במעט את היחס שבין משה רבנו לבין אלוהים עצמו. שמשה משרת נאמן, ועבד הוא לה', כשם שאליעזר משרת נאמן, ועבד הוא לאברהם. וה' אומר במשה בכל ביתי נאמן הוא, ואברם אומר בן משק ביתי, ואנו אומרים באליעזר נאמן ביתו וכן המושל בכל אשר לו. והדברים הנאמרים במשה – בכל ביתי נאמן הוא, הריהם מעלים את זכרון בִּתו של אברהם – בכל שמה, (שאנו דורשים בכל ביתי – בכל בתי) כמו אומרים היה משה נאמן לבכל בת אברהם. ואליעזר ראה עצמו יורש ומקבל לירושת אברהם, ונלקח ממנו, ומשה חשב תחילה שייכנס אל הארץ (היא ירושת אברהם), ונלקח ממנו. וכשם שהיה אליעזר נאמן לאברהם, כך היה משה נאמן לו – לאברהם, שאמר לו ה' וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל, ומשה אומר לא, זכור לאברהם ליצחק וליעקב עבדיך, ומעדיף את המשכיות אברהם על המשכיותו שלו עצמו, ממש כשם שעשה אליעזר עם רבקה. ואנו נפרש שגדולת אליעזר שידע את מקומו, כשם שגדולת משה – שידע את מקומו. ולזה ייקרא ענווה. וכאשר כל זה מונח לפנינו, אנו נזכרים שמשה קורא שם בנו אליעזר, ויחד עם ההשתאות, מתיישבים הדברים. שיש ביניהם עניין משותף. עניין גדול מאד.
ועוד דברים יש בזה.

עניין גדול נוסף כאן, הנובע מהשלמת אברם עם מצבו: אנו נמצאים במה שנקרא ברית בין הבתרים, והרבה יהא עלינו ללמוד בעניין הברית ובעניין הבתרים, ובכלל. האלוהים מבטיח מצדו ארץ וזרע. ואברם – מה הוא מבטיח? נכתוב כי עדיין לא ברור, ולא נקדים את המאוחר. לענייננו רק נכתוב כי כאשר מבטיח ה' לו זרע, אברם מאמין לו. שכתוב והאמין בה' (וזה בכתיב חסר ובמקומו נראה). כלומר אחרי שהשלים עם מצבו, עם גורלו, עם חייו, הריהו פותח מחדש את האפשרות שכבר נעל בתוכו: אליעזר הוא שיירש אותי. עומד אברם לפני האלוהים ופעמיים מכריז כי אליעזר הוא יורשו. ואז אומר לו ה' דבר, והוא מאמין לו, והוא פותח את סגור לבו. זו התנהגות יוצאת דופן, וממקומי אני עומד ומשתאה, ורואה את הברכה שבאה כאשר אדם מפנה בתוכו מקום לאפשרויות חדשות, ולא נועל את עצמו מפניהן.

ולא ענינו על השאלה לאיזה פן באל השיב תשובה אחת ולאיזה פן השיב תשובה אחרת, ואין בכך מה.

שבח והודיה לה' יתברך על אלה הדברים שפעמו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה עשיתי מזה ומזה.
השיגוי והשגב לחי עולמים העז והענווה לחי עולמים.
אור לראשון בשבת בא, 27 ימים בעשירי (טבת), יפו.

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי הֱ' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי

טיוטת דברים שלא מלאני לבי למחוק:
הן/והנה, וזה צמד זכר ונקבה, שמצד הן אין לי זרע, ומצד הנה יש לי יורש. וקשה לדעת במקום זה מי זכר ומי נקבה, ויש לראות את הכפילות, שכן מספר הן 55, ומספר והנה 66, ויחד הם עולים 121, אחד בצד הא' ואחד בצד הב' ובתווך סכומם, ויש כאן איזה עניין, והוא משום חיבור, ואין אני יודע. וגם תשובת האלוהים לדברים אלה תפתח בתיבת והנה, אבל לזה פירוש אחר, ושוב אכתב כי אין אני יודע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s