אין איל (בראשית ט"ו, ד' – ו')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך: ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך: והאמן בה' ויחשבה לו צדקה

פשט הפסוקים
אלוהים אומר לאברם כי לא אליעזר יירש אותו, וכי הוא יעמיד צאצא אשר הוא יהיה היורש. הוא אומר לו כי זרעו יהיה עצום ורב, כמספר הכוכבים אשר בשמים. ואברם מאמין.
ולשלוש התיבות האחרונות בפסוקים אלה אין פשט.

התבוננות
והנה דבר ה' אליו לאמר
ותיבת והנה מחזירה אותנו אל תיבת במחזה שבפסוק הראשון, שהדברים שאומר האלוהים נראים לאברם, וקבלתם הן דרך האזנים והן דרך העיניים, ועל כן אומרת תורה והנה, שהנה הם הדברים, ממש כאן, מונחים לפניו, שיראה בעיניו, ותיבת הבט שבפסוק הבא, שהיא ראשונית ונתעכב עליה מיד, תומכת בפירוש הדברים הזה, שעניין מבט כרוך מאד בכח הראייה. ואחר כך נשאל האם היה הכל חיזיון, או שמא רק חלק מן הדברים המתוארים כאן עלו במחזה, וחלק אחר מהם התחוללו בפועל ממש.

לא יירשך זה
מדהימה ההתייחסות הישירה של האלוהים אל אליעזר, גם אם לשלילה. שה' יתברך עצמו מתייחס אל קיומו של אדם כלשהו, ושולל היגד שנאמר ביחס אליו. שיכול היה האל לומר זה אשר יצא ממעיך הוא יירשך, בלי לאזכר את אליעזר כלל, אבל אזכר והתייחס, וזה עניין גדול מאד, והצבענו בפירוש הפסוקים הקודמים על קווי הדמיון שבין אליעזר ומשה, וכן במשה אנו מוצאים ניסיון מעין זה, שאומר לו האל שיפר את ברית אברהם – הברית הזאת, שאנו עוסקים בה כעת, ויהפוך את משה לעומד בראש גוי גדול, ומשה אומר לא, שכן אלה דברי האל באליעזר כאן, ומשה מחוייב להם, והוא מחוייב לברית אברהם, והקשר הטמיר הזה שבין אליעזר ומשה שב ועולה, וכל זה יפה מאד. וכן על דרך רמז נשכל אותיות לא יירשך זה לכדי כי ישראל זה, שתוך שהוא שולל את ירושת אליעזר, מחייב את ירושת ישראל, וזה יפה מאד, ומסביר את חיינו שעל החרב תמיד, שאם מקבלים אנו את דבר האלוהים מצד החיוב, הרי נמצאים אנו שוללים מאליעזר, שלדידו היו הדברים בידיו, ונלקחו ממנו על פי ה'. וזה מעניין. ונסביר שהוא עצמו נאמן, אבל צאצאיו – והוא, כזכור, דמשק – רואים את העניינים מצדם, ומבחינתם נלקחה מהם הירושה, שזו היתה כוונתו של אברם טרם הברית, ועל כן שילבנו דיבורי חרב בפירוש, ומכאן הדברים כבר ברורים מאליהם.
ונשים לב לתיבת יירשך שהיא בשני יודי"ן, ונזכור שתיבת וייצר – נדרשת (בשל אותם שני יודי"ן) שנתן שני יצרים – יצר טוב ויצר רע, ונשאל האם תקף המדרש גם כאן, ונראה בסוף הפסוק, שהתיבה חוזרת על עצמה ונשאל מדוע.
ואחר כך נלמד שאפשר שדברים אלה אינם מתייחסים על אליעזר כלל.

כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך
מעיך פנימיות הגוף והנפש, ואין אני יודע מתי הפכה תיבת מעי מכזאת שמציינת פנימיות באופן רחב מאד, לכזאת שעניינה בלעדית האיבר הביולוגי התוך־בטני המשמש לסילוק פסולת. ובאמת שִמְשה גם לעניין זה, ואנו מוצאים בכתובים, אבל מוצאים אנו גם דוגמאות רבות לשימוש אחר – ותורתך בתוך מעי אומר בתהלים, והרי ברור כי כוונתו לכך שהתורה נמצאת עמוק בפנים נפשו, ובמקום אחר אומר ממעי אמי אתה גוזי, שמתייחס לשהייתו כעובר בבטן אמו, ומכאן כשאומר תורתך בתוך מעי, הרי ניתן לפרש שהתורה היא אותו עובר, היא אדם הנתון בתהליך של הווצרות מתמדת, ועניינה אדם על כל נפלאות ונעלמים שבו, לטוב ולרע. ועוד אנו מוצאים את ישעיהו מזכיר את היותו ברחם ואומר ממעי אמי הזכיר שמי ואת השולמית האהובה בשיר השירים מתרגשת ואומרת ומעי המו עליו, כלומר היו לה פרפרים בבטן, ומכל הדברים הללו אנו מסיקים שה' אומר לאברם שיהיה לו צאצא משלו, יוצא חלציו מה שנקרא, יוצא חלציו ממש. וכן יש כאן חיבור גבוה בין מעי אברם ומעי שרה, שהוא אותו מעי, שכן יצא היורש ממעיה שלה, וזה דרך הטבע, אבל האלוהים אומר מעיך שלך, מעי אברם, ובכך מאחד ביניהם עד מאד, ובעצם מציין את אחדות הפנים של אבינו ואימנו, וזה יפה מאד.

יירשך בשני יודי"ן כאמור, ובאמת יוצאי חלציו שניים (ולסוף ימיו הוליד עוד ששה), מה שמשאיר את השאלה מי מהשניים יורש נתונה לפירושים שונים, ועל אף שלישראל ברור מיהו היורש, הרי שלישמעאל ברור הדבר באותה מידה, וגם מכאן החרב נשלפת. ולשאר ששה צאצאים אין שום שאלה, והם הולכים למקומם שלהם, וגם זה מעניין מאד, שמדוע לא יירדפו גם הם אחר הירושה? ורמז כאן למקומה המכריע של שרה בהבטחה, שאם לא ממעיה, אין הבטחה כלל, וממילא אין תביעה. ואם תאמר ישמעאל בא מהגר, עדיין נחשב כבן שרה, שצאצאי השפחה כצאצאי האמה, בנים לכל דבר, ושרה עצמה חושבת להבנות מִשִּׁפְחָתָהּ, וכן ברחל ובלאה מוצאים אנו דבר זה, והרי ארבעה משבטי ישראל מן האמות הם, מבלהה ומזלפה, והם ישראל לחלוטין בלא הפרדה ובלא חציצה. ומכאן שישמעאל הוא אברם לחלוטין, ומצידו יש ממש בשאיפותיו לירושה. והפער – שהגר לא מקבלת את סמכות שרה ותקל בעיניה והיא יוצרת פירוד שלא במקומו, שאין שייך פירוד באברהם, שאחד היה אברהם, ואילו בלהה וזלפה בטלות לחלוטין לגבירותיהן. ועוד דבר שישמעאל צאצא לאברם, ואילו יצחק נולד לאברהם, ונראה כל זה במקומו, אם נחיה ואם נזכה והפכו.

ויוצא אתו החוצה
ונכתוב כאן כי בכל הפסוקים הללו, החל מפסוק ד' ועד פסוק י', סה"כ שבעה פסוקים, נעדר שמו של אברם מן הכתוב והוא מוזכר רק בכינויי גוף, או בפעלים המוסבים עליו: אתו, אליו, יירשך, מעיך, אתו, הבט, לו, האמן, אליו, הוצאתיך, אדע, אירשנה, קחה, ויקח, ויבתר, ויתן, ויש עוד כמה, ואנו שואלים מדוע מעלימה את אברם בשמו, ומותירה אותו נסתר, וכן מדוע בחרה תורה בסגנון זה במקום זה, המאפשר להחליף את כיוון הדברים הנאמרים. למשל, ויוצא אותו החוצה, מאפשר לשאול מי מוציא את מי, ויחשבה לו צדקה – מי חשב למי. ונכתוב כי נראה שכרוכים הדברים בפער שבין אברם ואברהם, ואנו נבדוק עניין זה.
ויוצא אתו החוצה פשט הדברים שה' מוציא את אברם חוצה, שכן כך עולה מהמשך הדברים, וכן נדמה שאין זה עניין לבני אנוש, הוצאת ה' החוצה, גם אם לכמה אנשים נראה הדבר אפשרי, וגם אם כמה אנשים אלה הם רבים מאד וחזקים מאד. ואוסיף כי לי נראה שכשיוצא ה' חוצה, יוצא על פי גזירתו הוא, וזה גורר אבלות בקרב בני אדם.
על כל פנים, לאן מוציא אותו? מה זה החוצה? היכן היו קודם לכן?
לפני שנדרוש, נפשט: ככל הנראה נתון אברם במבנה כלשהו, אולי מבנה קבע, אולי מבנה עראי, ובמהלך שיחתם מורה האלוהים לאברם לצאת החוצה, על מנת שיוכל להביט בשמים. מדוע רוצה האלוהים שאברם יביט בשמים? על מנת שיראה את הכוכבים ויספור אותם, אם בכלל יכול הוא. ומיד ממשיכה התורה בדבר האל, מבלי לתת את תשובת אברם ומבלי לדווח על מעשיו – האם יצא החוצה? האם הביט בשמים? האם ספר הכוכבים? – והאל אומר כה יהיה זרעך, ואנו כקוראים "מבינים" שאברם ראה כוכבים רבים מאד, ולא היה בכחו לספרם, ואלוהים מבטיח לו צאצאים רבים כמספר הכוכבים. כל זה פשט מפורט. אלא שאין זה מספק כלל. לשם מה כל הפירוטכניקה? מוציאו החוצה, שיסתכל בשמים, שיספור כוכבים. מה כל זה? מה המאמץ האלוהי הזה לשוות דרמטיות לשיחה עם כל מיני אפקטים? כל הפסוקים הללו אומרים דרשני, ואנו ננסה להיענות לדרישתם.

נפסק את הפסוקים אחרת: לא יירשך זה. כי אם אשר יצא ממעיך – הוא יירשך. ויוצא אתו. על פי מדרש זה האלוהים מוציא את היורש החוצה מפנימיותו, והוא נסמך על השימוש בשורש י.צ.א בשני פסוקים. כלומר אלוהים מראה לאברם – במחזה – את היורש העתידי שלו, ובכך נסתם הגולל על שאלת הירושה. אברם רואה את הצאצא העתידי, ויודע. עם זאת, על פי פשט הדברים, כן התגלגל ספק אל לבו, כשיאמר מאוחר יותר לו ישמעאל יחיה לפניך. והדגשנו את היות הדבר על פי פשט, שכן מבחינות אחרות אין ספק בלבו של אברם, שכן זה ייחודו (ממש), שאחד היה ואין ספק בלב האחד, שכן במה יסתפק? וכעת אפשר להוסיף את התיבות הנותרות: ויוצא אתו – את היורש – ויאמר הבט נא, כלומר מבקש מאברם שיביט בו, בבן, על מנת שיוכל לזהותו בעתיד. ועוד נוסיף שצירוף הבט נא תוכיותו בטן, והיקפו ה"א, והיא האות שמוסיף האל לשם אברם. ומכאן נכתוב כי באומרה ויוצא אתו – הרי הוציא אות שלו (שהרי אתו=האות שלו), והיא אות ה"א. ואפשר גם לחשוב שהוציא אות ו"ו, שכן אתו – כתיב חסר, ונדרוש שאת אות ה"א הוציא מעילומה והיא של אברם, ואת אות ו"ו הסתיר, והיא תגלה ביצחק וביעקב. ועוד נבחין כי אותיות שמו הגדול הן, ובעוד רגע נעסוק גם באות יו"ד, ואנו אמרנו את הדברים ומי שירצה יוסיף ויעמיק ויבורך.
גימטריות:
ויוצא אתו החוצה עולה והיה שמך אברהם, וזה מתיישב עם הדברים שכתבנו, שמוציא אותו ממקומו כאברם, ומראה לו את מקומו כאברהם, הוא אב המון גויים, ומכאן נדרוש שמראה לו את צאצאיו העתידיים. וכן עולה אל בני ישראל, ואפשר לדרוש כאן מדרש חיוך, שהוציא אותו החוצה, אל בני ישראל, הצופים בכל האירועים הללו, שכן, ואפשר שוב להזכיר, שפירוש זה פותח קודם בראשית וגורס כי לעיני כל ישראל, בראשית, ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, ובכך נועץ סוף בתחילה ותחילה בסוף, ומכאן שישראל רואים את קורות הדברים בעיניהם. וכשמוציאו החוצה, מוציאו אל בני ישראל, ומראה לו אותם, שהם זרע לו, כעמים רבים אחרים, אבל הם לבדם יורשים אותו, וזאת הבטחת אלוהים.
ועוד נזכיר כי בעוד שנים רבות, כשישא ויתן אברהם עם ה' למען סדום, תכתוב תורה לסוף הדברים ואברהם שב למקומו. ואפשר כי בכל השנים הללו, משהוציאו החוצה ועד סדום, נמצא אברם/אברהם באותה חיצוניות, ורק לסוף הדברים שב וחוזר למקומו. וזה רק אזכור, ולא כתבנו משמעות הדברים, ונראה שם, אם ירצה ה'.

נחזור כעת לתחילת הפסוק לא יירשך זה, ונעלה אפשרות אחרת: נזכור שאנו נמצאים במחזה – כלומר הדברים נראים בעין (באופן רגיל או באופן לא רגיל, אבל חוש הראייה פעיל מאד כאן), ונחשוב שהאלוהים לא עונה כלל לדבריו של אברם בעניין אליעזר, אלא מראה לו את דמותו של ישמעאל, בנו העתידי, ואומר – לא יירשך זה על מנת שיראה ויידע. אחר כך מוסיף שמי שיירש הוא זה אשר יצא ממעיך – ואז מראה לו את יצחק, שהוא גם כן בנו העתידי, כשמוציא אותו החוצה. אמנם, פירוש זה רחוק הוא מאד, אבל אינו דחוק, והוא מתגלה כשקוראים את התיבות באופן זה.

הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם
כפשוטו.

ושלא כפשוטו נציין את תיבות וספר, לספר, שהן ניתנות לקריאה שלא על דרך מנייה בלבד, אלא גם דרך סיפור, כמו מבקש האל מאברם לו את סיפורם של הכוכבים, ואולי אף להעלות זאת על הכתב, ולאגד הכתבים לכדי ספר ממש.

ואם נקח את התיבה האחרונה, הרי שמבקש ה' מאת אברם שיספר אתם, כלומר שיספור עד 441 בלבד, שכן זה מנין אתם, [וכמובן מנין אמת], ואפשר שהוא סופר. וכשאומר לו כה יהיה זרעך, הרי אומר לו זרעך אמת יהיה, כחותמי ממש. וזה ישראל, וזה יעקב אבינו, שהוא בעל מידת אמת ממש.

[ואציין את אחד ההבדלים העמוקים ביותר בין העולם הקדום לבין עולמנו אנו, והוא חשכת הלילה. שהלילה שלנו מואר, מחושמל מאד. רעש אור (או זיהום אור) הוא השם שניתן לתופעה, ואפשר לראות זאת יפה בסרטונים ברשת. מדוע לאזכר זאת? מפני שרעש האור חוסם את תאורת השמים, וכל שאנו רואים הוא מעין מסך שחור, משובץ בלא יותר מכמה עשרות בודדות של כוכבים, ובמקור זה שבדקתי נאמר כי בעיר מודרנית אפשר לראות לפעמים לא יותר מתריסר כוכבים.
בימי קדם, כאשר נשא אדם עיניו אל השמים והתבונן, הוא ראה עד אין קץ וחקר, ראה מערכות, ראה מראות שקשה לתאר. כאן אפשר לראות עבודות של האמן תיירי כהן, המתחקות אחר מספר הכוכבים שהיינו רואים לולא היינו מאירים כל כך, ורק נציין שבלילה אחד של הפסקת חשמל באחת הערים הללו, התקבלו קריאות בהלה של אזרחים אצל הרשויות, בדבר עצמים לא מזוהים בשמים. ובכן, היו אלה כוכבים. או שפשוט נכתוב כי היו אלה השמים עצמם. כלומר אותם אנשים ראו את השמים לראשונה בחייהם. ובני מזל הם, שאני לא ראיתי מעולם. ורק נחשוב כאן כי כאשר בוחנים אנו את מידת ריחוקנו מן הטבע, הרי שעלינו לזכור שגם מן השמים רחקנו עד מאד. עד מאד.]

ויאמר לו כה יהיה זרעך
גם כן כפשוטו, שירבה זרעו ככוכבים.
וראיתי אצל בעל הטורים שמניין כ"ה עשרים וחמש, ואברם בעומדו מול ה' בן שבעים וחמש, ויצחק נולד לעוד עשרים וחמש שנים, ועל כן כ"ה, וזה נאה.

והאמן בה' ויחשבה לו צדקה
והאמן בה' כתיב חסר, והאות החסרה היא יו"ד, והנה כל השיחה הזאת מלאה ברמזי אותיות המרכיבות את שמו הגדול, וממילא מלאה היא גם באותות, שכן בקרוב מאד יחל הטקס שבו מקריב אברם חיות במצוות האל, ואנו ננסה לבאר מה ומדוע ככל יכולתנו. עד אז נבחין שדרך כתיבת התיבה – והאמן מאפשרת לקרוא אותה בצורה אחרת. כלומר לו כתבה תורה והאמין, הרי שהיינו קוראים כך ותו לא. אבל הכתיב מאפשר לקרוא כך: והאמן בה', כלומר ושלוש האותיות אמ"ן – שהן שורש תיבת אמת – נמצאות בשמו הגדול, כלומר שחי החיים ריבון העולמים הוא שורש לאמת ואין שורש אחר, ואמיתתו זו היא צדקתו.
נחזור על הדברים: אברם מפנים עד תום את אמיתת ה' אלוהים, ומבין את אמיתתו זו כצדקתו של אלוהים. הוא מאחד בין האמת ובין הצדק במחשבתו. ומכאן שעל פי פירוש זה תיבות ויחשבה לו צדקה משמעותן שאברם חושב לה' את אמיתתו כצדקה, כלומר פעולת החשיבה היא מצד אברם ולא מצד האלוהים. אם ננתח לשונית הרי שתיבת ויחשבה נאמרת על מושא נקבי כלשהו – אברם חשב אותה לצדקה. ואנו חייבים לשאול את מה הוא חשב, תוך התחשבות ברמז שמדובר במושא ממין נקבה. והאמת עונה על הדרישות הללו וגם מתבררת מתוך הפסוק, מדרך הכתיב המיוחדת של תיבת והאמן.
כעת נהפוך את הקריאה, שכן התורה מאפשרת. אם ויחשבה היא פעולת החשיבה שעושה האלוהים, הרי שהאלוהים חושב שאמונת אברם היא צדקתו. ומכאן שתיבת ויחשבה מוסבת על אמונת אברם. כעת אנו רואים ששני הפירושים עולים בקנה אחד, שכן מצד א' זו אמיתתו, ומצד שני זו אמונתו, ושניהם גזורים משורש אחד – אמ"ן. וכל זה מתכתב עם התהלים הידועים כל כך אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, ועל כן אומר אברם הן לי לא נתתה זרע, וזרע הרי זורעים באדמה, וזרע אברם צומח לכדי אמת, עד שמוציא פריו ביעקב, והצדק בא משמים, ועל כן אומר האלוהים הבט נא השמימה זה חלקי בעסקה, שכן ברית נחתמת כאן, ממש תיכף ומיד, ומה נותן כל צד – זה יהיה עלינו לברר. אבל נראה כעת שהברית באה לאחד שמים וארץ, להוריד את האל מחביון עוזו אל הארץ, שלית אתר פנוי מיניה, והוא אחד אלוהינו שבשמים ובארץ, ויש להזהר בזה מאד.
ובהמשך החטיבה, כשנתבונן בברית בין הבתרים ומהותה, נפרש את שלוש התיבות ויחשבה לו צדקה באופן אחר, והוא עמוק יותר, שכאן לא פירשנו ממש.

[גימטריה ויחשבה לו צדקה עולה ויתן לה ויבא אליה מסיפור יהודה ותמר, ושם אומר יהודה צדקה ממני, ואותה צדקה היא, וכן אנו מוצאים שם ויחשבה. ומה שחשבה יהודה לזונה, חשב ה' לצדקה, וממנה העמיד לו בנים ובני בנים, ואיש בן פרצי מחלציה יצא.
והרי חיבור יפה בין הסיפור והמספר, ובעזרת ה' נרחיב בעניין זה בעתיד].

ואלה עיקרי הדברים כפי שעלו בי עד כה, וודאי תרחב היריעה ככל שנוסיף ונפרש, בחסד ה' המרובים.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי והרבה פגמתי.
הפדות והפאר לחי עולמים הצבי והצדק לחי עולמים.
אור לשישי בשבת בשלח, יציאת מצרים באתנו, ומי יתן ונצא בחפזון, משה בראשנו ונעלינו ברגלינו, וייבקע הים ונבואה המדבר, והפעם ייכנס עמנו, י' בשבט, התשע"ה?

וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s