אין איל (בראשית ט"ו, ז' – י"א)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה: ויאמר אדני ה' במה אדע כי אירשנה: ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל: ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפר לא בתר: וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם

פשט הפסוקים
אלוהים שוב מציג את עצמו בפני אברם, ואומר כי הארץ הזאת נתונה לו ירושה. אברם שואל כיצד ידע כי ירושתו היא, ובתגובה מצוה האל את אברם "לקחת לו" כמה חיות. אברם "לוקח לו" את החיות, ומבתר אותן, למעט אחת. או אז מופיע עיט, והוא בא לאכול(?) מפגרי החיות שנשחטו(?). ריבוי סימני השאלה מלמד שלסיפור העיט אין פשט של ממש, ויש לדרוש בו ככל שיינתן לנו. כמו־כן, וכבפירוש הקודם, שלוש התיבות האחרונות וישב אתם אברם חורגות לגמרי מן הפשט. אבל בעוד שם היו לדברים הקשר, אפשר לומר כי כאן, באין הקשר, חסרות שלוש התיבות האלה מובן כלשהו.

התבוננות
אנו נמצאים בעיצומה של שיחה בין האלוהים ובין אברם, שבמהלכה מתברר כי היא אינה שיחת הנחיה מסוג לך לך, או שיחת הבטחה כללית או פרטית, כי אם שיחה שיש בה מעשה. לפני שנמשיך לחקור את ענייני השיחה, נשוב ונתבונן בכל השיחות שהיו בין אלוהים ואברם עד כה, ונסכם:
תחילה אמר לו לך לך. והבטיח שיהיה לגוי גדול, והבטיח ברכה לו ולאוהביו, והגנה מפני צריו, ושברכתו תשרה על כל משפחות האדמה. ואברם שתק ויצא לדרכו.
אחר כך, משהגיע לכנען, נראה אליו ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת. וזו ההבטחה הראשונה, והיא כללית ביותר, ללא פירוט בדבר היורש. ואברם שתק ובנה מזבח.
וכשחזר ממצרים עמוס לעייפה, ולאחר שנפרד מלוט, שוב מתגלה אליו ה', באמירה, ושב ומבטיח לו את כל הארץ, ככל שהוא רואה, צפונה ונגבה וקדמה וימה מן המקום אשר הוא שם. וזרעו ירבה כעפר הארץ, לא יוכל להמנות. ואברם שותק, ומתיישב באלוני ממרא, ובונה מזבח לה'.
ואז, בפנייה הרביעית אליו, ובה אנו עוסקים, מבטיח לו השם מגן ושכר הרבה מאד. ואברם לא שותק עוד. על זרעו שאיננו הוא מדבר, ואנו מבינים מן ההקשר, שהדבר בוער בו, חורה לו, מעציב אותו, ועל כל פנים – מעסיק אותו. שאין לו יורש, ואין לו זרע, ואין צאצא, ואין המשך. וככל שאנו מתבוננים בדבר, וקוראים את הפסוקים, הרי שעולה מתוך הדברים ומאותו הקשר, השאלה בדבר טיבה של הברית. מהי ברית זו? מיהם החתומים עליה ולמה הם מתחייבים?
ובכן, באשר לשאלה מיהם הצדדים – הרי זה ברור. אברם מחד, ואלוהים מאידך. אם כן, מדוע שאלנו? שהפרטים מעניינים: אלוהים טורח להציג עצמו שוב – אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, כמו אומר שמו וזהותו, שלא תהיה טעות, והשם והתואר, חתומים על המסמך: אני ה', הוא אומר, ואנו מוסיפים: אמת. ולימים יוציאנו ממצרים ויאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מ, ממש באותן מלים שאומר כאן לאברם. ויפה לראות כיצד אבי האומה עומד במקום שבו תעמוד האומה כולה – לפני ה' – ושומע, כשם שתשמע האומה כולה את התיבות הגדולות: אשר הוצאתיך ומכאן שזיהויו של האלוהים לפני העם, וכן לפני אברם, הוא בדיוק זה: אשר הוצאתיך. בניגוד גמור לכל זה אברם, כאמור, נעלם מן הטקסט, והוא אינו מוצג מחדש, ואין לו זיהוי מובחן. יש רק פועל ופעולה, ואין שם. ואנו מפרשים שכלל הסיפורים שקראנו עד כה מהווים את הבסיס לזיהויו – בסיס בלבד – שאין עדיין זיהוי מלא. ויתרה מזאת – שמו עדיין לא שמו. שברית בין הבתרים נכרתת עם אברם, ולא עם אברהם.
ואם נסכם – אנו רואים נוכחות מלאה של האלוהים, נוכחות חלקית בלבד של אברם.
כעת עלינו לחזור לאחור, שכתבה תורה ויוצא אותו החוצה, וכעת אומרת מפי האלוהים אשר הוצאתיך. כלומר אפשר לפרש שהוצאתו של אברם החוצה היא ענין כה מבלבל, עד שה' נאלץ להרגיע את אברם, להסביר לו מה קרה. אני ה', אני הוצאתיך, אתה במקום בטוח, אל תדאג.
עוד אנו רואים שה' מתחייב לאברם: הן לזרע שיירש אותו, והן לארץ הזאת, לרשתה. שתי ירושות כאן. האחת הזרע היורש את אברם, ואחת אברם עצמו היורש את הארץ. והנה נגלה לעין שלמעשה שב ה' וחוזר על ההבטחות שנתן בעבר. הרי אמר – לזרעך אתן את הארץ הזאת, וכאן שב ומבטיח, וכן אמר קום התהלך בארץ… כי לך אתננה, וגם כאן שב ומבטיח. שתי שאלות נעלה כאן: האחת – מדוע שב ה' וחוזר על הבטחותיו הקודמות? והשנית – מה מבטיח אברם לה' בתמורה? שהרי זו ברית, וכל אחד מן הצדדים מתחייב לאיזה דבר.
באשר לשאלה השניה – התחייבותו של אברם. לטעמי אברם מציע את הדבר היחיד שיכול אדם להציע לאל: אמונה. והוא נותן, שכתוב: והאמן בה' ויחשבה לו צדקה. כלומר, אם להניח את הדברים נכוחה: אברם נותן אמונה, וה' נותן מקום מגורים, צאצאים, הגנה וברכה, ובקצרה: הבטחת הקיום הפיסי לאורך זמן. שתי המלים האחרונות שלפני הנקודה עונות על השאלה הראשונה ששאלנו: מדוע שב ומבטיח? ולטעמי ריבוי ההבטחות עניינו נצח: לא שמבטיח לאברם בלבד, כמו שעשה בתחילה, אלא מבטיח לאברם ולזרעו, ולזרע שיבוא אחר כך. ככל ששב ומבטיח, מרחיב את תחום ההבטחה. תחילה מאחד לשניים, ולאחר מכן לשלושה, ולאחר מכן לרבבת הדברים. ניתן לומר שספר התורה כולו, הריהו סיפור ההבטחה כפי שמתקיימת בדורות הבאים, מיצחק ליעקב וממנו לבניו וצאצאי בניו וכן הלא וכן הלאה, עד ליהושע המכניס את העם לארץ כנען, על מנת שיכבוש את לבה, שאמנם היא שלו והוא שלה, אבל כיבוש הוא דבר המתחייב. הארץ לא תתן עצמה כך סתם, על העם להוכיח ראויות. (אין ספק כי חרגתי מן הפירוש, ואין חפצי לעסוק בזה, גם אם בוער הנושא ביום יום המטומטם שבו אנו חיים.)
וסתירה יפה נמצאה לנו כאן, שאמרנו שמבטיח את קיומו לאורך זמן, ומיד אמרנו את קיומו לנצח, והנצח איננו זמן, ואיננו בזמן, כך שמן הפרטי, הזמני, עובר אל הכללי, הנצחי, וזה עמוק.
אלא מאי?
שלומדים אנו את הדבר הבא: והאמן בה' ויחשבה לו צדקה. שאברם מאמין בה', מקיים את חלקו בברית, אבל ה' מחשיב לו את האמונה בתור צדקה בלבד, ולא בתור אמונה שלמה. שלא בדין מגיע לו הדבר, אלא בחסד, בצדקה. ואברם – איש החסד – יאלץ לעמוד בדין הדברים. (והוא יבוא בדין ודברים עם ה' בעניין סדום, ואחר־כך יבוא לעמוד מול שאלת אמונתו עד קְצה קצהָּ. ואחרי שיעמוד במבחן ההוא, לא תעמוד לו אמונתו בתור צדקה, אלא בתור זכות. שזכה בדין באמונתו.) על כן כתב כאן והאמן, כתיב חסר, שחסרה האמונה איזה דבר. ונדרוש כי חסר אות יו"ד, שהיא הן סמל לעשרה ניסיונות ועדיין לא הושלמו, וכן סמל לי"ד, שאומר לבסוף אל תשלח ידך ומכאן שרק בעקידה קיבל את האות החסר לו לאמונתו השלמה. וכאן, במקום זה, מגלים אנו את התחייבתו של אברם – למעשה. הוא מתחייב לאמונה. וזה מעלה שאלות רבות בעניין, שכן רגילים אנו לחשוב שאמונה היא עניין שבלב: אם הוא בא – הוא בא, ואם אינו – אינו. ואנו למדים כאן מאברם אבינו, גדול שבאנשים, שאמונה היא עניין של התחייבות ושל מעשה. ולא של הרגשה שבלב. וזה לימוד גדול ויפה.
ואם כתבנו שעד כה שתק אברם לנוכח הבטחותיו החוזרות ונשנות של האל, הרי שכאן אינו שותק עוד, והוא שואל הן בדבר הזרע, וראינו קודם לכן, והן בדבר הארץ. ומה שואל בדבר הארץ?
במה אדע כי אירשנה? ושאלה זו שונה מן השאלות הקודמות בדבר הזרע, שכן אותן שאל במקומו, ואת זו שואל לאחר שהוציא אותו החוצה. ההוצאה הזאת אל החוץ היא חידתית ושאלות רבות קשורות בה, ובעוד כמה רגעים ננסה להעלות איזה רעיון שיאפשר להבינה בדרך כזו או אחרת.
נחזור אל השאלה: במה אדע? נראה כי אברם מבקש הוכחה, או ערבות להבטחה. ויש לומר כי השאלה הזאת שבה ומעלה את שאלת הזרע, כמו אומר אברם: "אתה אומר שאני אירש, אבל איזו משמעו יש לירושתי, אם אנכי זקן, וממילא אין לי בן?" אפשר לומר כי כאן מתגלה מעט חוסר בטחונו של אברם באל, שהרי הוא מבקש ערבות להבטחותיו. אבל אני מבקש לחלוק על אמירה זו ולטעון שמי שיצא למרדף אחר חמישה מלכים, אינו יכול להיחשב כמי שאינו בוטח. לפיכך עיני מכוונות אל תמימות השאלה. במה אדע? כמו אומר: אינני חולק על דבריך, רק שאינני בטוח שאדע, כשיבוא זמנה של ידיעה. התוכל לעזור לי לראות?
ועוד אפשר לומר כי הסב את הפועל על עצמו: אני אירשנה, וזה יכול להעלות סימני שאלה – האם דואג אברם להכנסתו? לעושרו? וזו טענה שאפשר להעלות, אלא שאין בה ממש, וכאן כתבנו משום שאנו מעלים על הכתב את כל שאפשר לנו לכתוב, ומתוך כל אשר כתבנו, עוסקים אנו במה שראוי לעסוק בו. וזה אינו ראוי. אם כן, נדרוש:
אירשנה
לשון אירושין. על כן במה אדע. כלומר אברם מחפש את נקודת החיבור הפורה ( הלא היא ידיעה) שבינו לבין הארץ המובטחת. שהוא מדבר עליה בלשון קידושין. שלדידו, ומכאן גם שעל דעת המקום, עומד הוא לארש לו את הארץ. ועל כן מבקש להעמיד את התנאים, כבכל חוזה אירושין. וגם זה במה אדע. ומכאן שברית בין הבתרים, ברית נישואין היא, ועל גוף הברית – הנכרתת בין אברם לבין האלוהים – נוסף סעיף בחוזה והוא הברית שבין אברם לבין הארץ. אם כן, הגענו למצב שלא שיערנו, שהברית היא מעין אירושין בין ה' ובין אברם. ה' בחזקת חתן ואברם בחזקת כלה. ונדוניה – ארץ. ואם כך, הרי נשאל היכן הטבעת? וזו שאלתו של אברם: במה אדע? כלומר: מה סימן ההכר? והיכן השטר, הכתובה?
ואלוהים עונה:
קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל
חמש חיות בסך הכל. שלוש מן הצאן, שתיים מבעלי הכנף. מן הצאן – שתי נקבות וזכר אחד, כולם בוגרים. מבעלי הכנף אחד בוגר ואחד גוזל, ואין ציון מין.
וכן אפשר לחשוב ששלוש חיות מכל סוג, ועל כן נחשב אחת עשרה חיות בסך הכל. ולי לא נראה כך משום הפסוקים בספר במדבר, עת מקריבים ראשי השבטים את קרבנם אצל המזבח, והתורה כותבת יפה מאד בקר שנים, אלים חמישה עתודים חמישה וחוזרת על שורות אלה שוב ושוב, ולפני כן מציינת ארבעת הבקר, שמונת הבקר, ומכאן שלו רצתה למנות היתה כותבת "שלש עגלות, שלש עזים, שלשה אילים", ולא כתבה, ומכאן שנראה שהעניין הוא זמן לידתם, שנולדו מתישהו בשנה השלישית לאחור.
למה מבקש אלוהים מאברם חיות? ולמה הודגשה המילה מבקש? ההדגשה בגלל הפועל. האל אומר לאברם קחה לי – כלומר קח לי, והפסוק שלאחריו אומר ויקח לו, ומכאן שקח משמעו תן, ויקח משמעו ויתן. ואפשר גם שהמשמעות היא הבא, מלשון להביא. כלומר התורה בוחרת בשימוש מוזר בשורש ל.ק.ח על מנת לומר את אשר בקשה לומר , ומאלצת אותנו לחשוב ולדרוש מדוע עשתה כן.
שוב: אלוהים אומר קחה לי, ואז כתוב ויקח לו. ונזכור את אשר פירשנו קודם לכן, שאברם מוצא לחלוטין מן הטקסט בשמו מה שתואם לתיבות ויוצא אותו החוצה, וקיומו בכל הדו־שיח, הוא קיום נסיבתי. אברם נעלם, ויש איזה מי אשר פועל, ועושה, לוקח, מבתר, נותן, אומר.
כעת נשאל: מהיכן לקח? מצאנו שלו? סתם חיות שמצא? ממוחו הקודח? מה כל זה?
ולי נראה שכך:
האלוהים הוא האלוהים והוא פועל פעולה על אברם – מוציא אותו החוצה. ושאלנו – הוציאו לאן? וענינו מה שענינו. כעת נענה אחרת: הוציאו מדעתו. שדעתו של אברם, שהיתה נתונה במקומה הרגיל, הפסיקה לשמש אותו כשם ששימשה אותו עד כה, והחלה לפעול בצורה אחרת, חלומית יותר, בלתי מוחשית – אבל מאד מאד מציאותית. שהמציאות היא אלוהים ואלוהים הוא המציאות, וכאן, בעולם הזה, אנו צופים בה דרך חרך הצצה זעיר שבזעירים (הן בתחשיבי אורך גל והן בתחשיבי זמן), אבל אלוהים מוציא את אברם מן הצינוק הזעיר שבו חיה תודעתם של בני אדם, והוא מראה לו עניינים גדולים.
פירוש מסוג זה מאפשר לענות על השאלה המתבקשת, אותה שאלנו קודם לכן: מהיכן לקח? ותשובה היא שלקח מן המקום שהיה בו – מקום שבו היו זמינים רבים מענייני העולם. כמו קיבל אברם הזדמנות לחלום ולהפוך כל חלום למוחש. וכשאומר לו קחה לי אין לאברם אלא לדמיין, או לחשוב, והנה עגלה, והנה עז, והנה איל, וכעת חשב גילם, והעגלה משולשת, והעז משולשת, והאיל משולש. וכן חשב תור והנה תור, וחשב גוזל, והנה גוזל. ועוד עליו לחשוב: יבותרו. והנה מבותרים הם. (ואת הציפור לא בתר). ומכאן ש: ויבתר אתם בתוך – בִּתֵּר אותם בתווך שבין המציאות (זה מקומו במחיצת אלוהים) לבין היום־יום (המוגבל, מה שאנו נוהגים לקרוא מציאות – ואין הוא מציאות). כלומר, באמצעות פירוש הדברים באופן זה, מצאנו גם פירוש לתיבת בתוך, שכן על דרך פשט אין לתיבה זו פירוש כלל וכלל (כלומר די היה לכתוב ויבתר אותם, ואין צורך להוסיף).
ויבתר זו תיבה ראשונית ואחרונית, ששורש ב.ת.ר מופיע בתורה שלש פעמים בלבד, וכולן במקום זה. מה זה בת"ר, ומה עניין ייחוד "הבתירה" למקום זה בלבד?
ולי נראה הדבר חתום. רק אכתוב מעט:
א) שתיבת יבתר משתכלת ברית, וקיים קשר הדוק בין ברית וביתור (ואנו מוצאים בירמיה רמז לזה).
ב) תבר בלשון ארמי: שבר. ושבר משתכל בשר. ואם כך הרי שנוכל לשער שעניין בתר הוא שבירת הבשר. שפעולת הביתור, שהיא מעין ניתוח של חלקי הגוף החי לכדי חלקים, באה לסמל דבר זה בדיוק. שהאלוהים כורת ברית עם אברם שעניינה גבוה מענייני בשרים. הברית כולה מציאותית, כאשר אמרנו, ומוחשית. אבל היא איננה עוסקת בבשר המת, אלא ברוח החיה. וקודם שנסביר למה אנו מכוונים, נכתוב שעל כן את הציפור לא בתר. זו אשר חיה ברוח, שציפור היא, מוחזקת בחיים, והיא עדה לעניין הברית והביתור. אבל את הגוזל בתר, שעניינו ציפור שעדיין איננה יודעת לעוף. שהבהמות שבותרו – הן בשר שבארץ. והגוזל אשר בתר – הוא בשר שבשלמותו יפרח באוויר. והציפור שלא בתר – היא בשר שברוח.
ג) איש בתרו אותיות – ובראשית. שחוזר אברם ברגע הזה אל אותו רגע גדול, רגע בראשית, שבו ברא אלוהים, לעיני כל ישראל, את השמים ואת הארץ. ועל דרך זו נכתוב גם שעולה בראשית ו', ואם ילך הקורא אל פרק ו' של ספר בראשית, הרי שימצא שם ענייני בשר ורוח ממש, בשגם הוא בשר, והנה מעין סגירת מעגל שבין דברים חתומים, שממילא אינם נסגרים לעולם.
ד) גימטריה: ויבתר עולה 618 ועניינו הפרדה מוחלטת, ניתוח החי השלם למרכיביו – ובהכרח מותו. וכל זה צעד אחד לפני 619 שעניינו האיחוד הגדול – אחדות כל ההפכים – המאפשר ביאה אלי כתר. וגם זה נסביר מיד.

איש בתרו לקראת רעהו
שכל אחד מן הבתרים (חלקי הגוף המנותחים) העמיד בהתאמה זה לזה. וכל זה במחשבת אברם. (ואנו שואלים מדוע עשה כן).

וירד העיט על הפגרים
ללמד שמתו העגלה והעז והאיל והגוזל, ואין בהם שום כח חיים, עד כדי כך שהעיט ראה בכולם מזון לעצמו. וכל זה במחשבת אברם. כלומר העיט הוא עד לכך שבעלי החיים שביתר אברם אכן מתים, הם פגרים, וירידתו על הפגרים מחזקת את העדות בדבר מותם. שאין בהם חיים כלל. אין בהם חיים. הם גם מבותרים זה מזה, וגם נאכלים כעת על ידי עיט. (ויש לשאול מדוע מדגיש הפירוש את דבר מותם של החיות המבותרות).
וכן בעיה: העיט מיודע. ועד כה לא הכרנו עיט. ואפשר שהכרנו, ושאין אנו יודעים. ונחשוב בדבר.

וישב אתם אברם
והנה אברם, שהתורה העלימה מן הכתוב, שב אל הכתוב. והוא משיב אותם. מה זה?

וישב אתם אברם
וזה עניין ויבתר אתם – וישב אתם. את אלה שביתר השיב.
הפירוש מבקש לומר כאן את הדבר הבא: בעלי החיים שאברם הרג – שבו אל החיים, שנשבה בהם רוח חיים. ולא סתם שבו – הושבו על ידי אברם. התורה לא מסבירה איך ולא מסבירה למה. אבל זה הפירוש העולה בי כעת – שכל העניין של ברית בין הבתרים היא השבת המתים אל החיים, הווה אומר היא ברית שבין החיים לבין עצמם. ואם חפצה נפש יהודי לקרוא את הדבר הזה כשיבת ציון (שכל חלקי העם שבותרו זה מזה, ונשרפו ונחנקו, וירד עליהם העיט לוודא את דבר מותם) – אפשר לה לעשות כן, ששבו אל ציון, וממילא שבו אל החיים – בארץ הזאת ובהר הזה – הוא הר ציון (וזה רמז בשיר השירים דמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בתר).
זאת הברית. אין כאן שום עניין בהריגת בעלי החיים. העניין הוא בהשבתם אל החיים.
ועל כן העמיד הבתרים בהתאמה זה לזה, ועל כן כתבנו שהברית איננה ברית הבשר המת, אלא ברית הרוח החיה.
ועל כן הדגשנו את דבר מותם של החיות המבותרות.
התקיים כאן נס עצום, והתורה אך רומזת.
שאין עניינה בניסים, אלא עניינה באדם ובחיים.
אברם
ופעם ראשונה שניתן לקרוא את שם אברם כמו אומר אב – רם – אבינו שבשמיים, שהוא המשיב, משום שהנפש שלו, והגוף שלו, ורוחו היא המנשבת, שהוא המפיח רוח חיים בבשר המת.

ולמדנו, כאמור, שברית בין הבתרים היא ברית שבין החיים לבין עצמם. וזו בריתו של אברהם אבינו.

עוד, ורמז נאה מן הגימטריה:
קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל עולה בדיוק כדי
ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו.
שאברם נדרש להקריב את כל אשר לו, אם בנפש, אם ברכוש, אם בכלל, על מנת לבוא בברית עם האלוהים. וכבר ראינו, במלחמת המלכים, שאברם אין לו עניין גדול מדי ברכוש. וראינו שעיקר עניינו בנפש, שיצא למלחמה על מנת להשיב את נפש אחיו, הנלקח בשבייה.
אחר־כך יידרש אברהם להקריב את כל אשר לו, וזה יהיה בנו יצחק, ומכאן שעניין זה שבכאן, הכנה הוא לעניין שיבוא שם. ואכן בסוף מעשה העקדה אנו מוצאים (וישא) אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו מה שעולה גם הוא בדיוק לאותו המספר, והנה אותן חיות שביתר בברית כאן, כמו יעמדו לזכותו וישמשו תחת בנו שם. ואם נזכה, נראה במקומו.

ואין סוף לדברים, על כן נעצור כאן.
ונאמר די.

וכל זה גדל ממני מאד.
שבח והודיה לה' יתברך על אלה הדברים שדברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה וודאי חיסרתי ופגמתי.
הקריאה והקדושה לחי עולמים הרון והרוממות לחי עולמים.
אור לרביעי בשבת תצוה (זכור!) ו' באדר (ומחר יום הולדתו ויום פטירתו), התשע"ה, יפו.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s