אין איל (בראשית ט"ו, י"ב – י"ז) (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו: ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול: ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה: ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה: ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה

פשט הפסוקים
פנה היום, ושקיעה קרובה לבוא. אברם נרדם, ושנתו שנת ביעות ואימה. והוא שומע קול, והקול מספר לו את העתיד הצפוי לצאצאיו (שעבוד, יציאה לחרות, ושיבה ארצה כנען), ואת הצפוי לו (יקבר בשיבה טובה). וכן כמה פרטים נוספים. והנה שקעה השמש, וחושך שורר בכל, ובתוך החושך לפיד אש ותנור מעשן, והלפיד הבוער עובר בין חלקי החיות המבותרות.

התבוננות
וישב אותם אברם – פירשנו כי אברם משיב את החיות המבותרות אל החיים – וזאת לאחר שעברו "וידוא הריגה" אצל העיט. כמו אומר ה' לאברם – גם אם עיני הטבע (ומכאן העי"ט – ר"ת עין טבע) רואות דברים בדרך מסויימת (פגרים, המוות של החיות), הרי שאני – ה' – אינני מוגבל על ידי הטבע. אני – אין לי מניעות, ויכול אני להשיב אל החיים את מה שנדמה כמת. במקרה דנן, השבת החיות אל מקומן נעשתה באמצעותך. ומכאן שהברית היא ברית חיים – וכתבנו – בין החיים לבין עצמם, ולא דבר אחר, וזו בריתו של אברם אבינו. ובדור זה יש מי שמבקש להכרית את הברית, תחת שיכרות הברית, וזה כבר עניין של אחרוני אחרונים, ופעמים נשמעים, וזה קול התור נשמע בארצנו (שה"ש, פרק ב') – שהתור – תורו של אברם הוא, התור שבותר בברית בין הבתרים, ושב לחיים, וקול שירתו שב ונשמע, יחד עם עפר האילים – שבותר גם הוא, וכעת מסתובב לו על הרי בתר – על אותם ההרים שעליהם ביתר אברם את החיות. ולסוף הדברים יהפכו אותם הרי בתר להרי בשמים, ואז, אולי, נתחיל מהתחלה.
אם כן, אחר הדברים האלה,
ויהי השמש לבוא
ומשמעותו על דרך פשט – שקיעה מתקרבת. ולמה אמר? שהדברים שקודם תוארו – החיות, הביתור, העיט, ההשבה – התרחשו במצב של טרם שקיעה. הווה אומר – באור יום. גם אור, גם יום.
שאברם ער. וזה מתיישב עם המשך הדברים – ותרדמה נפלה על אברם. כלומר, התורה רוצה להדגיש (או לפחות רוצה שאנו נחשוב ונסיק), שאברם היה ער עד כה, וכעת הוא עובר ממצב של ערות למצב של תרדמת. זה פשט.
ומה לא פשט?
א) מבחינת פרטי הסיפור: אומר אלוהים לאברם קודם לכן הבט נא השמימה וספר הכוכבים. כלומר לילה. שלא נעלה על דעתנו שאמר לו להביט בכוכבים ביום. שאין כוכבים ביום. וזו בעייה, שכן אם רק עכשיו באה השמש, הרי שאך קרובה השקיעה, ורק עכשיו יש איזה היגיון בהסתכלות אל השמים ההולכים ומשחירים בחיפוש אחר כוכבים. אז איך אמר לו קודם שיסתכל? הרי יום היה. פתרונות לבעייה:
1) פתרון על דרך הזמן. פתרון זה סובר כך: אלוהים מדבר עם אברם באיזה זמן שהוא. במהלך שיחתם יורד הערב (או שהחלה בערב), והאל שואל את אברם האם יוכל למנות את הכוכבים. אברם עונה מה שעונה (ואין התורה כותבת). כעת באה הפסקה. איזה פרק זמן שעובר בין הדברים האלה הנאמרים לאברם, לבין הפעילות שבמהלכה מבתר אברם את החיות. פרק זמן זה הינו ארוך מספיק על מנת שתעלה השמש שוב על העולם, ואז יבצע אברם את הביתור, ויתחולל העניין עם הלפיד והתנור. כל העיניינים הללו גם הם דורשים זמן, ובסופם שוב שוקעת השמש, וחשכה נופלת על העולם. כלומר, כל אשר עשינו הוא לחלק את האירועים ללילה ויום ולילה.

2) פתרון על דרך הסתירה. שאלוהים מבקש מאברם למנות את הכוכבים בעוד השמש תלויה בשמיים – ואברם שותק משום שאינו מבין את הבקשה. כמו אומר אלוהים לאברם: זרעך – בין שייראה לעין ובין שלא ייראה לעין, יהיה נוכח תמיד. כשם שאור השמש מונע מאיתנו לראות את הכוכבים, כך גם אור אחר עשוי לבלוע את אורם של צאצאיך. אבל אין דאגה כלל – הזרע עצמו לבטח יישב, והוא יתגלה במועדו. והמועד הזה הוא ביאת השמש: כשהיא תשקע, האור הנסתר, הגנוז, יתגלה, בחזקת שיבה אל המקור. (כל זה מתאים כמובן גם לעניין השבת החיות המבותרות אל החיים (שאף על פי שנראות מתות – אפשר להן לשוב אל החיים), אלא שבשלב הזה של הסיפור (מניית הכוכבים), הביתור עדיין לא בוצע – והרמז לתחייה האפשרית טמון, בינתיים, רק ביחסים שבין אור השמש ואור הכוכבים). (וכן כל זה מזכיר גם ביאה אחרת, וגם היא אור גדול, והיא, גם אם תתמהמה, תחשוף בפניך את אורך שלך).

3) פתרון שמן התודעה. שהדברים מתחוללים בתודעתו של אברם, במציאות ממש, אבל לא ביום־יום. ודברנו על כך בפירוש הפסוקים הקודמים. וזה אל־זמני. שאפשר לה – לתודעה – לעבור בין מצבים רבים ואין היא זקוקה לזמן ולמרחב. כך למשל חלום, שהתודעה שם חופשית לעשות כרצונה, אם לעוף, אם להעתיק עצמה ממקום למקום בלא דרך, או אם לחלוף על פני זמנים רבים בהרף עין אחד וכו'.

מה עוד לא פשט?
ב) ביאת השמש. מדוע לא פשט? שנקרא שמש מלשון תשמיש, וזה משלים את אשר התחלנו לומר קודם לכן באשר לחיבור בין האלוהים ואברם, והבהרנו הדברים באמצעות סיפור יהודה ותמר. וכאן נשאל: מי בא? או: מי משמש את מי? והדברים ברורים. כלומר, לא זו בלבד שאברם נרדם, אלא שהוא עובר ממצב תודעה אחד למצב תודעה אחר – מצב של חיבור מלא לאלוהים, וזה מביא עמו שינוי בתפישת המציאות של אברם, ושש התיבות הבאות מבהירות זאת היטב: והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו. ונמצאנו אומרים שאברם עובר מאור לחושך, או באופן יבש יותר: עובר ממצב א' למצב ב'. נבחן את הדברים:

ותרדמה נפלה על אברם


בכל מקום במקרא שבו אנו מוצאים תרדמה, נמצאת גם נפילה. כלומר, שתרדמה באה ממקום גבוה, וזה מדרש מלים – תרדמה – תרד מה', שהיא יורדת מאת האלוהים.
וזו לנו פעם שניה בדברי ימי עולם שתרדמה נופלת. קודם לכן היה זה בגן, שם הפיל ה' אלוהים תרדמה על האדם, וכאן תרדמה נופלתמאליה. ושם הפיל תרדמה, לצורך יצירת אשה. וכאן מה צורך לו? לשם מה נופלת תרדמת על אברם? ובכן, נראה כי לשם האמירה שאמר לו: ידע תדע….. וזו שאלה, שקודם לכן דיבר עמו, ולא ציינה התורה תרדמת, ולא היה בה צורך. וגם וכאן מדבר עמו, ואין בה צורך. אבל אחרי שביתר את החיות – לפתע פתאום מתחייבת תרדמת, ומשום מה יש צורך בה. ולי נראה כי התרדמה הזאת – יותר משמציינת מצב פיסי ישנוני – באה לציין מצב תודעתי שונה, משהו שאפשר לדמותו לתחושה הבאה עם נטילת חומרים מרחיבי/משני תודעה. ואין הפירוש טוען שכך היה, אלא שניתן להשתמש בתופעה המוכרת מן המציאות היום-יומית שלנו, על מנת להסביר מה קורה שם, אצל אברם.
[[הקבלה שבין אברם בנקודה זו, לאדם בנקודה ההיא: אברם נמצא במקום משמעותי מאד, וחייו עומדים להשתנות באופן יסודי, כשם שחייו של אדם השתנו מן הקצה אל הקצה עם יצירת האשה. ולי נראה לומר שאם שם הביא לאדם את זיווגו, הרי שכאן הביא לאברם את זיווגו הארץ, שהיא בבחינת בת ברית לו. ועוד רואים אנו שהתורה מזכירה כאן לראשונה מאז הגן את נהר פרת, כמו חוזרת היא עצמה אל סיפור הגן, וכן מזכירה כאן את נהר מצרים, (ושם מדברת על הגיחון הסובב את ארץ כוש. וגיחון מזכיר גחון, ועם השנים הפך נהר מצרים למעין מקבילה לנחש, אותו נחש שמן הגן. ובשמות העמים שמוזכרים כאן בברית מזכירה תורה את הקדמוני ואת הקיני, והרי נחש וקין מסתתרים כאן. ונאמר כי כמות האיזכורים והמקבילות מעלות את האפשרות, רחוקה ככל שתהיה,שברית בין הבתרים – מעין תיקון לפגם ההוא, שהתחולל אי אז בגן.]]
וכל זה אינני יודעו כלל.

והנה
אימה חשכה גדלה נפלת עליו

שאלה: מדוע הפרדנו בין תיבת והנה לשאר חמש תיבות?
משום שנראה כי תיבת והנה פחות משמעותית משאר תיבות, ובכלל, נראה כי תיבות המשמשות כמלות־קשור או תארי־פועל או מילות־גוף או מילות־יחס הן כביכול חשובות פחות מתיבות שהן שמות או פעלים. אין זאת. אין זאת כלל. זוהי התורה שאנו מפרשים, וכל תיבה בה חקוקה בנצח ישראל. הכל. כל אות, כל צירוף אותיות, כל תיבה הינם בעלי משמעות רבה. בד"כ נמצא כי קשה מאד לפרש תיבות "קטנות", שכן מעבר לכך שהן מסתתרות בתוך הכתובים ואינן בולטות לעין, פירושן הוא כה חבוי, נסתר, טמיר, עד כי אין אנו טורחים לתת להן תשומת לב. אבל צריך. כל זה הקדמה לכך שתיבת והנה היא בעלת משמעות רבה בחטיבה זו:
1) וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי – במשמעות: הרי, מסתבר, נראה כי אלה הם פני הדברים.
2) וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר – במשמעות: ואז קרה כך וכך (פחות או יותר).
3) וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה – כנ"ל (פחות או יותר).
4) וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ – כנ"ל.
5) כמו כן פעמיים תיבת הֵנָּה – פעם אחת "לכאן" (מקום), ופעם שניה "עד כה" (זמן).
שש פעמים אותה תיבה, שלוש פעמים במשמעות דומה, ושלוש פעמים במשמעויות אחרות. די לנו במניית הפעמים שצירוף האותיות – ה נ ה – מופיע, על מנת להבין שהוא עיקרי לחטיבה זו, ולפיכך ניתן לומר שדורש הוא את מדרשו.
ומה מדרשו? שהדברים נראים בעין. הם נוכחים מאד. והנה – כלומר ניתן לראות את זה, ניתן להצביע על זה. והנה דבר ה' – שנראה בעין דבר ה' בחזקת רואים את הקולות, כמו היתה התגלות זו מעמד הר סיני של אברם לבדו. והנה אימה חשכה שנלקחה הראייה מן העין, ומה שהיא "רואה" (שאין היא רואה, שחושך בא) הוא חושך, אימה. נוכחות מובחנת של הדברים המִּדָּבְּרים מאפיינת מאד את כל החטיבה הזאת, ודיברנו בזה הרבה, שאברם רואה בתודעתו את הדברים, שהם מתרחשים לפניו, שהראה לו ה' את ישמעאל ואת יצחק ואמר לו: לא זה היורש – אלא זה – וכשאמר זה – הראה את הדברים לעיניו. ועל כן חוזרת ושבה וחוזרת תיבה זו, על מנת להדגיש שהדברים הם בהתגלות, כמו שאמרה תורה, ולא לחינם אמרה: במחזה.

אימה
פחד גדול ונדרוש: אי-מה כלומר נעדר מהות, שהמהות – מה – נעדרת, ועל כן שלילתה – אִי. וכן אפשר שהאדם הנתון במצב אימה כמו שואל – היכן היא המהות – אֵי היא.
ואלה הם שני ניואסים של עניין אחד, ובכל מקרה מסבירים הם את תחושת הפחד הגדול האוחז בנו, כשאנו עומדים אל מול דבר שאין אנו יודעים להגדירו. יתרה מזאת – אין ביכולתנו להגדירו, ואין באפשרותנו לזהותו. הדבר נחווה בעוצמה רבה, אבל אין אנו יודעים מהו הדבר הנחווה, אשר אוחז בנו בכח כה גדול. מצב זה מאיים על עצם קיומנו, שהוא נחווה תמיד על ידי בחינת היחס שבינינו לבין הסביבה. וכך – אם הסביבה מפסיקה להיעשות מוכרת – לחלוטין – כלומר אנו אפילו איננו יודעים לומר שזו סביבה זרה, רעה, מפחידה, גדולה, קטנה, מאיימת, חונקת – אין לנו שום מילת תואר למצב – הרי שאין אנו יכולים להבחין בקיומנו שלנו באותה סביבה זרה, שכן אין באפשרותנו לקבוע את גבולות הסביבה ביחס אלינו ואת גבולותינו שלנו ביחס לסביבה. זוהי היטמעות מוחלטת במה ששונה מאיתנו, וזה מפחיד עד בלי די.

חשכה
הופעה ראשונה לתיבה זו, ואנו שואלים מהי, ומה קרה לתיבת חשך המפורסמת עד מאד משורות הפתיחה של התורה.
ובכן, מה שקרה הוא שתיבת חושך קבלה צורה נקבית, חשכה. ואם חושך נתפס פעמים רבות כהעדר – העדר של אור – הרי שחשיכה היא ממשית, והיא איננה העדר. היא יש. (ההעדר החושכי מתגלה בשימושים רבים, כמו למשל בביטוי חשוכי ילדים – שאין להם ילדים.) ואם דברנו על אימה כהיעדרה של מהות, הרי התוספת חשכה מעצימה את תחושת החסר והאבדן הניבעת באברם, עת עומד הוא מול הלא נודע, נבלע בתוכו עד תם, כמעט. ניתן לבנו לכך שתיבת חשכה יכולה לשמש גם כשם תואר לתיבה שלפניה, כלומר היא מאפיינת את האימה שאחזה באברם כאימה מסוג מסויים. לא כאימת מוות, למשל, אלא כשם שדיברנו.
מעולם הרמז נקח את הגימטריה של חשכה – 333. ויש לנו כבשה משולשת, ועז משולשת ואיל משולש, והנה שלוש שלשות אלה מצטרפות לכדי שכחה שהיא מהות נשית עמוקה, ולכדי חשכה, שגם היא, כבר אמרנו, מופיעה בצורת נקבה. ואולי נוכל לפרש כי ביתור שלוש החיות המשולשות – (שהוא – במקום זה – איננו ריטואלי, אלא חד פעמי בלבד – ובהמשך התגלגלות העניינים יהפוך לריטואל) – הביתור הוא סמל, תהליך או חלק מתהליך שמביא לשינוי המצב התודעתי שבו נתון אברם. שבפעולת הביתור יש מעבר מישות לאינות, שהחיות החיות הופכות לחיות מתות. והעיט מאשר לנו את הדבר. כלומר ביתור החיות הוא משל לביתור התודעה האברמית, ההופכת מקיימת לכזו שנעדרת, שאיננה קיימת, וכל זה על מנת שיוכל אברם להכיל את אשר עומד לבוא. ריקון לפני מלאות. שאין דרך אחרת למלא.

גדלה
הן האימה והן החשיכה.

נפלת
קודם נפלה תרדמה, וכעת נופלת לשון הווה. ולו היו אימה וחשיכה שני עניינים נפרדים, הרי שהיה לה לכתוב נופלות. אבל כותבת נופלת, ומכאן שאימה לבדה, או חשכה לבדה, או אימה־חשכה הנלקחות כמהות אחת (ההעדר או ההעדר הכפול). ואני נוטה אל האפשרות השלישית, שכן תיבת גדלה מצביעה לעברה עד מאד.

כעת מוכן אברם אל הדברים שיאמרו לו, ואנו נלמד בחלק ב'.

שבחים והודיות והלל לאל המעביר בי דברים אלה, גם אם מעבירם בי באש רעה.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה וודאי חיסרתי ופגמתי.
השיר והשבח לחי עולמים התהילה והתפארת לחי עולמים.
שישי בשבת ויקהל־פקודי, חזק חזק ונתחזק, כ"ב באדר, התשע"ה, יפו.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s