אין איל (בראשית ט"ו, י"ב – י"ז) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו: ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול: ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה: ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה:

פשט הפסוקים
כבחלק א'.

התבוננות
ויאמר לאברם
מי אומר? האלוהים אומר, וזה קל לראות אם קוראים את הפסוקים מראשית החטיבה הזו ועד סופה. מה אומר?
ידע תדע
ידיעה כפולה, וזה חיבור עמוק. כמו יש ידיעה אחת עמוקה עד בלי די, ומתוכה נולדות ידיעות קרובות יותר, הווה אומר: אפשר לפרש כי מתקיים כאן יחס כלשהו שבין הלא־מודע והמודע, שבראשון מתחוללים הדברים בלא שיש לאברם (או לכל אדם אחר) גישה אליהם כשהוא במצב רגיל, יומיומי, אבל ההתחוללויות ההן משפיעות עד מאד על מעשיו שבעלילות. דבר זה מתאים למצב שבו נתון אברם על פי פירושינו, שהוא מצב הזייתי/חלימתי עמוק, שבו מתחולל כל המחזה הזה, הקרוי ברית בין הבתרים.
מה ידוע תדע?
דברים רבים. נתחיל:
א) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול
מה כתוב כאן?
א) יהיה לך זרע אנשים.
ב) תהיה להם ארץ. ופשט הוא שזו הארץ אשר הבטחתי לך.
ג) הם ישועבדו במשך 400 שנה בארץ אחרת.
ד) המשעבדים יועמדו לדין.
ה) זרעך יצא לחופשי מאותה ארץ עם רכוש רב בידו.
ו) אתה תמות בשלום ובשיבה טובה תקבר.
ז) רק בני הדור רביעי של צאצאיך ישובו הנה, משום ש לא שלם עון האמרי עד הנה.

כל זה עניין ידיעת ידיעתו של אברם, ונפרש שכל פעולותיו מכאן והלאה נועדות למעשה להגשים את הדברים שדיבר בו האלוהים. שדבר ה' הוא, ואין להשיב ריקם. ואף על פי כן, יטיל אברם ספק בדברים אלה כשיצחק בלבו, ויאמר הלבן מאה שנה יוולד? ואנו נפרש שם, אך כבר כאן נאמר שאין להרשיעו על ספקותיו.

הערות ושאלות:
א) כבר אמר לו כי יעמיד לו זרע אנשים, והנה שב ומבטיח. ואין תימה, שאנו נמצאים עדיין תחת אותה מסגרת סיפורית, והיא נפתחת בהבטחה לאברם בדבר הזרע, ומסיימת באותה הבטחה. ואין זו הבטחה כללית או אמירה – אשר יצא ממעיך, אלא מאפיין את עתידו של אותו הזרע. תהיה לו ארץ, וישועבד במקום אחר, ויצא לחופשי. האל מספר לאברם את סיפורו של העם לפרטיו (אבל לא לפרטי פרטיו), מה שאמור, לפחות, לטעת בלבו של אברם בטחון בפעולות שיפעל בהמשך דרכו, בטחון בהשגחת ה' הנתונה לו עד מאד, ובטחון בעתידו האישי.
ב) מה עניין לאברם בהיסטוריה העתידית של אותו העם? ומה אכפת לו שידון את הגוי אשר יעבודו? ולמה לא מספר לו מיהו אותו הגוי אשר יעבודו?
ג) מה עניין אתה תמות ותקבר, ומה שייך?
השאלה השלישית של סעיף ב' היא למעשה תשובה לשאלה השניה של אותו סעיף. אברם מקבל נבואה ישירות מאת ה'. במחזה ואולי בחלום (שהפיל עליו תרדמה). כל אשר נאמר בנבואה חייב להתממש, משום שזהו דבר האל, ואת דברו אין להפר. לפיכך תוכן הדברים עשוי להגביל מאד את השומע. שאם יאמר לו – בניך עבדים במצרים יהיו, הרי שאולי יכריח את אברם לשוב מצרימה. ואם יאמר עתיד אחר – הרי ישפיע על התנהגותו של אברם באופן אחר. כך שיש לנהוג זהירות רבה מאד בדבר הנבואה, וברי כי האלוהים נוהג במידת הזהירות הדרושה לשומע. לא יותר ולא פחות. שהוא אלוהים. לפיכך, כשמספר לו שיעבדו גוי, לא אומר לו מי, אולי מונע מאברם ניסיון להילחם במצרים, על מנת למנוע את שעבוד זרעו. שאברם זה לא כבר ניצח חמישה מלכים, ואולי תשאף נפשו לנצח מלך שישי. אבל להאלוהים יש תכניות למלך שישי זה, ועל כן אומר לו – וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי – אני אדאג לזה. אתה אל תדאג. ועל כן מספר לו שימות בשלום ויקבר בשיבה טובה. אתה לא נלחם עוד, אומר לו אלוהים, על אף שיש במה להלחם. אלא שמלחמה עתידית זו היא שלי, ואיננה שלך. ונמצאנו עונים גם על השאלות מסעיף ג'.
וברמז נגלה כי גימטריה ואתה תבוא אל אבתיך בשלום עולה כרתי אתך ברית (מתוך דברי ה' אל משה בספר שמות: על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל), וכן את בשר ערלתכם מתוך הפסוק בבראשית י"ז. שבריתו של אברהם אבינו, היא מילת בשר העורלה, היא הברית עם משה ועם ישראל, טמונה בהבטחה לאברם שיבוא אל אבותיו בשלום, ושיקבר בשיבה טובה. וכאן נחיל מדרש אל תקרי שֵֹיבָה אלא שִׁיבָה שנאמר ודור רביעי ישובו הנה, שיבת הדור הרביעי היא שיבת אברהם אל אבותיו בשלום. מה שמוליכנו אל הסעיף הבא
ד) ובו העניינים הקשים מכל – מה עניין דור רביעי, ומה פירוש לא שלם עוון האמרי עד הנה? וכן מה שייכים לכאן?
דור רביעי: כאן מגלה התורה איזה סוד. אפשר שדור רביעי הוא צאצא רביעי לאברם – יצחק ראשון, יעקב שני, האחות ושנים־עשר האחים שלישיים, ובניהם דור רביעי, והם אלה השבים הנה, כלומר ארצה כנען, אל הארץ המובטחת לאברם ולזרעו (ונעסוק בזה עוד בעתיד אי"ה). ומכאן שבני הבנים הם השבים. ואנו יודעים שלא היא, ובני הבנים חיו שם שנים רבות, עד שקם להם משה להוציאם ממצרים. ומכאן אנו מסיקים, בהכרח, שמרגע שירדו הבנים מצרימה – כל הנולדים הם בני דור שלישי. כלומר הביטוי דור רביעי מספק לנו מידע בדבר הדורות והוא אינו מחוייב לסדר ההולדה. כל אלה אשר נולדו במצרים – בני בניו של בן בנו של אברהם – הם בחזקת דור שלישי. ורק אלה אשר שבו ארצה כנען – אלה אשר נותרו חיים במדבר – עד אשר מת כל דור שלישי – וחצו עם יהושע את הירדן – הם לבדם דור רביעי. ובלא דעת מצאנו עוד סיבה לכך שאסר ה' על משה את הכניסה לארץ, שבן דור שלישי היה, ולא בן דור רביעי. ולמצער – נמנה על בני הדור השלישי משום שלא שב הנה, כמאמר הכתוב. כך או כך, לא נכנס עמנו, ועינינו רואות וכלות.
וזה הבדל מעניין שבין משה ובין אדם וחוה והוא הבדל מסוג היפוך: שהם עיקר השפעתם על בני הדורות הבאים בעקירתם ממקומם (הגירוש מגן העדן) – שמשנעקרו בא הקץ לעדנים, וסבל הפך מנת חלקם של אלה החיים. ואילו הוא – משה – לו רק היה עוקר ממקומו שבמדבר ונכנס לארץ המובטחת – היה בכחו להפסיק את הצער והכאב הכרוכים בחיים. ועל פי פירושנו נכתוב: לו היה עוקר ממקומו שבדור שלישי, והופך עצמו לדור רביעי – היו הדברים נראים אחרת. אבל משה לא יצא ממקומו (ממש!), ואדם וחוה יצאו ממקומם (ממש!), ואנו נושאים בעול עד היום ועד בכלל או עד כי יבא שילה.

לא שלם עון האמרי עד הנה
פעמיים משתמשת התורה בתיבת הנה. ישובו הנהלא שלם עד הנה. על פי פשטם של דברים, ההופעה הראשונה היא פסוקית מקום – הנה במובן לכאן, וההופעה השניה היא פסוקית זמן – במובן עכשיו. כלומר התיבה הזו, הקטנה, מאחדת בין זמן ומקום בצורתה הכתובה. ועל כן נפרש כי בכל האירוע המתחולל, הנמשך פרק זמן לא ידוע [אפשר שרגע אחד קצרצר (בתודעתו של אברם), או יום או יומיים או שלושה (אם נספור את הכוכבים ואת שתי השקיעות, ונדרוש בזה) – נשמרת אחדות הזמן והמקום – לא כתנאים לסיפור קצר במובן הספרותי – אלא כעדות לאלוהים אחד: זמן אחד מקום אחד, מה שמחזיר אותנו להופעות הראשונות של תיבת אחד – ביום הראשון לבריאה יום אחד – ביום השני – מקום אחד. ואם כך, הרי שברית בין הבתרים כמו מחזירה את אברם אל ראשית הבריאה, ושם, ביום האחד ובמקום האחד – שם מבטיח לו האלוהים את אשר מבטיח. וכל זה בתיבת הנה.

לא שלם עון האמרי
ומכאן שעל אותו עון להשלים עצמו או להשתלם. וכן נסיק כי בהכרח יושלם עד דור רביעי, וכי בעת שהדברים נאמרים – העון איננו שלם. שזה דבר ה' לאברם.
אבל שאלה עולה כאן, והיא הכרחית: מה פירוש עון שלם? האם מחכה האלוהים שישלים עַם האמורי את מכסת פשעיו, על מנת שיוכל להפרע ממנו? האם עד אותו הרגע מחכה האלוהים שישובו אנשי האמורי מלפניו, ויתחרטו על מעשיהם? ואם ישובו – האם ישוב הוא מהחלטתו? ואם כן – לאן יפנה זרע אברהם? הרי הובטחה לו הארץ הזאת.
ושאלה נוספת: מהו עון האמורי? במה חטאו בני העם הזה, שיש לגרשם מפני זרע אברם (הוא בני ישראל) בעוד ארבעה דורות?
בנוגע לשאלה הראשונה יש לומר כי קשים הדברים, וכי יש להעריך את הדבר. שאנו מקבלים הצצה לדרך הפעולה האלוהית. ואכן פרשנינו הקדמונים חשבו על "מכסת פשע", ומכאן הסיקו שלכל אחד מכסותיו, ומי שממלא מכסת עוונו, נפרע ממנו הקב"ה בדרך שמצא לנכון, אי אז, כשקבע את מכסתו. האלוהים קובע המכסה, והאדם הוא בעל הרצון בעולמו, והוא אשר יחליט אם ימלא מכסתו אם לאו.
ואנו כופפים ראשנו בפני הקדמונים, שאין לנו אחיזה כשם שהיתה להם, ומנסים להכנס אל חידת העניין הזה ככל יכולתנו. לשם כך נבדוק את המקום הראשון שבו אנו נתקלים בעם האמורי, ונראה מה יש שם: וכנען ילד את צידן בכרו ואת חת ואת היבוסי ואת האמרי….. כלומר האמורי הוא צאצא כנען, והוא רביעי. דבר זה מספק לנו רמז על טיב עוונו של האמורי, שאולי נושא הוא את עוון אביו – שחטא בנח – ולמצער – שקולל על ידי נח – ארור כנען – עבד עבדים יהיה לאחיו. והנה, אפשר שקללת נח חלה על ארבעה דורות (כנען דור ראשון; עבד – דור אחד; עבדים – עוד שניים. סה"כ ארבעה דורות), ולאחריה מוסרת הקללה מעל העמים הנגועים בה. כלומר – נפתח לנו פתח שדרכו אפשר לפרש שלקללה יותר מתפקיד אחד, ובנוסף לרעה שבאה עמה, היא מהווה גם מגן לעמי כנען לארבעה דורות – שאם יעלמו מן העולם, לא תקויים בהם קללת נח. ומכאן שהשלמת העוון היא התגשמות הקללה בצאצאי כנען, ושעון האמורי הוא בעצם עוונם של חם ושל כנען. ומכאן אפשר ללמוד את האמונה העממית בדבר אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, שאולי צמחה מעניין חם, כנען והאמורי. [ואולי התחילה מן הבוסר שאכל אבינו הראשון, ואת קהיון השיניים חשים כולנו עד היום]. ונמצאנו עונים על שאלותינו, ונודה לה' על הדבר. [והקיצוניים שבינינו יכולים להסיק מדברים אלה שתחת קללה – הקיום עצמו עונש הוא, ואנו איננו יודעים.]
ועל כן דור רביעי ישובו הנה – שדור רביעי מבורך לצאצאי אברם, יחליף את דור רביעי הארור של צאצאי כנען. כמו שומר האלוהים על איזון בין הדברים, ושוב, אנו איננו יודעים כלל.

דבר אחר:
האמרי בחלק זה של הפסוק הוא מיודע, ועל כן נטייתנו הטבעית היא לראות בו שם של עם – עם האמורי, ונחשוב היום על עצמנו אומרים האנגלים, הצרפתים, הערבים וכו' והדבר ברור. אבל נוכל גם נוכל, על דרך פירוש בלבד, לפרש את תיבת האמורי כאילו נאמרת על אדם מסויים, פרטי, ידוע. ומיהו אותו אדם? האמרי, שנאמר ממרא האמרי, ומכאן שנוכל לחשוב שהיתה ברית כרותה עם אותו ממרא האמרי – ברית עם האל – והפר בריתו. על־כן עזבו האלוהים. אלא שלא שלם עוונו, ועל כן אין אפשרות לאל לתת את הארץ לאברם מיד, ויש לו לחכות ארבע מאות שנה עד שיוכל לרשת את הארץ. פירוש זה מסביר גם מדוע נדרש אברם מלכתחילה לחבור אל ממרא, ולחיות בצל קורתו – שהוא – ברית שכרותה עמו עדיין עמדה בתוקפה, ואברם הכיר בכך וכיבד את הדבר – והוא אף הוא כורת ברית עם ממרא, שנאמר והם בעלי ברית אברם, וראינו בפירוש מלחמת המלכים. אבל כעת נוכל להוסיף משמעות אדירה לתיבות אלה, שהם בעלי ברית אברם – שלא זו בלבד שכרת עמם ברית, אלא שבריתו שלו – ברית אברם – נתונה היתה להם – ובעלים הם לה. הם בעלי ברית אברם ממש! ומכאן שאכן כרת ה' עמם ברית, את ברית אברם – אבל לא את בריתו של אברהם – והיה לה לברית זו לחלוף מן העולם – כשיושלם עוון האמורי (והוא כרוך בעוון כנען וכו', ועיין שם), על מנת שתכנס ברית אברם לתוקפה בשלמות.

ויהי השמש באה ועלטה היה
וקודם אמר ויהי השמש לבוא, שעמדה לשקוע, אבל עכשיו באה, שחלף זמן בעולם, ולא עמד מלכת. ואנו עדיין מתלבטים היכן מתרחשים הדברים – האם במקום מסויים בארץ כנען (שנאמר: ישובו הנה)? האם בתודעתו של אברם (שנאמר: ותרדמה נפלה)? ואין פתרון.
ויהי השמש פעמיים. כמו יהי אור ויהי אור. וקיים הבדל גדול, שבמעשה בראשית אין ויהי פעמיים, אלא יהי, ויהי. וכן במעשה בראשית אין האור בא מן השמש, אלא מן הדיבור (דבר הוי"ה גימטריה יהי אור). ואף על פי כן, ויהי השמש, ויהי השמש, וזה מעניין מאד, כמו התחוללה השמש מעצמה בתוך כל התפאורה המשונה שאברם נתון בה. וגימטריה ויהי השמש 676, וזה מספר מעניין מאד, שהוא ריבוע של שם הוי"ה. כ"ו על כ"ו. וזה סתירה עם הכולל, ואנו מתרחקים מן הפירוש, ונחזור.

כאמור, פעמיים שמש. פעם אחת לבוא, ופעם אחת באה. ואין ספק כי יש כאן רמז לתשמיש ולביאה (וזה כמובן מתיישב עם ידע תדע מתחילת הדברים), ולתוצאה שבאה מן הזיווג הזה:
עלטה.
לפני שנמשיך נשאל מי מזוּוג עם מי? ורמזים לנו על דרך המספר, שבזה אחוזה נפשנו:
אימה חשכה גדלהולפיד אש ושניהם עולים למספר תל"א.
נפלת עליוויהי השמש ושניהם עולים 676.
כלומר בתוך מעט הפסוקים הללו מתגלים שני זיווגים, בהתאמה לשני האזכורים של תשמיש וביאה, ולשתי התיבות ידע תדע.
והרבה אמרנו, ואין נפשנו חפצה לפרש הדברים, וגם אינה כשרה לכך. ומי שיכול ילמד לעצמו את שיכול הוא ללמוד.

ולאחר הביאה – עלטה היה, כצפוי. ואת תיבת עלטה נבחן דרך תיבות הדומות לה: עלב־עלג־עלה־עלז־עלט־עלל־עלם־עלס־עלף־עלץ ונפרש כי כרוכה היא בסוגים שונים של העדרות, או של אי־נוכחות: בשורש עלם – נעלם הדבר ברור מעצמו, אבל גם בעלבון מתקיים איזה העדר, כמו האני הגבוה שלנו משתוחח ונעלם לנוכח פני המעליב, ובעלגות נעלמת יכולת הדיבור שלנו, ובעליזות/עליצות נעלם האני העליון ועמו הולכות טרדות היום־יום, ומעין שכרון מציף, ובעלס נעלם הכל, ובעלפון ההכרה נסתרת. ואת עליה לא נפרש (וקל מאד לפרש), ולסוף הדברים נכתוב עד כמה יפה הדבר, ששורש ע.ל.ל, שם נכפלת עוצמת ההעלמות, אנו מקבלים את הדברים שבעלילוּת, את המציאות עצמה. שהמציאות מעלימה מאיתנו את הכל, והיא איננה מסתירה דבר. ולבסוף העלטה – היא היעדרות האור. ונפרש היעדרות אור השמש, שהיא באה, ועל כן איננה, וכן העדרות אור־השכלי, הדעת. ומכאן שנתבלעה דעתו, ומכאן שביקר בגן ב(היעדר)תודעתו, שחווה חוויית אין־דעת, וזה אולי שופך מעט אור על שאלתנו בדבר התרחשות הדברים: האם בעלילות? האם בתודעה?

והנה תנור עשן
והנה – במחזה. שאברם רואה התנור העשן. וכל עניין החזיונות – שנראים בעין. וכתבנו, ואנו מקשרים כל זה לפרשה הבאה – היא פרשת וירא. ובעזרת ה' נגיע עדיה.
תנור – לשון נור ואולי אור (תנ-אור), ועל כל פנים, לשונות של אש.
עשן – פועל, ולא שם תואר או שם עצם. התנור מעשן. יוצא עשן מן התנור. ובלשון התורה – תנור עשן.

ולפיד אש – וקשה היחס שבין התנור לבין הלפיד. שמא הדליק אשו ממנו? שמא שניהם אחד? שהפועל אחר כך ביחיד – אשר עבר. מי עבר? התנור? הלפיד? התנור־הלפיד? על כל פנים נכתוב כי התנור כלי הכלה הוא, נחדר הוא, והלפיד זקוף הוא, ובוער באשו – ואכן מן התנור היא. זהו חיבור.

אשר עבר שאלנו מי עבר, ואנו עונים: החיבור בין התנור ללפיד הוא העובר בין הגזרים, וכן שניהם כאחד.

בין הגזרים – ועל כן (שהחיבור הוא העובר ביניהם) יכול היה להשיבם לחיים. שהחיבור הוא סוד החיים. הם נגזרו למוות, אבל השיב אותם כפי שפירשנו בחלקים הקודמים. ועל זה נאמר הקב"ה גוזר וצדיק מבטל. ועל זה נאמר עשרה בטלנים – עשרת הנסיונות בהם נתנסה אברהם, והם לביטול רוע הגזירה, ועשרת הבטלנים שבעיר – רמז לאברהם אבינו.

הלל ושבח והודיה לאל המלך על אלה הדברים שפעמו בי.
ואשר פגמתי יתוקן, ואשר חיסרתי יושלם, והרבה פגמתי, והרבה חיסרתי.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים.
אור לארבעה עשר, הששי בשבת, התשע"ה, ומחר ליל הסדר, ומי יתן ונצא לחרות, וישמח לבנו ויגל.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s