אין איל (בראשית ט"ו, י"ח – כ"א)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת: את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני: ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים: ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי

פשט הפסוקים
התורה חותמת את ברית בין הבתרים עם פרטי פרטים: מהם גבולות הארץ הנתונה לזרע אברם, ומיהם העמים החיים בגזרת הארץ הזאת – שעל פי פשט, אדמתם נתונה לזרע אברם.

התבוננות
ביום ההוא
זהו ביטוי רווח בתורה, וכאן הופעתו הראשונה, והוראתו כפשוטו. ולעיתים תכתוב תורה ביום הזה, ושני הביטויים שווים במשמעות, וגם הגימטריה מאשרת, ואפשר שיתחלפו ביניהם. ופעמים מעטות מופיע הביטוי בעצם היום הזה, ובו נעסוק כשנגיע, אם נגיע וכו'.

כרת
וניתן דעתנו על הקרבה שבין הפעלים כרת, גזר, (ובתר), שאמר בפסוק הקודם הגזרים האלה. ואכן באונקלוס אנו מוצאים ביומא ההוא גזר. שכריתת ברית מחייבת הסרה של גורם מפריד שבין הצדדים, שלו היו אחוזים זה בזה מלכתחילה – לא היתה הברית נדרשת. וזה עורלה, ובמקום נרחיב בזה עוד. כמו כן, הופעה ראשונה לתיבת כרת במשמעות כריתת ברית. שקודם כתב לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול – ושם היה במשמעות הכרתה, הפרדה, מוות. ואילו כאן במשמעות ההפוכה – כריתת ברית המובילה לאיחוד בין הצדדים. ואם תיבה זו מציגה בפנינו את אחדות ההפכים, שהיא אחת ומשמעויותיה שתיים והן מנוגדות, הרי שאין תימה שהיא משתכלת באותיותיה לתיבת כתר, הסימן המובהק ביותר למלכות, ושמו העליון, הטמיר, הנשגב, המייצג את האחד שאין שני לו, אחד שהוא והפכו שווים (בדומה לאחד שמתורת המספרים). וניתן דעתנו שכל הברית הזאת כרוכה בפעלים של הפרדה, וכל אשר היא באה לעשות הוא לאחד. ומכאן שאמנם חִבְּרָה הברית בין זרע אברהם לה' אלוהי אברהם (ואחר כך גם אלוהי יצחק ויעקב) – אבל הפרידה עד מאד את הזרע משאר העולם. זו תוצאה הכרחית של הברית, ועם השנים למדנו לשאת את המשא, ועומדים יפה אנו במשימה, עומדים ככל יכולתנו, גם אם לפעמים נראה שהולך כוחנו ותש, ובאמת אינו תש כלל.

לזרעך נתתי את הארץ הזאת
ובתחילת הדברים, שרק בא אברם אל הארץ, אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת ואברם בנה מזבח. כאן חוזר על הדברים, אך משנה את הזמנים. שם אמר בלשון עתיד – אתן, וכאן אומר בלשון עבר – נתתי. שם היו הדברים בכח, וכאן הדברים יוצאים אל הפועל. נתתי, אני ה' ולי הארץ, ואני נתתי את הארץ הזאת לזרעך, ולו נתונה עד עולם. ולא שיהיו הדברים פשוטים, כשם שרואות העיניים, אבל הארץ הזאת לזרעך היא, ליצחק, ולזרעו אחריו – ליעקב הוא ישראל.

[ובמאמר מוסגר נוסיף ההבטחות לזרעונים:
ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (כ"ו)
וליעקב: הארץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ (כ"ח)
ושוב: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ (ל"ה).
אני מקדים את המאוחר ומסכם: סה"כ שבע הבטחות: ארבע לאבר(ה)ם (שלוש לאברם, אחת לאברהם), אחת ליצחק, ושתיים ליעקב. ואם ירשנו ה' לחיות, ובעזרת ה' יתן לנו חיים וברכה ושמחת לב, הרי שמתישהו נזכה לפרש את אלה הדברים. ועל פי מהלך העניינים עד כה, רק בעוד שנים רבות נגיע שמה, ואי"ה אפשר שבמהרה נגיע אל הדברים הללו. עד כאן מאמר מוסגר.]

אחר כך שב ומבטיח – אחרי הפרידה מלוט – לך אתננה. ואברם שב ובנה מזבח.
ואז חזר על הבטחתו – בתחילת הדברים שבכאן, טרם ביתור החיות – אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת וכעת מבטיח שוב – ואומר נתתי. ואת שתי האחרונות נספור כאחת, שהן שתיהן בברית בין הבתרים, והראשונה מעין קדימון לשניה, ובאמת אחת הן. ואם יהיה צורך, נפריד ונתבונן. עד כה שלוש הבטחות בארץ.
ולסוף דברים ישוב ויבטיח (טרם לידת יצחק) נָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, ורק שם יפרט את חלקו של אברם בברית שיאמר זאת בריתי אשר תשמרו (פרק י"ז). כלומר, עד כה אנו איננו יודעים מה חלק אברם בברית. אלוהים מבטיח את אשר הוא מבטיח, ואברם – מה חלקו בברית? מה עליו לעשות ומה עליו לקיים? וכבר ענינו מן הרמז, אבל לא מן הפשט, ושם יהא לנו פשט שאומר זאת בריתי אשר תשמרו, ובעוד ימים רבים, אם נחיה, נראה. ואחרי כן ישוב אברם ויבנה מזבח.
ונמצא כי בנה שני מזבחות, ובעתיד יבנה מזבח שלישי, וכאן, בברית בין הבתרים, לא בנה. יש חיות, ויש ביתור, ויש תנור עשן ולפיד אש, ומזבח אין. מה כל זה?
נבחן שוב את המקומות בהם ההבטחה והמזבח קשורים ביניהם:
בפעם הראשונה, טרם ההבטחה, אומרת התורה: ויֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם. הוא נראה אליו, מבטיח לו, ואברם בונה מזבח לה' הנראה אליו.
בפעם השניה: אברם עולה על ההר, ויעתק משם ההרה, ומנקודת שבתו במרומי ההר, רואה את פני הארץ: בית אל מים והעי מקדם. והוא בונה מזבח.
בהבטחה הרביעית והאחרונה (עקידת יצחק) אנו מוצאים: וירא את המקום מרחוק, אלוהים יראה לו השה לעולה. הפעולה ששבה ונשנית בכל המקרים הללו היא פעולת הראייה. אברם רואה. חוש הראייה קשור בו, באברם, עד מאד. ובכל פעם שרואה איזה דבר, ובכל פעם שנראה אליו – בונה מזבח. מזבח ה'. ואילו כאן, בברית בין הבתרים – יש דיוקים עדינים מאד: אברם אינו רואה. הוא חוזה – שהדברים נאמרים במחזה. וכן אברם מביט – הבט נא השמיימה. אבל שורש ר.א.ה אינו מוזכר. ולא זו בלבד, אלא שנרדם ואימה חשכה נופלת עליו – חוש הראייה שלו – הדומיננטי כל כך – נלקח ממנו. ומכאן הסבר אחר לרגש האימה האופף אותו. ואז השמש שוקעת, ועלטה היה, כך שראייתו של אברם מתבלעת כליל.
סיכומם של דברים הוא שאנו כורכים את ההבטחה ואת בניית המזבח עם עניין הראייה. וכך בדיוק אנו מסבירים את העדר המזבח מן הברית הזאת – שהיא כולה במחזה וזה אותיות המזבח או מזבח ה' . המחזה כולו הוא המזבח שעליו מתחוללת כל הדרמה הנפלאה הזאת. ומכאן שהבתרים מבותרים על המזבח, והלפיד והתנור בוערים ועשנים על המזבח, וממילא מוקרבים לה' – והקרבתם – כפי שפירשנו – היא היא חיותם. החיאתם. שנאמר: וישב אותם אברם, ועיין שם.

מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת
וזה אפשר שמתייחס על בין הגזרים האלה, שיש משהו בנהר, הגוזר את פני הארץ, המבתר אותה, ובין אלה הבתרים – הברית.
מנילוס עד פרתבכחול – נהר פרת. הנילוס נראה יפה ללא סימון. שני הנהרות מבתרים את פני הארץ, וכל זה לזרע אברם.

 

 

 

 

 

לכל  צד פירושו שלו בעניין זה, ולי ברור שחלק המדבר של השטח לישמעאל, וחלק ארץ ישראל – כולל רצועה בעבר הירדן המזרחי – לישראל. ואין שלום. (עד כי יבוא שילה במהרה בימינו אמן).
עוד נוסיף כי הן בנהר הפרת והן בנהר מצרים אנו מוצאים נקודת התאחדות: הפרת מתאחד עם החידקל והם יוצרים יחד את שט־אל־ערב – הנהר הערבי – הנשפך למפרץ הפרסי; והנילוס הכחול והנילוס הלבן מתאחדים בחרטום וממשיכים יחד דרך ארוכה ביותר עד קהיר, שם שב הנילוס ומתפצל לכמה ענפים אדירים היוצרים, לקראת הגעתם אל הים התיכון, את מה שנודע בשם דלתת הנילוס.
כזכור, כבר ידענו את נהר פרת, אשר כתבה תורה על ארבע נהרות הנפרדים מנהר גן העדן היוצא להשקות את הגן. וכשמפרטת את שמות הנהרות, הרי שנכתב כי הנהר הרביעי הוא פרת.  דבר זה עולה יפה עם פירושנו בדבר דור רביעי ועון האמרי. (על איכות הפריון הטמונה בשם פרת, ועל כך שלא בכדי הוא הנהר הרביעי, לשון רביעה, ביאה לצורך יצירת חיים, כתבנו במקומו).

ולסוף הדברים רשימת שמות העמים החיים באזור המשתרע בין הנהרות. אנו נקרא כך: נהר פרת את הקיני ואת הקניזי…..ואת היבוסי. כלומר הפרת הוא הנותן חיים, הוא המפרה את העממים הללו, החיים במרחב הגדול הזה, ולעומת זאת נהר מצרים איננו מפרה אותם. ומכאן שנוכל לכתוב שהמרחב הזה נתון בין החיים ובין המוות, ואת המוות מייצג הנילוס דווקא. ומכאן נוכל לחשוב על הקשר ההדוק שבין ישראל ומצרים, שישראל מצווים ובחרת בחיים, ואין זה עניין סמלי בלבד שתיבות אלה נמצאות בראש כל פירוש ופירוש. שזהו הציווי הגדול של האלוהים לעם ישראל. ואם ישראל לזאת מצווים, הרי שהמתאנים עומדים מן העבר השני, ובמוות הם בוחרים. ובין זה לבין זה נתונים ישראל, ממש כשם שבין האור ובין החושך אלוהים, ככתוב בפסוקי בראשית האדירים, ועיין שם. ומכאן הקשר העמוק שבין ישראל ומצרים, שסותרים הם זה לזה, ובסתירתם נכתבים דברי ימי עולם. ולא בכדי ירדו ישראל מצריימה, על מנת להביא את החיים אל תוך המוות, בלא פחד ומורא, על מנת לחלץ מתוככי המוות את ניצוצות החיים שנגנזו שם, עם נשברו הכלים, ופרחו ניצוצין לכל עבר.

הקיני, הקנזי…..היבוסי
אין לי ספק שיש לדרוש את שמות העמים, ובעזרת ה' נדרוש כל שם במקומו ולעצמו, ולא את כולם יחד כרשימה שמית ארוכה. ורק נבחין שראשון השמות הוא הקיני, שם שאחוז בקין, וכן נבחין בקדמוני הכרוך גם הוא בסיפורי הראשית – ויטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם, וברי כי קשורים השניים זה בזה. ואם הקנזי ביניהם (ושמו ממילא קרוב לשם הקיני) הרי שיש לחשוב בדבר, ובעזרת ה' נזכה.
עוד נבחין כי עשרה שמות מונה התורה, וודאי לא בכדי, וכן אנו רואים כי היבוסי, המזוהה עם ירושלים, נמנה אחרון, כמו הולכת התורה מן המזרח, ממושב העמים השוכנים לאורך הפרת, אלי מערב, עד אשר מגיעה היא אל ארץ כנען, ושם עולה מעמי הארץ אל עיר יבוס. שכנען עניינה כניעה מול האלוהים מצד האדם, והיענות מצד האלוהים. והכניעה – כניעת העם היא, וכניעת אדם היא. ועל מנת שיכנע העם־האדם, יש להביסו. לא להשפיל ולא לשעבד, רק לשחרר אותו ממוסרות דמיונו. זו תבוסתו, והיא מצד החיוב. וזו, בעצם, יציאת מצרים.

ולחתימת הדברים אכתוב רק כי על אף פרטי הפרטים, ידיעותינו בברית אינן שלמות. אמנם יודעים אנו מהי התחייבות האלוהים לאברם – זרע וארץ – אבל אין אנו יודעים את חלקו של אברם בברית, למה הוא מתחייב, ומהו המעשה החותם את הברית מצידו. וכן אין אנו יודעים כיצד חותם האלוהים את הדברים. והכל כתוב, והופרטים אלה ימסרו לנו, הקוראים בתורה, בפרק י"ז, פרשת שינוי השם, ואם נזכה נפרש במקומו.

שבחים והודיות לאל מלך נאמן על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, ורבו החסרונות והפגמים.
הגדולה והגבורה לחי עולמים הדעה והדבור לחי עולמים.
יום רביעי בשבת תזריע, כ"ו בניסן התשע"ה, אחד־עשר ימים לעומר, יפו.

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s