אין איל (בראשית ט"ז, א' – ד') (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר: ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי: ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה: ויבא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה

פשט הפסוקים
כפשוטם.

התבוננות
ושרי אשת אברם לא ילדה לו
הנה אנו נצבים בנקודה שלאחר ברית בין הבתרים, שם שב האל ומבטיח לאברם ארץ וזרע. ואין זרע. את הדבר הזה מבקשת התורה להדגיש, ועל כן נוקטת לשון לא ילדה לו מיד לאחר ההבטחה. כמו אומרת התורה – אמנם הבטיח האלוהים, אבל – לפחות בינתיים – אין. ולא זו בלבד, אלא שפותחת בו' החיבור, שמקשרת בין האירועים שקדמו (ולמצער אשר סופרו קודם לכן), לבין הסיפור הנוכחי, שעדיין אין אנו יודעים את טיבו ובמה הוא עוסק.
כמו כן ניתן לבנו לכך שזוהי בעצם ראשית ההיכרות שלנו עם שרי. שעד כה נזכרה בשמה, וכן הלכה אצל מלך מצרים וחזרה לאברם, וכל זה בלי שאמרה מלה.
וכן אומרת, לראשונה, ואנו נבחן מהם הדברים הראשונים שאומרת אמנו, טרם היותה שרה, ונשאל, כמנהגנו, מה נוכל ללמוד מהם. בכלל ובפרט.

ושרי אשת אברם
מדוע נקראת שרי אשת אברם, ומדוע חוזרת התורה על ביטוי זה פעמיים? שיודעים אנו את שם אשתו, ואפשר שהיה מסתפק בשרי, או באשת אברם לבד, אבל כתב ופירט שרי אשת אברם. וברי כי האזכור הראשון של הביטוי, זה שבכאן, הרי סיבתו סגנונית. שעסקנו בנושאים רבים מאז אזכרה תורה את שם שרי, ועל אף שנשאה תפקיד בסיפור פרעה, הרי שהיה תפקידה סביל, אברם מדבר אליה אך היא שותקת, היא נמסרת לפרעה, היא מוחזרת לאברם, ומאז נעלמת מן הכתובים. וכאשר חוזרת אליהם, בנקודה זו, מזכירה התורה את שמה ואת היותה אשת אברם, ואין תימה. השאלה עולה באזכור הבא (בפסוק השלישי), שם – כך נדמה – כבר אין צורך להזכיר כי שרה היא אשת אברם, שזה אך נאמר הדבר. ובהמשך הדברים נדרש לכך. כמו כן נבחין כי שם שרי מופיע כאן ארבע פעמים, ויש לשאול מדוע ראתה תורה לנכון להזכיר את שמה שוב ושוב.

לא ילדה לו ולה….
שאך זה הבטיח האלוהים לאברם זרע, והנה אין זרע. שרי אשתו לא ילדה לו.
ואם נרצה לדרוש נקרא לא ילדה לו ולה, שכך כתבה תורה, שהרי לא ילדה לו, אבל גם לה לא ילדה. וזה משחק על הכתובים, ואין זה העיקר.
העיקר – למרות הבטחת הזרע – אין זרע.

ולה שפחה מצרית ושמה הגר
ודברנו בזה בעת שעלה אברם עם לוט ממצרים, ועיין שם.

ושמה הגר
והוא עניין הגירה (הג'רה) (ויש להניח כי נעסוק בזה), והוא משתכל הרג, גהר, והוא מרמז על היותה גֵרה באהל אברהם, שאין היא מאלה אשר עזבו עמו את ארם נהריים, אלא שהצטרפותה מאוחרת כפי שדיברנו. וזה עניין גדול, שהיא מצרית, והיא גרה, והיא שפחה באהל אברהם, ומהגרת. כמו מנגדת הגר את סיפורו העתידי והמכונן של העם היהודי: היא גרה – והם גרים; היא שפחה – והם עבדים; היא משולחת – והם משולחים. אבל היא מצרית, והם עִברים. והרי אומר לו האלוהים בחטיבה הקודמת, כמה פסוקים קודם לכן – ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. גר, ארץ לא להם, עבדום, ענו. וכל זה מתקיים בהגר, כולל העינוי שתענהָ שרה. ואם כך, הרי שיש לבחון את הסיפור בדקדקנות רבה, על מקבילות וניגודים שבו לסיפור ישראל במצרים, ואנו נעשה ככל אשר נוכל בעזרת ה' יתברך.

ותאמר שרי אל אברם
ואלה דבריה הראשונים של שרי, ואנו נבחן.

הנה נא עצרני ה' מלדת
ואנו נוכחים, לראשונה כמובן, כי שרה מייחסת את אחד העניינים האינטימיים ביותר בחייה, לה'. שהוא עצרה מלדת. ומכאן שמכירה היא את כוחו היסודי של ה' מבחינתם של החיים, והוא כח המחייה. וזה מעורר עניין, ששרה, שאליה לא נגלה האלוהים, ולא דבר עמה, ולא ראינו עדות למפגש כלשהו בניהם, היא יודעת את ה'. ומכאן שאפשר עד מאד שאברם משוחח עמה בדבר הקורות אותו, מלמד, מסביר, מנחה ומראה, והיא נכונה ללמוד ממנו, והיא מכירה בה' ומאמינה בו. ואפשר גם, וזה נכון יותר בעיני, שמתוך החיים המשותפים לה ולאברם (ולאהלם כולו), באה לכדי אמונה ובטחון, שנוכחת היא בקורות בעלה, ובאה מעצמה לכדי הכרה שעניין גדול מתחולל סביבו, ועניין גדול זה האל האחד הוא. כלומר שראשית דבריה של שרי בתורה – היחס שבינה לבין ה' (עצרני), הכרה בהיותו (ה'), וכן הכרה בכח החיים הנובע ממנו (מלדת), וזה לזכותה ייאמר.
על דרך מדרש נכתוב כי דבריה, אשר באים אחרי ברית בין הבתרים, רומזים לכך שהיא מכירה את פרטי הברית (והם, כזכור, זרע וארץ). ובשלוש תיבות אלה אומרת היא שני דברים:
1) זרע אין.
2) ארץ יש. שאמרה עצרני – לשון יורש עצר, מלדת נקרא מולדת. ומכאן שראשונה היא להכיר בהיותה של הארץ המובטחת מולדת העם, עוד הרבה לפני רעיון העם וקורותיו. וכן, אם נחשוב על הביטוי ארץ מולדת הרי משמעו ארץ אשר בכוחה ללדת, ארץ שבכוחה לתת חיים. ומכאן שכמו מזווגת היא בין האלוהים, שהוא חי החיים, לבין הארץ, שהיא יולדתם.
וכל זה כרוך בסתירה שיש יורש עצר, אבל אין לה בן. ונוצר כאן מבנה מורכב מאד, מתוך תוכן פשוט מאד, והנה דוגמא יפה לכאוטיות של תורתנו הקדושה, ולעומק מחשבותיה.
כעת ניצבת שרי אל מול סתירה, והיא מנסה ליישב אותה. על כן אומרת היא לבעלה:
בא נא אל שפחתי
כלומר, היא מבינה, ואף מסכינה לכך (גם אם בלב כבד), שהיורש העתידי לא יהיה יוצא חלציה. ואם לא ממנה יבוא – וחייב להיות יורש (שזה דבר ה') – הרי שעליו לבוא מהיכן שהוא. וזה אומר מן השפחה. כל זה על־פי הבנתה של שרי בנקודה זו. שבן השפחה כבן האמה, כפי שלמדנו מיעקב אבינו ונשותיו.
וכך יכולים אנו לראות בעין את אמונתה של שרי מחד, ואת חוסר אמונתה מאידך. כלומר היא, ככולנו, נטועה בטבע הדברים, ואיננה מסוגלת להאמין שהיא זו שתעמיד לאברם את הצאצא המובטח. וטבעי הדבר, אחרי שנים ארוכות שבהן לא נפקדה. על כן נאמר כי היא מאמינה בה' מצד היותו, אבל איננה מאמינה בו מצד כוחותיו (נסיו ונפלאותיו). וזה יפה, ואני לזכותה כותב: שביחס לאל, נותרת היא באנושיותה.
יחד עם זה יש, לשוב ולהתבונן בדבריה שבכאן: בא נא אל שפחתי. ארבע תיבות אלה, עצב עמוק אחוז בהן, ותחשוב כל אשה הקוראת דברים אלה, וכל איש הקורא אותם, עד כמה היתה צריכה להקריב מעצמה, על מנת שתראה את בעלה בא אל אחרת, ואת האחרת מגדלת את בנו בבטנה. זהו מעשה של אמונה עמוקה, מעשה מובהק, שבו שרי מפנה את מקומה, מוותרת על עתידה, ואולי על אהבת בעלה, וכל זה על מנת לקיים את דבר האלוהים. ויחשבו הקוראים, האם היו נותנים הם את בן הזוג או את בת הזוג לאישה אחרת, לאיש אחר, ומתגברים על קנאתם ואהבתם ובלעדיותם.
כל זה, כך נפרש, עושה שרי מתוך העדפת החיים על פני עצמה. למעשה היא מקיימת, בכל לבב נפש ומאד, את הציווי העצום "ובחרת בחיים", ומכאן זכותה הגדולה להיות אם ראשונה לעם ישראל.
כך שבתוך חוסר אמונתה בנס, שכתבנו קודם, טמונה אמונה עמוקה עד מאד בחיים, והרי זו אמונה של ממש באלוהים. [יפה לראות כמה סתירות וסתרים כמוסים בדבריה המעטים של שרי.]
על דרך רמז ומספר נראה כי תיבות בא נא אל שפחתי עולות ברית לאמר, מתוך הפסוק ביום ההוא כרת ה' את-אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את-הארץ הזאת, שלמדנו בברית בין הבתרים. כלומר אפשר לכתוב כי שרי דואגת לקיום הברית, גם אם נראה לה שבאים הדברים על חשבונה, והיא מכירה את פרטי הברית, שרואים כי אחרי הביטוי ברית לאמר באה תיבת לזרעך, ושרי מקבלת על עצמה – לזרעו, ולא לזרעי. וזה יפה מאד.

אולי אבנה ממנה
אולי
זו תיבה אדירה מבחינה סיפורית, וכן ראשונית, שמופיעה לראשונה בתורה, מפי שרי, דווקא בנקודה זו.
אבל נפתח עם רמז ומספר הקשורים בדברים שעמם סיימנו את הפסקה הקודמת:
אולי אבנה ממנה עולה כי ביצחק מתוך הפסוק כי ביצחק יקרא לך זרע. כלומר שלוש התיבות האלה, שבהן חותמת שרה את דבריה לאברם, והן כמו מרחיקות ממנה את עתידה, והיא כמו מוותרת על אמהותה, דווקא שם, שם בדיוק, נחבא העתיד הצפוי לה, בנה יצחק, שהוא ממשיך זרע אברהם, וממנה בא, והוא שיעמיד את ישראל בעולם. וגם זה יפה מאד.

ואומרת אולי, כלומר שאפשר שמהגר יעמוד זרע לאברם ולשרי. אבל יש כאן יותר מזה: אולי – ואולי לא. שאפשר ששרי מקווה בסתר לבה, שהזיווג שבין אברם והגר לא יעלה יפה, ולא ישא פרי. אולי כן, אם ירצה ה' וכו', אבל אולי לא, ואז אין להגר כל יתרון על פני שרי, ובפרט חסרה היא את היתרון הטבעי בהיותה אם הילד. כמו כן משמש אותואולי כלפי אברם: שאולי לא בי הבעייה, אלא בו: אולי יפרה זרעו את הגר, אולי לא.
כך שתיבה זו טומנת בחובה הרבה מאישיותה של שרי, על משאלות לבה (לטוב ולרע), על פחדיה וחששותיה, על חשדנותה, ועל תקוותיה הנסתרות.

ובאשר להיותה ראשונית נכתוב כי שרי היא הראשונה להעלות את הספק על הכתב. והרי בת זוג היא לאביר האמונה. ואין אנו אומרים שלא היו ספקות בקרב בני אדם עד שרי, אין זו טענתו. אלא שראתה תורה לנכון לטעת את ראשית הספק כפי שמתבטא בתיבת אולי דווקא אצל שרי, אשת אברם. שבת זוגו של הספק, הריהי האמונה. והנה התהפכו גם המינים, שהספק ש"ע זכרי הוא ואותו נטלה שרי, ואמונה בנקבה נאמרת, והיא לאברם. וגם זה מצטרף לכי מבנה נאה עד מאד.

אִבָּנֶה
לשון בנין, ולשון בן. שהבנים הם הבניין, וההורים הם יסודותיו, ושרשרת הדורות נמשכת ככל יכולתה, על מנת לחיות, בשירות החיים.

דבר אחר:
אבנה ממנה
ולא היא. ועל כן אמרה אולי, שאין אדם נבנה מזולתו, ועליו לבנות את עצמו בכוחותיו. ואין זאת אומרת שבעת בנייתו אין הוא נעזר בזולתו. וודאי שכן. אבל את יסודותיו, את אבניו, את העמל הכרוך בהקמה – אלה הם חובתו של אדם לעצמו, אם רוצה הוא להבנות. ואף־על־פי־כן ניסתה, מה שמלמד על עומק ייאושה מחד, ועל עומק תקוותה מאידך.

לסוף דבריה של שרי נראה כי אמרה 12 מלים בלבד, וכפי שראינו רבות, מכילות 12 מלים אלה הרבה מאד, והן מעט המחזיק את המרובה.
על דרך רמז נזכיר וודאי את שניים־עשר שבטי ישראל, ונקשור בין דבריה הראשונים של שרי אמנו, לשניים־עשר ניניה שיעמיד בעתיד הרחוק יעקב אבינו – באמצעות נשותיו ושפחותיהן. שכל תיבה לשבט היתה, וכל תיבה כשבט הכתה באברם, עת שמע לקולה.

וישמע אברם לקול שרי
וזו מעין ביקורת על אברם. ששמע לקולה, ולא בקולה. שלו היה שומע בקולה, הרי שהיה שומע את אשר טמון בו, את אשר מעבר לדברים הנאמרים. אבל אברם שמע, ככל שאנו מפרשים כאן, לקולה, את דברים הנאמרים בלבד. וזה גם מתייחס על סיפור הגן, שאומר ה' לאדם – כי שמעת לקול אשתך….ארורה האדמה בעבורך, ששמיעתו של אדם לקולה עלתה לנו, בני האדם, בעונש כבד מאד, ואולי שמיעתו של אברם לקולה, עלתה לנו, בני ישראל, בעונש כבר מאד אחר. ומה היה חטאו של אברם, אם בכלל? בהקשר הדברים שזה אך כתבנו, הרי שנפל מאמונתו והלך אחרי הספק. שאלולא כן, היה נמנע מלבוא אל הגר. ובעשותו כן, כמו הדיר את שרי מן הברית, ולמצער הקטין חלקה. ואת החלק שלקח ממנה, נתן להגר ולצאצאה העתידי. ופועלנתן שנכתב כאן אפשר שנושאו הוא אברם, ואפשר שנושאו הוא האל בכבודו ובעצמו.

שאלה:
מדוע לא פתח פסוק חדש על מנת לכתוב וישמע אברם לקול שרי? שהדעת נותנת – וברי כי אפשר גם אחרת, וכך נהגה תורה – אך הדעת נותנת שבסוף דבריה של שרי יבוא סוף פסוק, ולאחר מכן תכתוב התורה את תגובתו של אברם לדברים. יתר על כן, נרחיב את השאלה ונחיל אותה על המבנה של כלל ארבעת הפסוקים שבכאן: אפשר שהיתה תורה יכולה "לוותר" על הפסוק הבא, ולכתוב מיד: וישמע אברם לקול שרי, ויבוא אל הגר, ותהר. ואז לחתום: ותרא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה.
על מנת להקל על ההבנה, נכתוב את הדברים מחדש, וברצף:
ושרי אשת אברם לא ילדה לו, ולה שפחה מצרית ושמה הגר: ותאמר שרי אל אברם, הנה נא עצרני ה' מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי אבנה ממנה:
וישמע אברם לקול שרי, ויבא אל הגר, ותהר: ותרא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה

(כלומר – חיברנו את סופו של הפסוק השני בחטיבה זאת עם חלקו הראשון של הפסוק הרביעי, תוך השמטת הפסוק השלישי. ולסוף הדברים חתמנו עם החלק השני של הפסוק הרביעי.)

שאלה זו מחייבת אותנו לחשוב על תפקידו של הפסוק המושמט (שאינו מושמט כלל), והיא מבהירה כי הוא מכיל מידע חשוב, שאין התורה כותבת מילותה לשווא.

נעסוק בשאלה זו בחלק השני של הפירוש.

ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי והרבה פגמתי.
אור ליום ד' בשבת בחקתי, כ"ד באייר התשע"ה, שלושים ותשעה ימים לעומר, יפו.

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ

myselfon2

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s