אין איל (בראשית ט"ז, ז' – י"ב)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר על העין בדרך שור: ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי ברחת: ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה: ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב: ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך: והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן

פשט הפסוקים
מלאך ה' (ואין לזה פשט), אבל נאמר כי שליח מאת ה' (וגם זה אין לו פשט) מוצא את הגר הבורחת בנווה מדבר, ושואל אותה מאין ולאן. היא משיבה כי בורחת היא מפני גבירתה, והמלאך אומר לה לשוב הביתה אל הגבירה, ולהתענות תחת ידיה. הוא מאשש את עובדת היותה בהריון, ומבטיח לה כי זרעה יהיה עצום ורב. הוא גם נוקב בשם הבן שייוולד – ישמעאל, ומאפיין אותו כ"פרא אדם".

התבוננות
וימצאה מלאך ה'
האם רומזת תורה שחיפש? האם מצא במקרה? כך סתם, מלאך ה' מסתובב לו במדבריות קדם, מחפש אחר נשים תועות, מעביר להן מסרים?
ואנו נשמע על מלאך ה' אחר־כך – פעמיים. אחת כשתשוב שרה ותגרש את הגר יחד עם בנה, ואז לא ימצאה אלא ידבר אליה מן השמים. ופעם שנית בעקידה – ידבר אל אברהם מאותם השמים.
אבל כאן – וימצאה, ופליטת הקלדה שהיתה לי סייעתני, שכן כתבתי ויצמאה, והנה עולה מלפנינו מסעה של הגר, איך יצאה מאוהל אברם שהוא לה בית, והלכה מרחק רב דרומה, מאזור אלוני ממרא ועד למדבר שור (וזאת ככל הידוע לנו, שמקום אחרון שנזכר כמקום שבתו של אברם – אלוני ממרא הוא, ואזכור זה במלחמת המלכים היה), וודאי באה לידי צמאון גדול, ומצאה מים, ויש לחשוב שעצרה לשתות [והנה מתקיים בה פסוק תהילים צמאה נפשי לאלהים לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלהים, שקוראת שם המעיין – באר לחי רואי – שם המכיל הן את אל־חי הן את ואראה. ועל־אף שאמרנו שמתקיים בה הפסוק, הרי שקדמה לו הרבה, ויש מקום לחשוב שמשורר תהלים שואב מסיפור הגר דווקא]. על כל פנים, מוצא אותה מלאך ה'. היכן מוצא אותה?
במדבר על העין בדרך שור
ושוב מרמז סיפורה של הגר על עינייני יציאת מצרים, שמיד אחרי שחצו את ים־סוף כתוב הדבר הבא: וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. ומכאן מקום לחשוב שמשה מוביל את העם אל מקום המים, אל בארה של הגר, באר לחי רואי, והנה מגלה הוא שאין באר ואין מים, והעם מצטער עד בוש. ואנו נכתוב שהמים שנועדו להגר – להגר נועדו, ולא לישראל. התורה מפרידה בין העמים, ולמעשה בין הדתות, על־ידי הפרדת מקורות המים שלהם. ויש לשים לב היטב: שאחרי שהולכים בני־ישראל אל מדבר־שור, ואין שם מים עבורם, הולכים הם מרתה והלוא תיבה זו משמעותה: גבירתה. שאין ישראל שותים מבאר השפחה, אלא מבאר הגבירה, היא שרה אמנו. ויש לראות היטב כי קשים הם מי שרה, מרים הם, וצריך היה משה לפעול על מנת להמתיק המים, והשליך שם עץ. עץ חיים השליך, ומתקו להם המים. כלומר, על מנת לטעום ממתיקותה של אמנו (וכאן נמשיל אותה לתורה עצמה), יש צורך בעצת אלוהינו, ובמעשה רבנו, ורק אז אפשר לשתות מן המים. שלא לכל נועדו. והנה אנו לומדים גם את תפקיד המורה – שידע ויזכור שהחומר הנלמד קשה הוא, ויש להמתיקו בעבור התלמידים על מנת לאפשר להם לקבל ממנו.

נשים לב לענייני העין והראייה הכרוכים בהגר: ותקל בעיניה, ואקל בעיניה, על עין המים, על העין, דרך שור, אתה אל רואי, אחרי רואי, לחי רואי. וגם: תענה, והתעני. ולדידי – שדרך סיפורה של הגר נפקחות עינינו אנו, הקוראים והלומדים, בשינויים המתבקשים. עינה של הגר צופה למרחוק, ויש להתבונן דרך העדשה שלה, על מנת לראות את עתידנו אנו, ללמוד ממנה את דרכנו שלנו, שהיא שונה מן הדרך שלה. ובסיפור הבא נראה עוד מִזִּה.

ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי
ראשית נשאל מדוע פונה המלאך אל הגר בתואר שפחת שרי, ומה ההשפעה של הניסוח הזה על הגר עצמה.
שנית נשאל מדוע שואל אותה מאין באה ולאן הולכת, שאם יודע הוא אותה בשם, וכן יודע שהיא שפחת שרי הרי שסביר שיידע דברים נוספים. למשל, וודאי יודע הוא מיהי שרי, שקוראהּ גם היא בשם, ואם יודע מיהי שרי, הרי שיודע מיהו אברם, ששרי אשת אברם, והוא אישהּ.
ונשער אחת משתיים: שאם פגש אותה על עין המים במדבר, ושאל אותה את אשר שאל, הרי שלא ציפה למצוא אותה שם כלל. שהיא שפחה לשרי, ועליה להיות בביתה, באוהל אברם.
והשערה זו חלשה, שכן כתוב וימצאה ומכאן שחיפש אחריה. ואם חיפש אחריה, והגיע עד דרך שוּר, ברי היה לו שאינה בבית. אבל אפשר גם אפשר שלא ידע אנה מועדות פניה.
או: שידע את הסיפור לאשורו, ורצה לשמוע מצד הגר מה היה לה.

ותאמר מפני שרי גברתי אנכי ברחת
האם ענתה לשאלותיו? ובכן, לשאלה הראשונה – אי מזה באת היא עונה. שאמרה אני בורחת מגבירת ביתי, הווי אומר – משם באתי. אבל על אנה תלכי לא ענתה. ואפשר לחשוב מזה שאין לה יעד שאליו מבקשת היא להגיע. רק ברחה מחמת העינוי, אבל ללא מטרה ברורה.
יחד עם זה, מזהה את שרי כגבירתה, ומכאן שאת עצמה כשפחתה, ומכאן שמסכימה עם קביעת המלאך, ואינה מורדת עוד.
על כן, משאמרה זאת, אומר לה לשוב ביתה, שכן שב הסדר על כנו:
שובי אל גברתך
וחלק זה של המשפט ברור, אבל החלק השני מוזר מאד:
והתעני תחת ידיה
למה? האם כעת, משחזרו הדברים למקומם, תמשיך שרי לענות את הגר? מדוע? (ואפשר שעצם השהות היא העינוי, שקשה מאד להיות תחת ידו של אדם שאינו חפץ ביקרך, גם אם אינו דורס ומשפיל.)
ומה פשר הקריאה הזאת, לכוף הראש ולהתענות מרצון? מה תועלת צומחת מכניעה שכזאת? ונראה כי התשובה בגוף השאלה, שכן כתבנו כניעה, וכניעתה של הגר – הכניעה הזאת, שבכאן, היא הבסיס והיסוד לכל הדת שתווסד ממנה, ושמה – כניעה – ובלשון ערבי – אסלאם. שהאסלאם מכיל בשמו הן את הכניעה והן את השלום, אבל למען השלום, יש להכניעו. שבאשר איננו נכנע – פרא אדם הוא, ידו בכל ויד כל בו. ולפיכך נתן עינו בארץ כנען, הארץ שבה שואף הוא להכניע את אחיו, אבל שאיפתו הנסתרת היא שיכניעוהו. או אז יבוא שלום. ונכון לכתיבת הדברים הללו, כל זה נסתר מאד, ואין מי שיכניעו, רק מתרפסים לו ומחניפים לו, והוא הולך ומתעצם, שכן שכחו בני יעקב את חרבם ואת קשתם, ואם יהינו להניפם כנגד בני ישמעאל, מיד יופיעו בני עשיו על מנת לנגוש בהם, שגדולה שנאת עשיו ליעקב עד מאד. ואם מלחיתים כעת עלובי הנפש בעקבות הדברים "שכחו את חרבם וקשתם", הרי שלא להם נועדו, ואף־על־פי־כן ועל מנת לבאר אכתוב שהחרב והקשת – תורת משה הם, מבראשית ועד לעיני כל ישראל, ואולי יש לי לכתוב מלעיני כל ישראל ועד אשר עשה משה (ועל מנת להבין הדברים יש לעיין בתחילת הפירוש, בראשית א', א'. וגם כאן (בתגובות), וכאן). וזה אשר שכחו הבנים.

אבל על דרך פשט – שאם תשוב ותכוף ראשה, תתברך בזרע עצום ורב. (ברכה זו מזכירה את ההבטחה לאברם בברית בין הבתרים, ובעתיד נתבונן ביחס שבין הסיפורים).
עוד על דרך רמז: שובי אל גברתך עולה עבדים היינו לפרעה במצרים, וכשם שחזרה הגר אל בית אברם והתענתה שם, כך חזרו בני ישראל אל מצרים, והתענו שם. (וזה מצטרף ללא־מעט מקבילות שראינו בין סיפורה של הגר באוהל אברם, לבין סיפורו של עם ישראל במצרים.)

תחת ידיה
א) תחת שתי ידיה, ימין ושמאל. ויש מצד אחד שתיבת יד מושאלת והיא נעשית ביטוי לשלטון – יד המלך, למשל. כלומר המלאך אומר להגר להתענות תחת שלטונה של שרי. ומצד שני – תחת שתי ידיה ממש – ידי הגוף, ומכאן שאפשר לחשוב שהיתה מתאנה לה ואף מכה אותה, והעינוי – עינוי של ממש הוא, עינוי גוף הוא, וקשה הוא.
ורמז נאה לזה שהביטוי ידי שרה עולה לכדי אם השמאל ואימנה (מתוך דברי אברם בעת פרידתו מלוט), והנה רומזת התורה שהן מצד שמאלה והן מצד ימינה – כלומר מכל מקום – היתה מתאנה לה.
ב) תחת יד – יה או ידי – ה': שייסורי הגר באים מאת יה, מידה ממידות הקב"ה והיא מידת חכמה ומידת יש.
וכן אפשר תחת יד – י – ה (כלומר תחת האות י', ותחת האות ה') שבשם שר – י היתה מתאנה לה, ובשם שר – ה תתאנה לה, ועל הגר לעבור את הייסורים הן מזה והן מזה.
ושני הסעיפים נכרכים זה בזה.
כך או כך, נוכל לומר שאם מן האל באים הייסורים, סביר מאד שתכלית יש בהם. ומה תכלית להם?
וזה אשר שואלת הגר, והתורה מבליעה שאלתה. שכתוב שלוש פעמים ויאמר לה מלאך ה'.
פעם אחת דבר אליה – וענתה. סיפרה כי בורחת היא מפני גבירתה. כעת בא תורו לדבר והתורה כותבת ויאמר לה…, והוא אומר לה לשוב ולהתענות. סביר להניח שאמרה לו שאיננה רוצה בכך. או אולי שאלה מדוע עליה להתענות? ואולי הביעה את אי רצונה לשוב בשתיקה. ואין אנו יודעים מה נאמר. אבל סביר להניח שנאמר. לפיכך כתבה תורה שוב ויאמר לה מלאך ה'. ומה אמר?
הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב
ופשט הדברים ברור. אבל התוכן אינו ברור. מדוע שירבה את זרעה של הגר? מה מיוחד בה, באותה הגר, שדווקא את זרעה ירבה? התורה איננה מספרת. רק אומרת, ומשאירה אותנו לתהות. ובכן, אנו נזכרים מיד שזרעה של הגר – העובר שבבטנה – מזרע אברם הוא. ורואים אנו שהאל אינו מגביל את הבטחתו לאברם לכדי שרי בלבד. כל זרע מאת אברם יפרה וירבה ויעצים במאד מאד, כאמור ולא יספר מרב. אבל צאצאי אברם מאת שרי נקראים זרע אברהם, ואילו צאציו מהגר קרויים זרע הגר. כך שניתן לומר כי ההפרדה שבין שרי להגר היא שמיימית – שמן השמיים רואים את זרע אברם שבתוך הגר כשייך לה, ואת זרע אברם שבתוך שרי כשייך לו, כמו מרמזת התורה מאד בעדינות ששרי ואברם אחדים הם עד מאד (אמרי אחתי את), והצאצא הנובע מהם אחד ויחיד הוא ובעל תכונת האחדות, ואילו אצל הגר ואברם אין אחדות כלל, והזרע שזורע בה הופרד ממנו וניתן לה. על כן ניתן למצוא בקרב בני ישמעאל את המווחידון, המייחדים, שכמו מאתגרים את ישראל על האחדות (כשם שהאסלאם כולו מאתגר את ישראל על העקידה (וזה עושים גם בני אדום, ובמקומו, אם נגיע)). את אתגר האחדות אפשר למצוא ברמז בפסוק זה, שנאמר ולא יספר שאת האחד אין לספור, שאחד הוא, ו(בעמדך)לפני אחד מה אתה סופר? אבל אומר ולא יספר מרב כלומר יש כאן סתירת יחיד וריבוי וזה מתיישב יפה מאד עם הרמז שבא בתחילת הפסוק: הרבה ארבה את זרעך שמדבר על ריבוי, אבל עולה בגימטריה לכדי שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, שמתוך ריבויו של זרע הגר לומד ישראל את האחד, ולא יספר מרב, שעכשיו מתפרש כך – שלא יספר סיפורי ריבוי, אלא יספר סיפורי אחדות. וזה נאה וחביב.

כעת שוב כותבת התורה ויאמר לה מלאך ה' כלומר שוב עונה לו, ושוב מובלעת תשובתה, ואנו נאלצים לחשוב על התשובה מתוך דברי המלאך. הוא אומר לה: הנך הרה וילדת בן, ומכאן שאולי אמרה לו שחוששת היא כי אינה הרה עוד, שמאמץ הבריחה עלה לה בבנה, שאולי הפילה את עוברהּ. והוא ממהר להרגיעהּ ואומר – הנך הרה, לא אבדת את עוברך. ועוד אומר לה שבן בבטנה, ואז מצווה אותה על שמו. שאם אמר לה וקראת שמו ישמעאל, איך תוכל לקרוא לו בשם אחר? וזה מיד מעלה שאלה, שכתוב ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל, אבל המלאך מצווה את הגר. אם כן, כיצד זה יודע אברם? ומכאן שסיפרה לו את סיפורה, כלומר הקשר שבין אברם והגר נשמר אחרי חזרתה, על אפה ועל חמתה של שרי. ואפשר גם אחרת, שכן שרי נוקשה מאד, וקשה לחשוב שהניחה לאברם להתבודד עם הגר. ועל זה נאמר שהמלאך שנגלה אליה – גם אליו נגלה – כלומר נודע לו בדרך נבואה. פירוש זה מתיישב עם דברינו על מלאך ה' הנגלה גם לאברהם (בעקידה), ומחזק את ההשערה שאותו מלאך היה לאברם ולהגר, ואפשר שנגלה לו בביתו, בעת שנגלה לה על העין. כך גם מתיישב הקושי עם שרי. ובאמת אין אנו יודעים כלל.

כי שמע ה' אל עניך
והנה סיבה להתענות תחת ידיה. שככל שתענה אותה, כך ישמע ה', ולא יסתיר פניו ממנה. וכן ישראל במצרים, שכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ, ששמע ה' אל עוניו. ומצאנו עוד מקבילה בין סיפור הגר לסיפור עמנו אנו.

והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן
אפשר לקרוא את הדברים כך: והוא יהיה פרא אדם: ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן, כלומר, התיבות הבאות אחרי הביטוי פרא אדם מסבירות את תוכנו. כך שפרא אדם מתאפיין בזה שידו בכל – כלומר הוא כופה את עצמו, מתערב בעניינים לא לו, ובעסקים לא לו, וברי כי התנהגות זו הופכת אותו לרכיב חשוב ומרכזי, ועל כן הסביבה מגיבה בהתאם: ויד כל בו. כלומר, משהפך עצמו לציר מרכזי, לכולם יש צורך בו. אם נחשוב על הדבר, הרי שאפשר שהוא יהיה האחראי על התובלה, על התעבורה. שאנשי ישמעאל יעבירו בני אדם וסחורות ממקום למקום, ובזה חשיבותם. שהמוביל הוא החלפן, והוא היודע, שיותר משמוביל את סחורותיך, מוביל את סודותיך, את צרכיך, יודע תורפה וחוזק. ומדברים אלה נזכר אני ביוסף, שבעוונותינו תכננוּ למָכרוֹ לישמעאלים, ולמזלנו נמנע מאיתנו, ובסופו של דבר מכרוהו מדיינים. למי? לישמעאלים. שאליהם ואל שיירותיהם אתה פונה כשיש בידך דבר־מה בעל ערך. והם נושאים נכאת וצרי ולט כלומר, אוצרות (נכאת), ורפואות (צרי) ו…מה? סתרים, דברים לוטים. ומעניין שפרשנינו הגדולים קשרו את שלוש האיכויות הללו נכאת צרי ולט לשרפים ולבשמים, כלומר לחוש הריח. שבני ישמעאל מעבירים את הריח מכאן לכאן, ועל־כן את הרוח מכאן לכאן. ואת יוסף ניתן לפרוט לכדי נכאת, שהיה אוצר מצרים בידיו, רק הכסא גדל ממנו, וצרי – שרפא לנפש פרעה שחלם חלום ותפעם רוחו, ולט – שנזרק אל הבור אין בו מים, ובסתר נלקח על ידי מדיינים, והועבר בהחבא על ידי ישמעאלים, ונכלא בבור מצרים הנסתר מני עין, ונעלם מעין אחיו גם בעומדם לפניו, כיסוי על כיסוי על כיסוי כיסוי. ומכאן שתחילה לא משל בכוחותיו, וחלם חלומות, והתפאר בכותונתו – שגלוי היה יתר על המידה, ועל כן גלגלוהו החיים (זה ה'אלוהים) בזפת ובנוצות, כיסוהו מעין, על מנת שילמד את דרך הסוד, (שלא לחינם נקרא יסוד)) ועל כן נס כשאחזה בבגדו, שכן היא רצתה לגלות, ואילו הוא כבר למד את דרכי ההסתר, ולא נכון היה לו, ועמד יפה בנסיון. ודברים אלה שעלו לפנינו הפתיעוני מאד, שלא עלה על דעתי שדרך פרא אדם ניגע ביוסף, ונשכיל בדברים רבים.

ועל פי הפשט, הדברים האמורים בישמעאל אינם כה חיוביים, שהוא פראי, כלומר איננו מתורבת, ועולה כפורח פה ושם, וממילא זקוק הוא לניכוש והרחקה, ואף־על־פי־כן, מתערב בכל הדברים כולם, וכל הדברים מתערבבים בו, ואין שלום עמו. ומצד החיים – הרי שקרוי פרא – שפריון הוא יסוד כחו, וכח חיים רב ניתן בו. השאלה היא, וזו תמיד השאלה – מה יעשה עם כחו זה? האם ישתמש בו למען החיים, או האם ישתמש בו על מנת לצאת נגדם? ומצליל הדברים האמורים בו, נשמע כי קשה יהיה הקיום עמו, וכדאי יהיה להפריד. ודברנו בזה קודם לכן.

עוד: יש אדם ויש פרא אדם, והראשון אלוהי וכולל כל, ודברנו בו רבות, ואנו שבים ומדברים בו לאורך הפירוש, ולמעשה טוענים כי התורה כולה עוסקת בו שנאמר: זה ספר תולדות אדם, והשני – יש בו מתכונות הראשון, ששם אדם נאמר בו, אבל איננו שלם. פרא הוא.
ושומה עלי לכתוב את הדברים הבאים: שתיבת כל עניינה יסוד, ומכאן שהפרא שולח ידו ביסוד, והיסוד שולח תאוותו בפרא. לפיכך בנה לו שיטת מוסר כזאת, שנוגשת היא ליצר, פוחדת מפניו, ועל־כן מדירה אותו מן החיים בכסות על כסות על כסות. אבל היסוד מתגבר שנאמר – ויד כל בו, ואוחז בו בחוזקה, ואין הפרא יכול לו. ואת עיקר מחירו של המאבק הקשה הזה המתחולל בנפש ישמעאל משלמת הבת, שכן אצבע מאשימה הוא מפנה לעברה – בשלך הדבר הזה, את הדחת אותי, יש לכלוא אותך עודך בחיים, לענוש אותך על עצם חייך.
ונשים לב שדברים אלה מהדהדים את סיפור גן העדן, שהם מפנים אצבע מאשימה אך ורק כלפיה, והוא – אין הוא אחראי: האשה אשר נתת עמדי – היא נתנה לי מן העץ ואכל. ועד היום מתקנים אנו את חטאו זה של אדם.

ועל פני כל אחיו ישכן
שבעה אחים לישמעאל: יִצְחק, זִמְרָן, יָקְשָׁן, מְדָן, מִדְיָן, יִשְׁבָּק, שׁוּחַ. ועוד תשעה בני בנים: שְׁבָא וּדְדָן בני יקשן; עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנוֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה בני מדין; עשיו ויעקב בני יצחק. ועל פי פשט, מקום מושבו של ישמעאל יהיה בקרבם. כאשר ראינו, מעמד זה, שבין הגר למלאך, דומה למעמד ברית בין הבתרים, שם מבטיח האל לאברם זרע וארץ. כאן מבטיח מלאך ה' להגר זרע, אבל ארץ אין הוא מבטיח. רק שבנה ישכן אצל כל אחיו: כאן וכאן ושם, כנווד, ולא כיושב קבע. כמובן, דבר זה קשור קשר הדוק להיות ידו בכל ויד כל בו, שכן אין לו מקום משלו, ומה יעשה? ומכאן שאפשר לנו לפרש את תיבת כל שנאמרת בו במשמעות כל אחיו: כלומר ידו בכלבכל אחיו.
אבל שלא על פי פשט נשאל על מי מוסבת תיבת ישכן? שאם היא מוסבת על ישמעאל, הרי פירוש פשט הוא. אבל אם מתכוון המלאך לנסתר אחר, הרי שמתקבל פירוש קשה ביותר עבור ישמעאל. ומיהו אותו נסתר אחר: זה שבשמו נקשר שורש ש.כ.ן. שהשכינה על פני כל אחיו של ישמעאל תשרה – אבל לא על פניו שלו. ומכאן קנאתו הרבה באחים, ומשטמתו העזה כלפי יצחק – שישמעאל רואה ביצחק את האחראי למצבו נטול השכינה. ולאחר מכן ימיר את שנאתו ליצחק בשנאה ליעקב. ולסוף ימיו ייאמר – על פני כל אחיו נפל, ואת זה יש לבדוק, שהמלאך אומר – על פני כל אחיו ישכן, והתורה מלמדת: על פני כל אחיו נפל (פרק כ"ה, שם גם מספרת שהתפרש ישמעאל על פני המרחב כולו, ממצרים ועד אשור). וקודם שאומרת על פני כל אחיו נפל אומרת וישכנו כלומר אנו מוצאים חיבור בין הנפילה על פני האחים – לבין נסיונותיו של ישמעאל למצוא לעצמו מקום משלו. ואיך ניסה? התחנן בפני האחים. נפל על פניו בפני כולם, וכפי הנראה – כולם השיבו את פניו ריקם. נלעב ופגוע שב אל המדבר, והתגבר, ואחז בחרב, והפך המדבר לביתו, וממנו יצא והפליג על פני יבשות, והתחזק הרבה, וגדל ועצם, ולא שכח עלבונו, ולא שכך זעמו. נמצא שאנו מפרשים את הביטוי על פני כל אחיו נפל – כתחינה בפניהם שיקבלוהו כאחד משלהם, ולא קיבלוהו כלל.
עוד נראה שכתבה תורה באבי ישמעאל, באברם – ויפל אברם על פניו (פרק י"ז), ובנו, ישמעאל, הולך בדרכיו, נופל על פניו גם כן: על פני כל אחיו נפל. אלא שאברם נפל לפני אלוהים (המתגלה אליו באל שדי), ואילו ישמעאל נופל לפני אדם, וזה הפרש גדול בין השניים. ואין ספק בלבי כי ישמעאל ידע גם ידע, ועל כן עלינו לספק הסבר נוסף לכך שנפל על פניו. אם נשוב ונתבונן במעשי אביו, הרי שכתוב בו ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר, שאולי ביקש ישמעאל את דבר אלוהים, כשם ששמע אביו כשנפל על פניו, ולא היה לו. שאין אנו רואים שהאלוהים פונה אל ישמעאל. הוא מתייחס אליו, הוא מציל אותו מצרתו, הוא שולח מלאך לדבר עם אמו. אבל אליו אינו פונה. וזה המקור היותר גדול לכעסו של ישמעאל – ששמו לא נתקיים בו, ולא שמע. ואם נמשיך – הרי שאנו מוצאים גם ויפל אברהם על פניו ויצחק (שם). אברהם בשבתו כאברם נופל על פניו ושומע דבר אלוהים. ומה שומע? אלוהים – באותה התגלות כאל שדי – משנה את שמו וקוראו אברהם. או אז, אברהם – בשבתו כאברהם – הוא אבינו – נופל על פניו וצוחק, וזה נפרש במקומו. אבל יש לשים לב היטב: שאמרה תורה: ויפל אברהם על פניו ויצחק, שנפילתו אפיים מביאה עמה את הבן האחר, הבן שעדיין לא נולד, וישמעאל מאבד את מקומו אצל אביו. ועל כן נפרש לבסוף, שתיבות על פני כל אחיו נפל מתייחסות על יצחק לבדו, ששאר האחים קרויים בני קטורה, ואילו ישמעאל ויצחק לבדם הם בנים לאותו אחד. ישמעאל בן אברם, יצחק בן אברהם. ואולי מבקש ישמעאל בנפילתו לשנות את פני הדברים, ולא עולה בידו.

ועוד נותר לנו לכתוב על היחס שבין סיפור זה לברית בין הבתרים, וזה נעשה בנפרד, שארכו הדברים עד מאד.

וחסרונות ופגמים לרוב תמצא כאן, ומי יתן וימלאו ויתוקנו.
אור ליום השישי בשבת קרח, ב' בתמוז התשע"ה, יפו.

וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר: וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן

myselfon2

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s