אין איל (בראשית י"ז, א' – ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים: ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד

פשט הפסוקים
בהיותו בן תשעים ותשע שנים, חווה אברם התגלות נוספת, ובה שב האל ופורט את הברית שביניהם. נציין כי קודם לפריטת הפרטים, אומר לו האל "להתהלך לפניו ולהיות תמים", ואין אנו יודעים פשט לזה.

התבוננות
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים
שלוש־עשרה שנים עברו מאז פגשנו את אברם לאחרונה. שלוש־עשרה. ישמעאל כבר נער, אברם ושרה התרגלו למצבם החדש, וודאי כבר אינו חדש, הגר חיה עמם בבית ומגדלת את בנה, הוא בנו של אברם.
ושלוש־עשרה שנים לא חווה אברם התגלות, ולא דבר עם האל, ולא בנה מזבחות, ולא עשה דברים גדולים כאשר ראינו ממנו בשנים הקודמות.
רק חי בביתו, וחי את חייו, ושמח בבנו ישמעאל הנולד לו מהגר. וזה לא נכתב כאן בפירוש, אבל אנו נלמד זאת בעתיד, והדבר מעוגן יפה בתוך הכתוב.

וירא ה' אל אברם
שב ונראה אליו. אברם רואה את אשר הוא רואה. אנו איננו יודעים מה ראה, אבל יודעים לפרש כי לא דווקא ידע לזהות את אשר ראה. מדוע אנו אומרים? שכתוב:

ויאמר אליו אני אל שדי
ומכאן שלא ידע מה ראה, והיה צורך לה' להציג עצמו בפניו, שהפעם נגלה אליו באל שדי. שלה' אינספור דרכים להגלות בפני אי־מי, ובפעם הזאת, כאמור, נגלה אליו דווקא כך: אל שדי. וזו פעם ראשונה שנוקב בשם זה, הופעה ראשונה לאל שדי.

שתי הנקודות האחרונות מבהירות לנו הבהר היטב, שכאשר ההתגלות היא מסוג וירא ה' אל…, הרי שנמען ההתגלות איננו יודע בדיוק מי או מה עומד מולו. ברי כי וודאות כבירה מאין כמותה אוחזת באותו הנמען, שכן כאשר ה' נגלה אליך, בטלות האפשרויות האחרות, הקיימות בהיותו נסתר. ואף על פי הוודאות הגדולה הזאת, אין הנמען יודע. ולפיכך נסיק, שכאשר נגלה אליו בראשונה, בהגיעו לכנען, לא ידע אברם מי ומה, ועל אף זאת נהג כאילו ידע. נהג באמונה תמימה. מתוך אותה אמונה צמחה אישיותו של אברם עוד ועוד, והוא הלך והשתלם באלוהות, כשם שהלך והשתלם בלימודי עצמו. השתלם לשון השלמה, לשון שלמות. והגיע רחוק עד מאד, עד אשר יכול ה' להגלות אליו, וליידעו – אתה עומד כעת מול אל שדי, ולא מול נוכחות אלוהית כללית ובלתי נודעת. יש להבין עד מאד כי ה' הינו מרובה פנים (ואין זה עומד אל מול היותו אחד, יחיד, מיוחד), ובכל פעם מגלה רק חלק מעצמו. הוא אינו מגלה את כל־כולו, בהיות הדבר גדול ממידת בני אנוש, אלא "פנים" מסויימות/מסויימים (כפי שנח לקורא/ת), או מידות מסויימות. כעת הוא מגלה לאברם שהמידה שעומדת מולו היא מידת אל שדי, ועל פי עדות ה' עצמו (בספר שמות), זו המידה בה נראה אל אברם.

[הערה: דברים אלה משתנים עד מאד במשה, אדון הנביאים. נעקוב לרגע קט אחר תהליך ההתגלות של ה' אליו: תחילה נגלה אליו אלהים, והוא הקורא לו מתוך הסנה. אחר כך מדבר אליו בשם אנכי ומלמדו כי הוא הוא אלהי אביו, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. אחרי שני אלה, מדבר אליו ה', שם ה-ו-י-ה, אבל משה עונה אל האלהים. משרואה כן, שב ועונה לו אלוהים אך הפעם הוא מזדהה בשם אהיה אשר אהיה, ומיד אחר כך בשם אהיה בלבד (ואנו אוחזים כי שני השמות – פן אחד להם). עוד הוא מדבר, והנה שמו כעת ה-ו-י-ה אלהי אבתיכם ומוסיף כי זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר (.שם וזכר כשמור וזכור). מנקודה זו ההופעה הרווחת ביותר היא של השם ה-ו-י-ה, שהוא כאמור בלתי־נודע. כה מוזר וחידתי הוא, עד אשר: ויפגשהו ה-ו-י-ה ויבקש המיתו (סיפור המלון), שבמבט ראשון מלמד כי ה' הוי"ה מבקש להמית את משה. זהו עניין מסתורי ומשונה ביותר, ואם נזכה נעסוק בו במקומו, ואם נזכה עוד, נעסוק בו לפני כן, שאין אנו רואים כה רחוק. עוד אחר כך שב משה אל ה' הוי"ה, וקוראו בשם אדנ"י. פנייה זו מביאה לכך שדווקא שם ה-ו-י-ה מדבר עם משה, ואומר לו כך: אני ה-ו-י-ה, ממש כשם שאומר כאן לאברם אני אל שדי. כלומר ההתגלות לאברם היא באל שד"י, ולמשה בשם הוי"ה. ומיד לאחר מכן השם הוי"ה, הדובר אל משה, מספר לו שאל האבות נגלה בשם אל שדי.
דין ודברים ארוך וטרחני זה, חשוב הוא עד מאד, משום שהוא מגלה לנו את דרך ההתגלות של אלוהים אל משה, דרך סדרה שלמה של שמות (אלוהים, אנכ"י, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, הוי"ה, אהי"ה־אש"ר־אהי"ה, אדנ"י, אל־שד"י). הגילוי איננו מיידי, כשם שאנו נוטים לחשוב, אלא הדרגתי. ולבסוף, אחרי שעבר את מסכת השמות הללו, והשתלם באלוהות – ממש כשם שעשו האבות – הופך השם ה-ו-י-ה לכינוי הרווח במרחב המקודש שבין משה ובין האל. זהו איננו המצב הסופי, אלא הולך הדבר ומתעצם – כשמגיע לשיא בהר סיני ולשיא נוסף בנקרת הצור, שם מגלה את כל אשר יכול לגלות, למעט פניו, שאין אפשרות לגילוי מוחלט של הפנים (כשם שאזכרנו טרם הערה זו), כי לא יראני האדם וחי. ומה מוזר ונאה הדבר שביטוי זה האחרון עולה בגימטריה אני אל שדי, שממנו יצאנו אל הדרך הזאת, והנה סגרנו מעגל, ואנו מרגישים מבורכים עד מאד. וכמובן, נזכור את השיא שבסוף הדברים, שם מת על פי ה', בגי, בארץ מואב, מול בית פעור. עד כאן הערה.]

אם כן, נגלה אליו באל שדי. מה משמעות הדבר?
משמעות הדבר שנגלה אליו בפן הקרוי אל שדי, הוא הפן הקרוי יסוד, הוא ברית וכל זה עולה בקנה אחד עם כלל ענייני אברהם – כריתת הברית עם אלוהים. ברית זו עוברת בירושה אל יצחק ואל יעקב, צאצאי אברהם, ומכאן הברית עם ישראל. ובהיות האלוהים אלוהים – הרי שענייניו מתפרשים לשבעים פנים, ועל כן גם הצאצאים האחרים טוענים לברית, והנה מתכונת למלחמה רעה וארוכה עד מאד (והיא לרצון לפניו, כך מבין המפרש מתוך התבוננות בדברי ימי עמו).
וגימטריה אל שדימשה, וזה טורד מעט, שאין אנו מעוניינים בזיהוי שבין אדם ואלוהים, שאין זו דרכנו כלל. ואף על פי שקיימים רמזים להיותו של משה – אחר, נאמר – הרי שאנו מעדיפים לשמר אותו בתורת אדם, בן אנוש: משה בן יוכבד ועמרם, אח קטן למרים ולאהרון, נכד לקהת, נינו של לוי, רביעי מיעקב בן יצחק בן אברהם וכך הלאה עד אדם הראשון. ועל כן נאמר – אדם, בן אנוש. אך על מנת ליישב את הבעייה נאמר שאין זה זיהוי, אלא התגלמות של אל שדי דרך משה, שהוא יסוד וברית. כאן נוכל לראות שמתקיימת חפיפה בין יוסף ובין משה, שהמסורת הציבה את יוסף כבעל הברית, אבל משה – בהיותו משה – מכיל בתוכו פנים מזה ומזה, ועל־כן, על־אף שהוא המייצג המובהק של מידת הנצח (ואין תימה, שהתורה היא נצח ישראל), הריהו כלל מידות ופנים, המתכנסים כולם בנצח, או באינסוף
. וכאן כתבנו דברים דומים. ולסוף דברים נעיר שממילא עולה העניין דרך גימטריה, והיא שער רמז, ואין היא פשט, כלומר הזהות המספרית אכן מעירה אותנו לכדי חשיבה והפיכה בדבר, אבל אינה מתפרשת לכדי פשט הדברים.
שם אל שדי נדרש פעמים רבות כך: שאמר לעולמו די – שהביא את הדברים כדי מחסורם, ואין עוד צורך ביותר מזה, וזו המידה הטובה. שאין אדם ממלא כוס עוד ועוד ועוד, אלא עד שפתה או מעט מתחת לזה, ואם ימלא יותר, הרי שתפגם המידה הטובה, וישפך הנוזל החוצה. כלומר – יש מידת אל שדי מייצגת שפע תָּחוּם (ולא שפע אינסופי, אשר בולע בסופו של דבר את הכל אל תוכו, ומקומו הטבעי ברוחני, ולא דווקא בגשמי, שכן גשמיות ואינסוף אינם מתחברים היטב). וזה עניין לכל אדם ואדם, שיכול כל אחד, בכל מקום, ובאיזו עת, לומר לעולמו שלו, הקטן, המצומצם, הסופי – די. וזה נקרא עשיר, השמח בחלקו, שאינו מעוניין לגדול יותר מדי (אותו די של ש-די), שכן גדילה מעין זו בהכרח תבוא על חשבון אחרים (ועינינו רואות מבנים כלכליים המבקשים צמיחה אינסופית, ואנו רואים את הקריסות ההכרחיות הנלוות לדרישה מטופשת זו). אבל כוונתנו בזה להדגים עד כמה חשוב לו, לאדם, לומר לעולמו די. מספיק, שבעתי, רב לי, אין לי צורך בעוד, ועד כמה מידה זו חשובה אצל כל אחד מאיתנו – דווקא על מנת שנוכל להנות מן השפע. ואכן, כשאנו בוחנים את סיפור יוסף, הרי שאמר די, ולא רצה עוד, ועל אף שהציעה לו אשת אדונו את עצמה, סרב, שדי היה לו במעמד שהשיג עד אותה עת, שהיה רם ונשא מאד: וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף ואנו נפרש – יד יוסף – די יוסף – שאינו צריך לעוד כלל. וכה נִשָּׂא היה – עד כי גבירתו אשת אדוניו – היא אשר נושאת אליו עיניים, שהוא נִשָּׂא ממנה, ככתוב – וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף).
ועם קשר לזה, ולסוף דברים אלה, נכתוב כי לא נעלם מעינינו הפן הנשי המובהק של אל שדי, האמהי, הפורה, החולב, מחד, והמושך מאד מאידך, וכן אותו אל שדי עצמו – ברית יסוד הוא, ומכאן שמכיל מזה ומזה לכדי שלמות גדולה, וזאת נראה עוד מעט בדברים המופנים אל אברם – והיה תמים.

תשעים שנה ותשע שנים
תנו רבנן: בן מאה – כאילו עבר ובטל מן העולם. ויש לעמוד על נקודה זו, שלא לגמרי בטל ועבר מן העולם. שאם חי – חי, ומה יעשה? אלא שכאילו בטל ועובר, שכך אומרת המשנה.
מה משמעות הדבר? נפרש שתמו ענייניו בעולם הזה, ואין הוא עוד קשור אל הבליו. שבן מאה הוא, ואם עשיר, מה יחפוץ עוד? מה ישיג? ואם עני הוא, הרי זה מכבר השלים עם מצבו. ומצד היצר – הריהו עייף ויגע, והופרה האביונה, ואין לו עוד חפץ, וממילא עבר עליו מה שעבר, וכמו כל ענייניו תמו.
אלא שאם הגיע לגיל מאה, ובאמת עבר בטל מן העולם, הרי שנמצא גיל זה מתאים מאין כמותו להתחלה חדשה, שכולה הגות ורוחניות. נפרש כי עבר מן העולם הזה, ובעודו בחיים עבר אל העולם הבא, או לפחות אל עולם אחר, עולם שלאנשים מן היישוב אין אחיזה בו.
ולענייננו: אברם עומד לעבור ולהבטל מן העולם. ממש, שבעוד רגעים ספורים יקבל את שמו החדש – אברהם. אבל רגע אחרון לפני כן, נגלה אליו האל בשמו היסודי, המעניק, ושב ומזכיר את הברית הכרותה לו עם אברם – על הבטחותיה הנודעות בדבר עושר וצאצאים. ומכנס השניים לכדי אחד: וארבה אותך במאד מאד, דיבור המתאים הן לריבוי הזרע, הן לריבוי השפע. ואלה הם פרטי הברית, אבל זו איננה הברית עצמה. סיפור אברם/אברהם הוא סיפור מתפתח עד מאד. הוא מתחיל מהבטחה, וממשיך בהבטחה, ורק אחרי ימים רבים ונסיונות משונים, בא לכדי ברית ממש והיא ברית בין הבתרים – שם מוזכרת תיבה זו לראשונה בהקשר של אברם, ופעם אחת בלבד. והנה כעת – תיבת ברית מוזכרת שלוש עשרה פעמים. תשע פעמים בצורת בריתי, וארבע פעמים בצורת ברית, שלוש מתוכן ברית־עולם, ופעם אחת – אות־ברית. ורק נצביע על כך שבביטוי ברית עולם – הברית היא שקודמת לעולם, ואילו בביטוי אות ברית, האות קודמת לברית. דבר זה מתפרש לנו על ישראל ואורייתא כלא חד, שהם קדומים לעולם, ואילו האות, שהיא יחידת הכתיב הקטנה ביותר, הסימון הזעיר ביותר לצליל, ואת שמה מרכיבות ראשונה ו אחרונה – קודמת אפילו לברית. הנה כך:
אות. ברית. עולם.
בבחינת אני ראשון ואני אחרון, ישראל ואורייתא, עולמות. וגם על זה נאמר – וכלא חד.

באשר לתיבת בריתי – האל שב ומבהיר – הברית – שלי היא. שאמר בריתי ושב ואמר. תשע פעמים אמר. זו איננה "בריתנו", זו איננה "בריתך". בריתי היא, והיא בגוף, והיא בפרט והיא בכלל והיא עניינים מרובים. אם נזכה, נבחן עניינים אלה בפסוקים הבאים, תתוך התבוננות בדברים שנושא האל בפני אברם (הוא אברהם, שכן מיד ישנה את שמו). שהברית נחתמת כאן, בבשר, ושם החתומים מטה צריך להיות ברור לכולם. נכון לעכשיו, כאמור, אברהם ואל שדי הם החתומים על הברית, ואולי נכתוב על הכתובה, ואם נזכה, כאמור, נראה לאן מוליכים הדברים, ואיך הם מוליכים, ומדוע דווקא לשם.

התהלך לפני והיה תמים
מה זה? לא ברור. נבדוק.
מי התהלך? חנוך ונח התהלכו את האלוהים, ופירשנו כאשר פירשנו, וכעת נכתוב שכל הליכותיהם קודש לאל. כל הליכותיהם, ואין פירוד.
אבל חנוך ונח התהלכו את האלוהים מעצמם. חנוך בדרגה גבוהה מדי לעולם הזה, ויתהלך … ואיננו. ואילו נח גם התהלך, וגם היה צדיק תמים בדורתיו. ואלה השניים, כאמור, מעצמם נהגו כך.
אברם מצווה לנהוג כך, משמע – איננו מתהלך, ואיננו תמים. כלומר, יש רגעים שהוא נפרד, והוא לעצמו בעולם, ואין הוא מחשיב בהליכותיו את האלוהים, וכן אינו מתנהג בשלמות עם האלוהים, שתמים משמעו שלם. אולי באים הדברים כעת, להבהיר שהתנהגותו בפרשת בריחת הגר, למשל, לא היתה תמימה כלל. הן במובן שלמה, והן במובן הרווח כיום.
כלומר – על פי פירוש דברים אלה, אברם איננו צדיק כשני קודמיו.
אבל אפשר גם שחנוך ונח מתהלכים את האלוהים, ואילו אברם נדרש להתהלך את השם בשבתו כאל שדי, וזה עניין אחר מהתהלכותם של חנוך ונח. שללא ספק היו צדיקים גדולים, וידעו אלוהים עד מאד, אבל – ואין אנו יודעים מדוע – לא נודע להם בשם. רק היה אלוהים בשמו הכללי ביותר, שם גבורתו. לעומתם, אברם מקבל פתח להיכרות עם פן נוסף של האלוהים, חדש (מבחינה זו שלא נודע עד כה, ולא מבחינה זו שלא היה קודם) – ועליו להשתלם בו, כשם שכתבנו למעלה. שאין האלוהים נגלה מיד ובשלמות אל האדם, אלא מעט מעט, על פי מידת כחו של אותו אדם. ועניין זה קשור קשר הדוק לרמז שרמזנו למעלה בדבר היותו של שם אל שדי מצד זכר ומצד נקבה גם יחד, שעל אברם להשתלם הן בפני צד הזכרי של האלהות, והן בפני צד נקבי. ועל כן נגלה אליו כעת, משבא אל הגר והרתה לו וילדה את בנו, שעד אותה עת היה בחסר מן הצד הנשי, או מן הצד השני. וזה צד נשי בכללותו, כלומר קודמת מידת כלל למידת פרט, ולאחר מכן יתוודע אל הצד הנשי הפרטי, דרך שרה אמנו. כשם שהקדים את הברית עם נח ועם העולם לברית אברם וישראל, כך מקדים את הגר – הכלל – לשרי – הפרט, וכל זה בתוך קדמות ישראל לבריאה (ומכאן הברייתא דרבי ישמעאל: בשלוש עשרה מידות …. מפרט וכלל, כלל ופרט, כלל ופרט וכלל. ומתוך השלוש עשרה – שמונה עוסקות בענייני פרט וכלל, ולכולן משותפת הסתירה, היא עמוד היסוד של הקיום האנושי, כמו שנכתב כאן פעמים רבות מאד, שאין דרך להדגיש עד כמה חשובה אבחנה זו, עד כמה עמוקה היא, עד כמה בראשיתית היא ועד כמה חיונית היא לעיסוק בכל אשר הוא אנושי).
והיה
ולא בכדי. שפשט הדברים הוא שמצווה את אברם שיהיה תמים, ועל כן אומר לו והיה, שאיך יאמר?
אבל למה בחר דווקא בתיבה זו, ולמה דווקא עכשיו? זה נובע מענייני זכר ונקבה הנחבאים שם, שלקח את שם הגדול, והקדים אות וא"ו אות ה"א, לאות יו"ד אות ה"א, הפך הסדר. ומכאן שיש לנו זווית ראייה חדשה בכל הנוגע ליחס שבין שם אל שדי, לבין שם ה' הגדול והנורא, והוא יחס של היפוך, וזה מעניין מאד. וכל זה כמובן מצד האדם, ולא מצד ה', שם מתבטל היחס כלל, שאחד פשוט הוא, ואין להוסיף כלל.

מכל זה נוכל להסיק שמבחינתנו – הקוראים והלומדים – שומה יהא עלינו לבחון את מעשיו של אברם דרך יחסיו עם צד אל שדי, הוא ברית ויסוד ואב ואם, ובעזרת ה' נעשה כן ככל שיינתן לנו.

ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, וללא ספק רבו חסרים ופגמים.
ערב שבת פנחס, כ"ג בתמוז התשע"ה, יפו.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְך בִּמְאֹד מְאֹד

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s