אין איל (בראשית י"ז, ט' – י"ד)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם: ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא: המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר

פשט הפסוקים
אלוהים שוטח בפני אברהם את פרטי הברית: מילת בשר הערלה ביום השמיני להולדת הבן מזרע אברהם. כמו־כן ימולו בנים שאינם מזרע אברהם, אבל חיים בצל קורתו . זהו הסימן המוסכם שאותו קובע האלוהים עצמו, והוא נכרת עם אברהם, ולא בכדי אנו חוזרים על פרט זה שוב ושוב. כן אומר האל שמי שלא ימול עצמו, הוא מפר ברית, והוא נכרת מן העם.

התבוננות
ויאמר אלהים אל אברהם ואתה
שוב נציין כי אלה הן המלים הראשונות שמפנה האלוהים אל אברהם. שאברם עבר מן העולם, ותחתיו קם אברהם. על כן התיבה הראשונה שאומר לו היא ואתה ונפרש: אתה – ולא הוא. ונזכיר כי אין כאן הפחתה בכבודו ובהשגיו הכבירים של אברם, אלא שהשיג את השגיו, והגיע שעתו לעבור, וכעת זמן אברהם, שהוא שמו האמיתי, ובדמו שלו נחתמת הברית. ובהמשך הדברים נראה עד כמה שומר האלוהים על כבודו של אברם, ואינו מדיר אותו מן הברית כלל וכלל.
עוד מן הרמז: ברור וגלוי לכל כי שם אברהם הוא שם אברם בתוספת אות ה"א, היא אות הנשימה, שהצליל שהיא מייצגת הוא צליל האוויר היוצא/נכנס מן/אל הריאות דרך הפה, ומשום שהיא אות הנשימה, אפשר לנו להקביל אותה לאות הנשמה, והרי סמל היא לשם ה'. כך שאפשר לומר שהאל מעניק לאברם נשמה, או תוספת נשמה, וכעת אברם הוא אברהם, אותו אחד, אבל שהופחה בו נשמת חיים, וזה הרבה יותר ממזכיר את אדם הראשון, שגם בו נפח ה' נשמה, והפכו בכך מעפר לנפש חיה. וברי כי אין כוונתנו לומר כי מתקיים יחס דומה בין אברם (עפר) ואברהם (נשמה), אלא שמתקיים תהליך של התפתחות משם אברם לשם אברהם. ומאוחר יותר נמצא את אברהם מעיד על עצמו ואנכי עפר ואפר כשיבקש על סדום העיר. ולא זו בלבד, אלא שאומר את הדברים בדיוק כאשר מזכיר מספר 45, והאל אומר – לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה. והרי 45 – גימטריה אדם. כך שקשרנו את האות ה"א הנוספת לשם אברם, עם הפחת החיים בעפר מן האדמה על מנת להחיות את אדם, וזה קשרנו לעפר ואפר של אברהם, שמוזכר בדיוק עם מספר 45 העולה אדם, והשלמנו מעגל יפה מאד, הרומז על מעין בריאה מחודשת של אברהם, כמו העניק לו האל נשמה נוספת על זו שכבר הופחה בו. ובאמת שם אברהם משתכל ברא מה – כלומר ברא מ"ה (45), ברא אדם. ועוד אפשר לקשור זאת לפסוק זה ספר תולדות אדםויקרא את שמם אדם ביום הבראם, אל תקרי הבראם, תקרי אברהם, והנה נרמזנו על הקשר כבר שם, בפרשת בראשית הגדולה והמחזיקה כל.

ואתה את בריתי תשמר
אפשר, כמובן, לראות בזה ציווי, או פרט מפרטי הברית, ההסכם, החוזה. אלא שאפשר גם אפשר לקרוא זאת כמשפט חיווי: האלוהים עצמו מעיד כי אברהם ישמור את בריתו. דבר פשוט זה נעלם מעיני רבים לאורך הדורות, שחזרו ושאלו – מדוע אברהם? מדוע בחר בו? מה ייחוד מצא בו? ושאלה שלישית מגלה את הסוד כולו – מה? ייחוד מצא בו! שייחד שמו בעולם, ולמד לעולם את אחדות ההוויה כולה, שאחד היה אברהם, ואת הברית ישמור. ועל כן בחר בו: שאת הברית ישמור. וכרוכה היא עד מאד באחד העומד בשורש הדברים כולם: בהכרת האחד, בהבנתו – עד כמה שניתן, בלמידתו – יומם ולילה, בחקירתו – כמלך מלכי המלכים מחד, ובהסתר דבר מאידך. ולסוף דברים באהבתו – בכל לבב נפש ומאד. אם נחזור לתחילת דברינו, שסטינו מעט לצורך המדרש, הרי שכאן מונחת תשובה לשאלה: משום שאברהם ישמור את הברית.

אתה וזרעך אחריך לדרתם
וככל שמלאני לבי להוציא דיבת ישראל רעה, ולומר כי נפל ממעמדו, שלח ידיו חלל בריתו, גבה לבו ורמו עיניו, מלאו שולחנותיו קיא צואה בכל מקום – ובעיקר בי דברים אמורים – הרי שעומד האל מולי ואומר: לדרתם. שזו איכותו של אברהם, והיא טמונה בישראל עמוק פנימה, והיא ירושתנו מדור לדור, והיא מגינה לנו, והיא שעמדה לאבותינו ולנו. וגם אם קשתה השעה, טוב להתבונן בעומקם של דברים, ולראות את נקודת הייחוד של ישראל, המחזיקה ומקיימת את בריתו של אברהם אבינו לדורות. זו עדות ה', נאמנה ומחכימה, זה משפטו והוא אמת וצדק, ואין לחלוק.

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך
ואנו נזכרים באשה, שנאמר זאת הפעם עצם מעצמי, ונאמר מאיש לקחה זאת. וכן נאמר בברית נח: זאת אות הברית, (ויש לשים לב כי שם נאמר אות הברית, סימן וסמל לברית לעולם, ואילו כאן היא הברית גופא, הברית עצמה ממש.) ומדוע הזכרנו את האשה, את חוה? שבבריתות אלה מתקיים הסכם, חוזה, שמצדו האחד זכר, ומן הצד השני נקבה, והברית היא חיבור פורה שבין השניים, ותולדותיהם. כלומר הברית איננה איזה עניין משפטי עקר הבא להסדיר מצב קיים לזמן נתון ובתנאים נתונים. תחת זאת היא עניין רוחני פורה, המתחייב להתקיים גם במצבים עתידיים לא נודעים, תוך התחייבות נצחית לשמירה על הברית ופרטיה, יהיו אלה הפרטים הקשים, יהיו אלה הפרטים הנעימים.
ביני וביניכם
למה אמר ביניכם? שמדבר אל אברהם לבדו. ואם תאמר – הכוונה לאברהם ולזרעו אחריו גם יחד, הרי שאומר הכתוב: ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, כלומר אין לו צורך לחזור ולהזכיר את הזרע שלעתיד, שכן כבר כללו בתיבת וביניכם. מכאן שפנה אל אברהם בלשון רבים, וזה מעניין מאד. כיצד נפרש? שזכר את אברם בתוך אברהם, זכר את העבר וכללו עם ההווה, וזה רמז ואזכור לכך שאמנם נפרדנו מאברם, אבל הוא נוכח במלואו, וחלקו בברית מובטח. ואם תיבת וביניכם כוללת עבר והווה, ותיבות זרעך אחריך מן העתיד הנה, הרי שהברית נכרתת על־פני ציר הזמן כולו, וגם בזה נסתרת (ונגלית) מידת נצח שבה.

המול לכם כל זכר
זאת בריתו של אברהם אבינו. ברית המילה היא ברית אברהם, ואין ברית אחרת, ולא תהיה ברית אחרת, ולא היתה ברית אחרת.
זאת ורק זאת. לעולם. לעד. לנצח נצחים. סלה.

(וזאת טרם היות ישראל. ועם ישראל – גם שבת ותפילין בריתות.)

[אחרי התפרצות רגשית זו, יש לשוב ולהגות בדברים.
למה דווקא הברית הזאת? למה דווקא שם? למה שמונה ימים? מה אפשר ללמוד מזה? ועוד כהנה וכהנה שאלות העולות בעקבות הציווי הזה. במהלך כתיבת הדברים, מראשיתם ועד הלום, נדרשנו פעמים רבות אל הברית, וחזרנו ודברנו בה כאן ושם ושם, ועוד כאן ושם, ונראה היה כי העיסוק בה צץ ועולה מעצמו, כמו טמון בכל חלקי התורה, בכל אות ואות, בכל סיפור, קטן או גדול, בכל טעם, בכל הדברים כולם. ותיבת ברית נזכרת בתורה פעמים רבות. יש ברית נח, ואות ברית, וברית עולם, ובעלי ברית ראינו, כמו מבררת התורה את מושג הברית, כשם שהיא מבררת את מושג הבכור, ועוד מושגים הרבה הטמונים בנפשו של אדם, מושגים הכרוכים ביסוד האנושי בעומדו מול עצמו, בעומדו מול החברה, בעומדו מול אלוהיו. וכבר בתיבת בראשית העולה על כולהן, אנו מוצאים ברית ושתי אותיות נוספות: אש. ויש הרבה מה לומר בזה, אבל לעת עתה נותיר השאלות על כנן, שאנו עוסקים בברית, ואולי יעלו מלפנינו רעיונות שמן המקום הזה, שתובנות רבות עלו לנו בזמנים אחרים, במקומות אחרים.
השאלות חשובות, ובעזרת ה' נעסוק הן, אבל דומה שאין זה המקום, או שאין בכחי כעת].

וגימטריה של הפסוק כולו (מתיבת זאת ועד תיבת זכר) עולה כדי וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, והנה נרמז כי במשה, באור פני משה, הסתיר (או גילה) ה' את בריתו שכרת עם העם כולו, והעם ראה, וייראו מגשת, שאין לגשת אל הברית בלא ייראה. ומי שהסתיר היה משה, שאחר כך נתן מסווה על פניו, שכן האור גדול כל־כך, ואין בכחן של הבריות לעמוד במחיצתו. והרי מסווה על הפנים קרוי רעלה, ואין ספק כי תיבה זו משתכלת ומשקפת יפה את תיבת ערלה, שגילוי הפנים של משה אצל האל, כמוהו כברית ממש, כהסרת הערלה ממש. [וראינו שמשה תופס מקומו בכלל מידות, שאף על פי שנתייחדה לו מידת נצח, וראוי הדבר עד מאד, הריהו כלל מידות, ודברנו בזה לא מעט. בהקשר שלפנינו, הרי משה הוא מידת יסוד, הוא ברית יסוד והוא צדיק יסוד, והוא המשלים את מידת יוסף לכדי מידת צדיק, ומכאן גם חשיבות העלאת עצמות יוסף ממצרים, מעשה שמשה מקפיד בו למאד]. שפני משה להאלוהים בלבד הם, ופני האלוהים למשה בלבד הם, אלה השניים אחד הם בהר ואחד הם בגיא (מול בית פעור), ואנו זוכים להתאבק בעפר שהותירו, יונקים מחיות החיים שהפיצו על כל סביבותם, בחרו בנו ללמוד את תורתם, שתורת משה היא, והיא תורת ישראל, והיא וקודשא בריך הוא וישראל כלא חד, והפלגנו רחוק מאד מאד. רחוק עד בלי די, ואנו מסייגים שמשה הוא משה, וה' הוא האלוהים, ומשה מת על פי ה', שמשה איש היה, איש עניו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה, ואין הוא אלוהות.

ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם
אם כן, הברית היא המילה. מילת הזכרים. ובשר הערלה, החלק אותו כורתים, הוא אות לברית הנכרתת בין האלוהים לבין אברהם וצאצאיו עד עולם. שברית נזקקת לאות, לסימן, שיהוו עדות מוסכמת על הצדדים. זאת אשר עשינו, עֵדה היא לעולם לברית הכרותה בינינו. אם כן, הברית עם אברהם – מילת הזכרים. האות – בשר הערלה.
אם נשווה זאת לברית נח, שהיא הברית עם הארץ – שם אומר – ולא יכרת כל בשר עוד, הרי כאן אומר – ונמלתם את בשר ערלתכם – הווי אומר – לכרות את בשר העורלה. כמו ניגוד יש כאן: לא יכרת כל בשר, לעומת כריתת בשר ערלתכם. ומכאן שהבדיל בברית הזאת את אברהם וזרעו מן העולם. שבאמת העולם אינו כורת הבשר, ואילו אברהם וזרעו אחריו – כורתים ופורעים. ועל זה נאמר: אברהם עומד מן העבר האחד, וכל העולם מן העבר האחר. על כן נקרא אברהם העברי, ועל כן עברים אנו עד היום הזה ועד בכלל.
אם נמשיך לחשוב בדבר, הרי שאפשר שבשר העורלה איננו בגדר כל בשר, ועל כן אין סתירה או ניגוד בין שני הציווים. (כידוע אנו איננו מחפשים ליישב סתירות – להיפך, אנו מצביעים על סתירות ובוחנים אותן לעומקן, משום שכל סתירה מהווה פתח להעמקה, לפירוש, לפתרון, לשאלות חדשות, ובכלל סתירה היא עמוד היסוד של חיינו האנושיים, והרבה מאד אנו עסוקים בכך). ואם בשר העורלה איננו בגדר כל בשר, הרי שכריתתו מתיישבת עם הברית ההיא. אבל אם אינו בגדר כל בשר – שומה עלינו לשאול: מהו? ועולה מלפנינו לומר כי כל בשר עניינו חיים, בעלי־חיים. ואילו בשר העורלה איננו בגדר כל בשר, שאיננו מן החי. משל הערלה היא סמל למוות המקיף את איבר ההולדה הזכרי, הוא צינור החיים, ואנו, כבני אברהם וכבעלי בריתו, לקחנו על עצמנו לקיים את הברית ככל יכולתנו, בכל מצב שהוא, לאורך אלפי שנים, מתוך ההבנה שהברית הזאת היא הברית ואין בלתה, והיא השער לחיים ממש, ומולה עומד לנו הציווי הגדול שבתורה: ובחרת בחיים.

ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא
שאלות:

1) שמנת ימים. למה?
2) אשר לא מזרעך הוא. חמש פעמים אומר בחטיבה זו זרעך אחריך. ולפתע פתאום: לאו דווקא. מה זה?
3) מקנת כסף. מה זה?

נתחיל בשאלה השלישית, שהיא קלה יותר. על פי פשט הדברים, מקנת כסף אלה הם העבדים, בני הבית אשר לא מן הזרע. ואעפ"כ, עליהם לקיים ברית המילה. למה? הלא אינם בני־ברית. ולא היא. שאומרת התורה: מי שחי תחת קורתך ובצל אהליך, עובד משק בית, שכיר או עבד, אשר נקנה בכסף ויש עליו בעלות חוקית, ואלה חוקי העולם הקדום, (וגם היום מתקיימים הם, אך במופע אחר) הריהו בן־ברית לכל דבר וענין, והברית חלה עליו כשם שחלה על הבנים. וטעם לכך, שלא להבחין בין אלה לאלה, שתחת קורות גג אחת – כולם כפופים לאותו חוק ולאותו אדון, שלא ליצור פתח או מקום ללעג, להבחנה, לאפליה. אלה נימולים כשם שאלה נימולים, ואם מתעוררות מחלוקות, וחזקה שיתעוררו בחברת בני אדם, הריהן סביב עניינים אחרים, ולא סביב עניין זה. ונקשה: למה לא סביב עניין הברית, ולמה כן בכל הנוגע לעניינים אחרים? ועצם השאלה מצביע על רוח התשובה: זה הדבר בנפשנו הוא, זה הדבר בעומק עומקם של דברים, ומחלוקת סביבו עשוייה למוטט, תיקון: תמוטט, את האוהל כולו על כלל יושביו, מזרע או שלא מזרע.
ומכאן עניין עקרוני, שקניינו של אדם, כגופו, ומכאן מקבל דיבר לא תגנוב משמעות נוספת. שאין הגנב גונב חפץ, אלא גונב גוף ממש הוא. ומכאן מסקנת חכמינו הגדולים, שהיטיבו להבחין בכך, ואומרים: איסור לא תגנוב על הנפש נאמר, שכן דקה אחרי האיסור מתפרש מה עניינו של גונב בקר. שהתורה יודעת את טבע האדם, ויודעת שעל אף האיסור יגנוב גם יגנוב. לפיכך מגדרת את עניין הגניבה ככל יכולתה, נפש ורכוש גם יחד, אבל הדגש העיקרי הוא על גניבת נפש. לפיכך: גונב בקר ומכרו שלם ישלם, ואילו גונב איש ומכרו מות יומת.
עוד: נזכיר את ברית הנישואין, ובאישה הקנויה לבעלה בשטר, והיא נחשבת נימולת מן הטבע, ואין לגעת בבשרה. שמילת האיש כוללת מילת שניהם. כלומר מקנת כספו כלולה בברית בלא צורך בהליך נוסף.
אם נתבונן באשר כתבנו, הרי שאנו מבחינים בין שתי קריאות שונות של הפסוק:
א) במשמעותה הראשונה, המיידית, נקרא כך: ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית. כל מי שהוא זכר, והוא יליד בית, כלומר מזרע אברהם, תחול עליו חובת מילה.
ומוסיף: ומקנת כסף ..אשר לא מזרעך הוא גם ימול. כלומר הפסוק עצמו מבחין בין הנולדים מזרע אברהם, לבין אלה הדרים באהלו בלא שנולדו מזרעו, והם קנויים בכסף, עבדים ומשרתים.
ב) ואילו בקריאה השניה אנו מוצאים: כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף. כל זכר זה הבעל והבנים, ומקנת כסף – זו האשה, אם הבית. ההבחנה כאן היא בין הבנים לבין הבנות, בין האיש לבין אשתו, כאשר זו הבחנה כוללת, ולא מדירה.

קריאה אחרונה זו תעמיד אותנו בבעיה בבואנו לקרוא את המשך הדברים, שכן אין משמעות למשפט: מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. פתרונות: א) בעייה זו נפתרת מיידית מן הקריאות השונות. כלומר קריאה אחת לא מדירה את חברתה, אלא חיה עמה בשלום. שסתירה היא משוש חיינו. ב)  תחילת הפסוק הבא ממשיכה את הרעיון: המול ימול. כלומר כן בן נכר יעבור גם הוא ברית מילה, ובעיית התחביר לא מתקיימת יותר.
וכך ענינו גם על שאלה שנייה ששאלנו.

ומה באשר לשמנת ימים?
מדוע בחר שמונה ימים. למה לא ששה, למה לא שבעה, למה לא עשרה, למה לא שלשים או ארבעים, למה לא בן שנה אחת בדיוק? אלה מספרים טובים כולם, ולכולם משמעות גדולה במסורה, ויכולנו לדבר בהם עד מאד. מה דווקא שמונת ימים? מה זה פה, חנוכה?
ותשובה ראשונה: כן. חנוכה. בדיוק. אבל לא  זה עם הסופגניות והסביבונים, אלא זה עם המשכן, שכך נפתחת פרשת שמיני בספר ויקרא: ויהי ביום השמיני. מה קורה ביום השמיני? מלאו שבעת ימים שבהם אהרון ובניו יושבים במשכן ולא יוצאים ממנו, ואלה קרויים ימי המילואים: שיש להם להתמלא – לעבור במלואם, וכן במהלך הימים הללו ממלא ה' את ידיהם, כלומר הם ניזונים שלא מן הטבע, ואף אינם נזקקים לעניינים גופניים אחרים. וחכמינו נחלקו, ולכל מפרש גישתו, וזוהי גישתי: שנעלמו מן הציבור לשבעה ימים מלאים, וזה מילוי אחד, וצרכיהם מולאו לחלוטין, וזה מילוי שני, (ובעצם מולאו אותם צרכים על ידי כך שלא היו, שנדחו מפאת הקודש. וזה דומה ללחם לא אכלתי ומים לא שתיתי של משה, שבנוכחות האל, הדברים הללו בטלים ומבוטלים, ואין בהם צורך. רק מצידנו, אלה השוכנים מחוץ לאוהל, עולות שאלות יום־יום, מה הם אוכלים, מה הם עושים, ודברים אלה באים להניח את דעתנו. אבל מצד הקודש, מצד הפנים, הדברים הללו אינם מתקיימים כלל וכלל, ודי).
ולענייננו: ששבעת ימים ראשונים הולד עדיין נתון בקודש הקדשים, כמו לא בקע עוד מרחם אמו. וברור כי בקע, אבל הקשר הפנימי שבינו לבין הרחם (גימטריה אברהם), לבין השליה (גי' משה) ולבין חבל הטבור (גי' אהרון) עדיין נשמר. ומרגע מסויים, זה היום השמיני, פוקע הקשר, ויש להשיב את הרך הנולד אל העולם, אל חיי החול. והברית היא השבתו אל החיים ממש.
ואם תקשה שבני־גויים וערלים אינם מתים בלא־ברית והם חיים ובריאים אשיב לך שהם הם, ואנו אנו, ולהם הנהגותיהם וענייניהם, ולנו הנהגותינו ועניינינו. ואנו קרובים אצל הקודש, והם אינם קרובים שם, ואף־על־פי שתמצא בהם נביאים, קדושים, טובי־לב ושכל, קרבתם אל הקודש אחרת היא. שאין הברית מבטיחה מוסר וטוב־לב ושכל, היא רק מבטיחה ברית אחת לעם אחד לעולם. ודבר זה אוכל בבשרם עד מאד, ומניע אותם לאכול בבשרנו עד מאד, ואין פותר. עד כה אין פותר.

גימטריות:
1) משיוצאים אהרון ובניו מן המשכן ביום השמיני אומר להם משה כך: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ה'. וזה עולה בדיוק למספר הפסוק שלפניו: ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל. שלברית המילה באים כולם, משה, וכהן גדול, וכהנים, וזקנים. כולם כולם נוכחים בברית, עדים לה. וכן עולה למספר ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר, ששואל יהודה את תמר, והיא מבקשת החותם (זו הברית), הפתיל והמטה, שגם הם מסמליה המובהקים של איבר־הברית. כלומר, בברית־המילה, ואין לכחד, נמצא רמז לקרבן שמקריבים הכהנים לפני האלוהים, אחד לחטאת, על חטאים שחטאנו ואנו חייבים עליהם כך וכך, ואחד לעולה, כל כולו קודש לה'.

2) אם נחתוך את הפסוק שמן היום השמיני כך: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם, הרי שנקבל בגימטריה: ויאמר אלהים זאת אות הברית, שאומר האלוהים לנח בעת היציאה מן התיבה. זאת אות הברית. והדברים מדברים בעד עצמם, ואין כאן מה להוסיף.

3) ומן המספר יש עוד רמזים רבים עד מאד, ואם יעלה לפניך הקורא, חפש ולמד, שסודות גדולים טמונים בזה.

תשובה אחרת לשמנת ימים, שעניין זה מבטיח שעל הרך הנולד תעבור שבת אחת בהיותו ערל. ורוח השבת מכינה את הוולד לברית, מחזקת אותו ברוחניות. וחכמים מדברים בזה, מי שרוצה יתכבד וילמד אצלם, ואין צורך לחזור בזה כאן.

עוד מעט בעניין ולד: שמקבילה התורה את הימים העוברים על הוולד לימי הבריאה. בלי קשר ליום הולדתו המנייני – שברגע שנולד כמו נאמר בו יהי אור, ולאחר מכן ממשיך להבנות על פי תכניות הבריאה, שנמתח לו רקיע, ומימיו נקווים אל מקום אחד, ועיניו נפתחות מעט, ואזניו גם כן, והוא ישן הרבה עד מאד, ואור השמש והירח נוגעים בו ומנצנצים לו, והוא נכנס אל ממלכת החיים, והוא אדם, והוא בא אל הקודש ואל המנוחה (זוהי שבת שלו, שבעת ימים שעברו עליו), ואז – ביום השמיני להולדתו, מגורש הוא אל החיים שבכאן, על כאב שבהם, ועל טירוף שבהם. כך שכל תינוק מעשה בריאה הוא, וכל תינוק שבא בבריתו של אברהם אבינו, מעשה בריאה ויצירה ועשייה גם יחד.

כמו־כן אומר בפרשת נח: כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר, שהדור שהשחית וחטא בבשרו מת כולו, והברית מעין זכרון לדבר ההוא, שערל היה הדור ההוא, וערל היה לבו, והשחית זרעו, וכשם שחטא, כך נענש, שהשחית ה' כל הדור ההוא. וגם זה מתקיים בוולד הצעיר, "אל תשחת" אומר לו, "שמור את בריתך", שברית־נח היא ברית־עולם, וברית־מילה היא ברית־עולם, וקשורות הן בקשר הדוק. ועל־פי ראייה זו – כל הברית כולה זכרון למעשה המבול, וגדר שמירה מפניו.

ועוד אומר: מלא שבוע זאת, כדברי לבן אל יעקב, שהיה עליו למלא שבוע עם לאה, ורק אחר כך נישא לרחל, וזה מזכיר עד מאד את שבעת ימי המילואים של אהרון ובניו במשכן, שהיה על יעקב למלא את אותו השבוע בקדושה ובפרישות עם אשתו הראשונה, משל היתה המשכן, ורק אחר כך, ביום השמיני, יכול היה לצאת אל החיים, לעבוד אותם מתוך חול וקודש גם יחד, וזה עניין רחל. ומכאן שרחל ולאה יחד קושרות את שבעת הימים הראשונים עם היום השמיני, שבמקור הדברים אין פירוד, אחיות לשון איחוי, שמשלימות השברים לכדי שלם, ואע"פ שאחדות היא שאיפתנו, הרי שעל מנת לחיות בעולם הזה, מן היום השמיני והלאה מתחולל משבר של ממש באחדות הדברים, והוא המאפשר לכל אחד מאיתנו לצאת אל חייו, ולחיותם על פי אשר דרכו. הכריתה, הכאב, הפירוד, דווקא הם סימנים לכך שהיתה שלמות אי אז, וכי נפגמה השלמות, ויש לשוב ולאחות השברים. כל אלה יחד יוצרים מציאות שבתוכה אפשר לו, לכל אדם, לצעוד בדרכו, ולבוא אלי אחדות ממקומו שלו, ודיברנו בזה הרבה במקומות אחרים.

ועוד נזכיר שבעה ימי אבלות, ובסיומן חוזרים אל החיים. לאט וכואב, חוזרים אל החיים.

ואחרי כל זה אכתוב ואומר כי כל התשובות הללו יפות המה, אבל אינני יודע כלל.
עם זאת אוסיף שלמיטב הבנתי, על פי סדר דברי התורה, מתיבת בראשית ועד כאן, הפירוש של שבעת ימי בריאה העוברים על כל ולד, והניתוק מהם ביום השמיני דרך הברית, הוא פירוש שמתקבל על דעתי כפירוש פשט, יותר משאר פירושים.

המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם
התורה שבה וחוזרת על דבריה הקודמים, ויש לשאול מדוע. אמר המול, ושב ואמר כאן. אמר ימול, ושב ואמר כאן. אמר יליד בית, ושב ואמר כאן. אמר מקנת כספך, ושב ואמר כאן. אמר בריתי ושב ואמר כאן. ואמר בשר ערלתכם, וכאן אומר בבשרכם. ואמר ברית עולם, ושב ואמר כאן.

אם כן, נאמר כי התורה מוסיפה מעין פסקה מסכמת, המאגדת בתוכה את כלל הפרטים שראינו עד כה, כמו מבהירה לאחר כל הנאמר מה צריך להיעשות, על מנת להמנע מטעויות ומאי־הבנות.
יחד עם זה, רמזי הפסוק יפים עד מאד:
1) "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (אסתר א', י'). הפסוק שלנו עולה בדיוק כדי התיבות המודגשות, והלא הן שמות שבעת סריסי המלך. שכל סריס כמו מייצג יום אחד, וכלל שבעת ימים הם שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך. ואין כל סריס מייצג יום מסויים מימי הבריאה, אלא, כפי שכתבנו, לכל ילוד שבעת ימיו שלו מרגע שנולד. כך שכל סריס מייצג איכות אחת בשבעת הימים הראשונים העוברים על כל ילוד וילוד. וביום השמיני, כשהכל מוכנים, ניצבים לפני המלך, מוסרת הערלה, והנה נגלים פני המלך. שהברית נכרתת רק אחרי שנמנו כלל סריסים מלפני המלך, לכל אחד תפקידו ואיכותו המייחדים דווקא אותו. ולבסוף ניתן דעתנו לכך שאלה הם הסריסים דווקא.
2) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם (ישעיהו נ"ט, כ"א). גם כאן, עולה כדי התיבות המוגדשות, והנה אנו מוצאים: הברית, הרוח, הדבר, הזרע, זרעו של הזרע, וברית שמעתה ועד עולם. שהנביא מוסיף להבנתנו את החלק הרוחני של הברית, שמשמעות והייתי להם לאלהים שאומר בברית עם אברהם, ואת הדבר, זה דבר ה', זו תורת משה וישראל, והיא בדיוק רוח ה' אשר עליך, שמפרש לנו ישעיהו.
3) וגם אות קין מרומז כאן, שעולה: לכן כל הרג קין שבעתים יקם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אתו כל (מצאו), ומכאן שברית המילה מרמזת למעשהו של קין, זכרון להריגתו של הבל, אות היא לעולם. ואין אני אומר כי אות קין היא היא הברית, שאין אני יודע כלל מעניין זה. רק שהרמז קיים.

וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר
והנה פתח לגיור. שכן אם נימול תינוק בן 8 ימים הרי שפסוק זה לא חל עליו, ולא בו הוא נאמר. אלא מי שרוצה לכרות ברית עם האלוהים, לבוא בבריתו של אברהם אבינו, ובלשון ימינו – להתגייר, הרי שהדרך פתוחה לפניו. אלא שחייב הוא למול את בשר ערלתו, ואם לא כן, לא יבוא בקהל ה'. ואם בן־בית הוא ועבר עליו מה שעבר, ולא נימול, הרי שבבגרותו חייב מילה, אם רצונו בכך. ואם לא – יכרת מעמיו. כלומר הדרך פתוחה לכאן ולכאן, והאיש מחליט על פי נטיית ליבו, מתוך ידיעה שיש מחיר להחלטתו לכאן, ויש מחיר להחלטתו לכאן. על־פי הבנתו יפעל.

נכרתה הנפש ההיא מעמיה
שהיא יוצאת מן ההיסטוריה היהודית, ואין לה עוד חלק בקורות העם. וזה קרה, וזה קורה, וככל נראה יקרה. יש להסביר כי עם משמעו אב או בן משפחה מצד האב. כלומר נכרת גם מקורות משפחתו ממש, יוצא אל העולם לחפש שם דרכו. ואין מניעה. וברי כי יש צער, שבשר הוא מבשרנו. אבל הלך לחפש בשר אחר.

ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי, שגדלו הפסוקים עד מאד.
רביעי בשבת שופטים, ד' באלול התשע"ה, יפו.

.

.

.

.

.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר

myselfon2

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s