אין איל (בראשית י"ז, ט"ו – כ"א) (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה: וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו: ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד: ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך: ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו: ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול: ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת

פשט הפסוקים
אלוהים משנה את שמה של שרי וקורא לה שרה. הוא מבטיח לאברהם כי שרה תלד לו בן, וכי היא תבורך, והיא עצמה תהיה מקור לעמים ומלכים. אברהם צוחק לשמע הדברים, שכן הוא זקן עד מאד, וגם שרה כבר זקנה מאד, ושניהם ודאי אחרי גיל הפוריות. הוא אומר לאלוהים שהוא מסתפק בבנו ישמעאל, ומבקש את האלוהים שיברך אותו. אלוהים מתעקש ששרה תלד בן, ואף נוקב בשם הילוד – יצחק. ולא זו בלבד, אלא מוסיף ואומר שברית העולמים הנחתמת כעת עם אברהם, תקויים דווקא ביצחק. אחר כך נענה האל לבקשת אברהם, ומברך את ישמעאל – שיפרה וירבה עד למאד מאד, ויהפוך לעם עצום ורב. אלוהים חותם את דבריו בעניין – ואת דבריו בכלל בחטיבה זו – באומרו שוב שהברית מיועדת ליצחק, ובחזרה על ההבטחה ששרה תלד את יצחק בשנה הבאה.

התבוננות
ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה
מה אומר אלוהים לאברהם? שיפסיק לקרוא לאשתו שרי? או שהיא עצמה תפסיק לכנות עצמה בשם שרי?
שהפועל תקרא המופיע בפסוק מתאים הן לגוף שני יחיד זכר – אתה תקרא, והן לגוף שלישי יחיד נקבה – היא תקרא.
וכך, בדיבור אחד, אומר האלוהים שני דברים. האחד מיועד לאברהם, והשני – לשרי.
ומה שמעניין כאן עד מאד היא הסיבה שנותן האלוהים לשינוי שמה: שעד כה כלל לא נקראה בשמה הנכון. זה דבר האלוהים – כי שרה שמה. עניין זה עולה בקנה אחד עם שינוי שמו של אברם לאברהם, ומכאן אפשר להסיק כי גם שרה חתומה על הברית, ואם נרצה להפליג נוכל לומר שהדברים חוזרים חזרה עד ראשית הדברים – שם נאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ומכאן שמתן השמות החדשים לאברהם ולשרה היא בגדר בריאתם יחד, שהוא והיא גם יחד נקראים אדם. ועל כך אנו מברכים מתחת לחופה – פעמייםיוצר האדם – משבאים בני זוג אל החופה, מתאחדים הם בשם, ומעתה נקראים הם אדם. אם כן – מדוע פעמיים? פעם אחת ברכה קצרה, על שתי המחציות המתאחדות לכדי שלם – טרם החיבור – ופעם אחת ברכה ארוכה – על יצירת האדם השלם – לאחר החיבור. והכל שריר וקיים, וכבר עסקנו בעניין זה בפרשת בראשית. ונצביע על כך כי הפסוק מבראשית מכיל הן תיבת בראם המשתכלת אברם, והן תיבת הבראם המשתכלת אברהם, כמו רומז כבר שם הכל: שאברם ושרי הם הם זכר ונקבה מאותו פסוק, והם שייקראוּ בשם חדש – ובכך כמו יִבָּראוּ מחדש – וייִקָרֵא שמם אדם. [ומכאן מקור לדברי חכמינו: שאיש בלא אישה אינו נקרא אדם, אינו נקרא אדם שלם, פלג גוף הוא, כלומר גוף חצוי, מפולג. ועוד אמרו ש"כל שאין לו אשה – שרוי בלא טובה, בלא עזרה, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה", ואמנם אין זה קשור מיידית לענייננו, שאנו עוסקים בשמות ובהשלמות, אבל שמעו דברי בעניין זה עד מאד: לא אדם הוא, ולא שלם הוא, ואין טובה ואין עזרה ואין שמחה ואין ברכה ואין כפרה].
נוסיף כאן שמתקיימת הקבלה מעניינת בין הפחת החיים באדם בגן העדן, להפחת החיים כאן, באברם ובשרי. האות ה"א, שהזכרנו כאות הנשימה וכאות הנשמה, הריהי סמל להפחת החיים בשני אלה, שהופכים, ולו לרגע, לאדם ולחוה, בעת שהפיח בהם נשמת חיים. ואין אלה סמלים, מליצות ומלים ריקות. האל מחייה את אברהם ואת שרה באות ה"א, ומניח את היסוד להולדת יצחק. שאין לך אירוע מובהק יותר שעניינו חיים מאשר הולדה. וכאן נזכיר שחוה נקראת אם כל חי, ואילו המסורת קושרת ליצחק את נשמת כל חי, שהתפילה הנפלאה הנקראת בבית־הכנסת בשבתות ובחגים מכילה את שמו באקרוסטיכון: ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים, ר"ת יצח"ק. ומכאן נגלית מעין מערכת יחסים שבין חוה אמנו לבין יצחק. שהיא אם כל חי, ואילו הוא נשמת כל חי: היא האם, היא היולדת, המינקת, הדואגת, המחתלת, המגדלת, האוהבת, והבשר והדם ממנה באים. ואילו יצחק הוא הנשמה המתפתחת בתוך הגוף, חלק אלוה ממעל, שכן בקובעו את האות ה"א בשני הוריו, מסמן האל את יצחק כשתי ההי"ן של שם הוי"ה, נשמה עילאה ונשמה תתאה. על כן ידעה המסורת להכניס בפיוט גם את רבקה אשת יצחק, שהיא רמוזה באותה התפילה, סמוך לשם יצחק, באקרוסטיכון המתקבל מתיבות תתרומם, תתברך, תתקדש, תתהלל, ר"ת רבק"ה. כלומר מערכת היחסים היא למעשה בין חוה אמנו לבין יצחק ורבקה גם יחד. וזה ייחודו של יצחק, וזה עניין הנשמה התתאה היוצאת ממנו בעקידה, והוא נשאר עם נשמתו העילאה לבדה. מאוחר יותר תשלים רבקה את נשמתו החסרה, ויחד הם יביאו חיים חדשים, ועניינים חדשים הבאים עמם. לפיכך כשרואה אותו: ותשא את עיניה ותפול מעל הגמל: היא נושאת עיניים מעלה, והיא נופלת לארץ מטה. שהוא נשמה עילאה, והיא נשמה תתאה, ושתיהן מתאחדות בזיווגם, שהיו נפרדות עד אותה העת. נמצאנו אומרים שנשמת יצחק התתאה שיצאה ממנו בעקדה התעברה ברבקה, ובזיווגם שבו והתאחדו הנשמות, דבר שתוצאותיו חיים. ומכאן לידת יעקב ועשיו, שהוא עוד עניין הבא לברר את ישראל. כשם שיצחק וישמעאל התבררו איש לענייניו, כך יעקב ועשיו ממשיכים את הבירור שהחל באברהם וביצחק. ולסוף דברים זה נעשה ישראל, ואחיו – אדום).

עוד דבר: למדנו בפירוש הפסוקים הקודמים שברית מסמלת, בין היתר, את ההפרדות מן המקור, שמשמעותה יציאה אל החיים. דבר זה מסומל במתן שם: שבהיותו כלול במקורו הזרע אינו מובחן כלל, ואין צורך בשם פרטי, ומשיוצא לעולם, הרי שיש לזהותו איכשהו, וזה בשמו הפרטי, כידוע וכנהוג. כעת, אצל שרה אמרנו שאין צורך במילה – שנולדת בחזקת כרותת ברית, ככל אישה. והנה רואים אנו בעינינו, שהתורה מגלה את הדבר – ששמה תמיד היה שרה, כלומר שמה האמיתי, שם הברית שלה, עמד לה מאז ומעולם וזה חזקת כרותת ברית. אלא שצריך היה לחכות לעת הנכונה על מנת להציג את השם בפני העולם, ואין לך עת נכונה יותר מרגע החתימה על הברית. שאברהם חותם בדם, ובחתימתו כלולה שרה אשתו, וזה עניין כלולות, שהיא נכללת בו, ועל כן כלה, והיא כוללת כל – ועל כן כלה. (ועולה מלפני יופיה של תיבה זו, כשם שכל כלה יפה היא, כך תיבת כלה יפה  ועמוקה, וזה חביב מאד.)

גימטריה:
הפסוק שלנו כולו עולה כדי ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמד תחתיו (קהלת ד), ונפרש: הילד השני זה יצחק – שעדיין אינו קיים בסיפורנו ואף אינו נודע – לא לנו הקוראים ולא לאברהם ולשרה. תחת מי יעמד הילד השני? אפשרות אחת, והיא פשט – תחת ישמעאל. לאברם בן בשם ישמעאל, שינוי שמו של אברם לאברהם אינו משנה את עובדת היותו אב לישמעאל, ומבחינתו ישמעאל הוא היורש, הממשיך, ואנו נראה זאת מיד, שכן יאמר בפיו לאלוהים דברים מעין "אני מסתפק בישמעאל. לא צריך עוד אחד. לא צריך ילד שני". אבל לאלוהים, כצפוי, תכניות אחרות: "יהיה ילד שני, והוא יעמוד תחת הילד הראשון." ומשמעות הביטוי יעמד תחתיו היא כמובן יחליף אותו, יבוא במקומו, ואין הוא בא משמעות מילולית, הגם שבמהלך השנים ראינו נסיונות להבינו באופן זה.

[מאמר מוסגר הנוגע לפסוקי בראשית:
וכן אפשר לפרש הילד השני זה – שת – שעמד תחת הבל, שכך אמרה חוה: שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל. ומשושלתו שלו, שושלת שת, נמשכו הדורות הבאים, וכפי שמנסח זאת הפסוק – כל החיים המהלכים תחת השמש. שכולם – כל החיים – צאצאים הם לשת ולא לקין – שניסה להעמיד שושלת וכשל, ששושלתו נכחדה (למעט שריד ושייר – זו נעמה – וחשוב הדבר עד מאד). ובכל זה עסקנו בסיפורי בראשית (וכאן דוגמא לכך). ואם תוהה הקורא מדוע נקרא הילד השני, (ושת הרי הוא השלישי), הרי שהוא הראשון שעמד תחת מישהו – הבל – והוא שני לו, ומכאן שאפשר להסיק שאצל קהלת שושלת שת נזקפת לזכות הבל, כמו היה שת מעין יבם לו, ולמעשה הקים את זרע אחיו. וכן בשמו מכיל שת את תשתית השתיים, ועל זה דברנו במקומו, ומי שירצה ילך  ויעיין. ואם נחבר בין הרעיונות הרי שיצחק עומד תחת שת והבל, כמו הוא ממשיך דרכם, ואילו ישמעאל עומד תחת קין, שהיה בכור והיתה לו ברכת אמו – קניתי איש את ה' – ונלקחה לו בכורתו, ונלקחה לו ברכתו. ואין תימה שמשטמתו לעד עומדת, בדומה למשטמת עשיו ליעקב, ואלה הם פני הדברים. עד כאן מאמר מוסגר].

וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו
ארבעה דברים אמר לו:
1) אברך אותה – את שרה.
2) אתן לך בן ממנה (בשינוי סדר התיבות).
3) אברך אותה. (שוב).
4) היא תעמיד שושלות של עמים ומלכים. שנאמר: ממנה יהיו.

שאלה ראשונה העולה לפנינו: מדוע אמר ברכה פעמיים? ונוכל לשאול אחרת: מה בין וברכתי אתה לבין וברכתיה? ונקשור הדברים לשינוי שמה, שקיבלה אות ה"א תחת אות יו"ד שהיתה רגילה לה תשעים שנה. ועל־כן, כאשר אומר וברכתי אותה, נפרש כאילו אמר – וברכתי את האות שלה (אותהּ), את אות ה"א החדשה שקיבלה לשמה, והוא שמה הנכון והאמת, כפי שדברנו מעלה. ואז, משהאות ה"א בורכה, מצרף אותה לברכה ואומר וברכתיה. האות והברכה מתאחדות בדבר האל. [וכן אפשר את – ה כלומר וברכתי את ה, את האות ה"א, ומתיישב עם אשר אמרנו].
דבר אחר: שאומר וברכתי אותה זה זמן עבר, וברכתיה – זה בעתיד, אחרי שתלד את הבן המיועד. מה זה זמן עבר? זה אברם, שהוא – אין לו אות ה"א בשמו, ובעתיד – וברכתיה – זה אברהם, שהאות ניתנה בשמו. על כן אתה בכתיב חסר (כמו כמעט בכל התורה), שמאפשר לקרוא אָתָּה שאתה – אברהם – אתה ברכתה של שרה עבר הווה ועתיד, אבל כעת יש לה ברכה משלה – וברכתיה – ואין היא עוד מבורכת דרכך לבד. ומכאן שכלל העניין מחבר ביניהם מצד אחד, שלשניהם אות ה"א, והיא מבורכת, ומנגד – לשרה נתונה ברכה משלה עכשיו. וברי שיהא עליהם להשלים הברכות לכדי ברכה אחת, שזה עניין הייחוד. הן ייחוד שמו בעולם, והן ייחודים ארציים יותר, והרי הכל עניין אחד. ומן הדברים האחרונים עולה שאם נרצה לשאול מהי ברכת שרה, הריהי לידת הבן עצמה. זאת ברכתה, והיא נשלמת או מתחוללת דרך יצחק, שעוד רגע יאמר גוים ומלכים, ואנו נבדוק.

וגם
וכך מפריד בין הברכה ההיא, ברכת העבר, לבין לידת הבן וּברכּתהּ. שהם שני עניינים שונים.

נתתי ממנה לך בן
ממנה זו התיבה החשובה כאן, שכבר נתן לו בן. ומקדים תיבת ממנה לתיבת בן מאותה סיבה: שבן כבר יש, אבל לא ממנה, ובכך מונע מאברהם לחשוב מחשבות מיותרות. וגם כיווניות כאן: ממנה לך. הנה כך: ממנהלך. שלא תטעה. ואז
וברכתיה
ו' החיבור בראש התיבה מקשרת הברכה הזאת ללידת הבן שממנה.

והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו
תחילה נציין את תיבת ממנה המופיעה שוב, ומכאן שהבן שממנה והמלכים שממנה – אחוזים הם זה בזה, כלומר יצחק יעמיד שושלות מלכים – חלקם מעשיו, חלקם מיעקב – אבל שרה היא מקורם. ובאשר לגוים ולעמים – הרי שיעקב יעמיד עם אחד, אבל עשיו יעמיד עמים הרבה. ומכאן ששרה היא בינתם (בחינת מקור) של אותם עמים שמעשיו – כשם שאברהם הוא בינת עמי ישמעאל. ובאברהם נאמר כי הוא גם בינת העמים שמקטורה, ויש לחשוב במדרש שאומר "היא הגר – היא קטורה", וכן לחשוב בדעות אחרות שגורסות שקטורה – אישה אחרת היתה.
וכשם שנתן לשרה ברכה – בנפרד מאברהם – כך נותן לה שושלת משלה. אבל הדברים נעשים מורכבים מאד, ושונים ומשונים משהיו, ואנו נבחן ככל יכולתנו:
אומר האל לאברם בתחילת הדברים שדיבר עמו כאן: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ, ופירשנו שהבטחה זו שמורה לישמעאל. אבל כאן מתבררים הדברים שוב: החלק הראשון, במאד מאד נחלק בין ישמעאל ויצחק. שהנה, בעוד פסוקים אחדים, נשמע את דבר האל בנוגע לישמעאל בכור אברם והוא יאמר במאד מאד, כשם שפירשנו שם. אבל כאן מתברר כי החלק השני – ונתתיך לגוים ומלכים ממך יהיו – זה שמור ליצחק, וגם לבנים האחרים, שיעמיד אברהם בעוד שנים רבות.
מדוע? שמישמעאל לא יוצאים עמים רבים. להגר מבטיח המלאך הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. כלומר מבטיח לה ריבוי עצום, אבל לא מבטיח עמים ומלכים. ועל ישמעאל אומר, כאן בהמשך הדברים: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. כשם שהבטיח להפרות את אברם, כך יפרה את בנו בכורו, את ישמעאל, והוא ירבה עד מאד, ויהיה לגוי גדול. עם אחד גדול בעל אוכלוסייה עצומה, שלא תספר מרב. ולעם זה יהיו שנים־עשר נשיאים, בדומה לעם ישראל אחר־כך, והנה עוד נקודת דמיון בין העמים, ועוד מקום לראשוניות של ישמעאל דווקא. שהוא יעמיד את שנים־עשר נשיאיו הרבה לפני שיעקב יעמיד את שנים־עשר בניו ובתו, והרבה לפני שיהפכו אלה לשבטים, והרבה לפני שיהפוך אותם משה לעם. וישמעאל, בדומה לישראל, לא יהפוך לעמים רבים. עם אחד הוא – העם הערבי, והוא לא יעמיד שושלות מלכים. רק ריבוי הובטח לו. [ובשונה מישמעאל – ביצחק  תקויים הברית. וישמעאל ינסה לקיים, ולא יעלה בידו, וכעסו ילך וירבה כזרעו, ואעפ"כ לא יעלה בידו. וגם ביצחק נגלה פתח לבלבול ומבוכה, שכן יוליד שניים. ולמי תלך הברית? (לישראל). ומי יעמיד מלכים? (שניהם). וגם כאן תתקיים מלאכת בירור שבין שני האחים. ואם ירצה השם, בכל מאדי אני כותב, שכן אינני יודע אם אגיע שמה, ובכן, רק אם ירצה השם, נברר גם את ענייני עשיו ויעקב כאן, באין איל.]
ואחרי כל זה, דרך הבחינה של ההבטחות לאברם והגר וישמעאל ויצחק, ובעזרת הצצה לזרעי יעקב ועשיו, אנו מבינים את הדברים שנאמרים כאן בשרה, וזה יפה מאד.

עד כאן חלק א'.

מודה אני לפני מלך חי וקיים על אלה הדברים שפעמו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי, שכן התורה גדולה עד בלי די ואני קטן עד מאד, והיא עמוקה מני ים, ואני – כלב מת טוב ממני.
יום השישי בשבת כי תבוא, כ' באלול התשע"ה, יפו.
והשנה הולכת ואוזלת, ובמהרה תבוא שנה חדשה, ובעזרה' נכתוב עוד פירוש אחד לפני תום השנה. ולמקרה שלא נוכל לכתוב נברך כבר כעת, שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה, ותהיה שנה טובה לנו ולכל עמו ישראל ונאמר אמן.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת

myselfon2

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אין איל (בראשית י"ז, ט"ו – כ"א) (חלק א')

  1. מבי הגיב:

    תהייה: מה משמעות הבחירה ביצחק? במה נבדל מישמעאל (שניהם בסה"כ בני אדם)? האם, כמו אור וחושך, או קור וחום עם נבחר אינו יכול להתקיים ללא עם שאינו נבחר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s