אין איל (בראשית י"ז, ט"ו – כ"א) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה: וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו: ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד: ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך: ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו: ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול: ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת: ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם

התבוננות
ויפל אברהם על פניו ויצחק
זהו פסוק נפלא ביותר, שכן הצחוק הראשון בתורה הוא צחוקו של אברהם אבינו, והוא (אותו הצחוק) זכה לחיי נצח בשמו של הבן, יצחק, גם הוא אבינו.
אבל לפני שנעסוק בצחוק, נשאל מדוע נופל שוב על פניו. שהרי כתב קודם, בפסוק ג' ויפל אברם על פניו. והנה – שוב נפילת אפיים. שעל פי פשט, אם נפל על פניו לשמע דבר האל בתחילת הדברים, וכעת שוב נופל על פניו, הרי שהזדקף בין הנפילות. ואפשר שכך הוא, אבל אין הדעת נותנת. שדבר האל מִדָּבֵּר אל אברהם (או באברהם), ופירשנו כי בא אל מדרגת ייראה, ועל־כן נפל. ומתי קם? הרי האל לא עצר בדברו. ואמנם נזכיר כי לפני תחילת הדברים שבכאן אנו מוצאים פרשה סגורה, כלומר קיים הפסק קצר בתוך הכתוב, ויש לשאול מדוע,  שהחטיבה כולה אחת היא, והיא עוסקת בשינוי השמות, בברית ובחתימתה, וכן ביצחק ובישמעאל. ואעפ"כ הפריד בין הדברים בפרשה סגורה. ומכאן שנוכל לחשוב שאכן מתחולל איזה דבר, ואברהם קם ואז שוב משתחווה אפיים. אפשר, אבל אנו גורסים אחרת: שתחילה נפל על פניו אברם, וכעת, עודו על הארץ, נופל על פניו אברהם – פניו העמוקות יותר, הפנימיות, האמיתיות (ואפשר גם: העמוקים, הפנימיים, האמיתיים). וכאן אנו נזכרים שכתבה תורה אי שם בגן, ויפח באפיו נשמת חיים, ושאלנו כמה אפים לאדם, האם אחד, האם יותר? ונקבל על עצמנו את עקרון מיעוט רבים שניים, והנה, נפח האלוהים בשני אפיו את נשמת החיים. אף אחד – אברם, ואף שני – אברהם. ונאמר כאן שאם זכה אדם, הרי שבימי קיומו הפיח חיים בשני אפיו, והפכם אחדים, ואם לא זכה – הרי שיסתפק באף־אחד, וימות בלא שידע את פניו כלל וכלל. ומכאן אנו לומדים שוב על האחדות שבין הפָּנִים – החיצוני – לבין הפְּנים – הפנימי. ולא בכדי סימנה אותן העברית בסימן אחד – פנים. [בניגוד ללידה ולקיום, הנתונים לאדם כך סתם, ואף נכפים עליו מן החוץ – גילוי הפנים איננו כזה, ועל האדם לעמול הרבה על מנת לבוא שמה].
אם נזכור שאנו מפרשים כעת את פרשת לך לך, ונקח את שתי התיבות הללו אלינו פנימה, הרי שעל מנת להשיג את אשר השיג אברהם, עלינו ללכת לנו, כשם שעשה הוא, בדרך שלנו, ולזכור שהיא דרך חתחתים, ואעפ"כ להאמין שאפשר לנו לצלוח אותה, ואם נצלח, הרי שנבוא לידי אחדות, ומי יתן. והפירוש החסידי של תיבות אלה כאומרות לך אל פנימיותך – אל תוככי תוכך, עמוק הוא מאד, וכבר הפך ידוע ומוכר לכל.

ויצחק
עד כה לא צחק איש. כולם היו רציניים כל הזמן. גם אברם עצמו הפגין רצינות כשהוא מתהלך בארץ ונלחם ועושה ענייניו וכו'. וברי כי הוא אדם, ועל כן היו רגעים שצחק. אבל התורה לא טרחה לתעד את צחקוקיו האחרים. רק את זה. זה צחוק חשוב. זה צחוק נצחי. זה הצחוק הראשון בתורה, וזה עניין גדול. מדוע? מכמה טעמים.
האחד מיידי, מן הפשט. שנוכח פני ה', על סף חתימת הברית, אברהם צוחק, ובלבו ממש חולק על דבר האל. מטיל ספק בדבריו, כמעט לועג: אני זקן, היא זקנה, וילד מהיכן יבוא? אברהם – המאמין הגדול – צוחק נוכח פני האל (שאמר לו – התהלך לפני והיה תמים)? וברי כי מתחייב כאן איזשהו פירוש.

הטעם השני אנו מוצאים בשורש צח"ק, שהוא מעניין מאד. אות צדי"ק/צד"י שבראשו עומדת בהרבה מאד שורשים שעניינם מן הפנים אל החוץ או להיפך. דוגמאות רבות לכך: להציץ (מן הבית אל חוץ, או מן החוץ אל הבית), ובכלל ציץ, ניצן, צמח, עץ – כולם מפגינים יציאה – הניצן מנץ – מגלה סימנים של יציאת הפרח מתוך הגבעול אל החוץ, אל האור, וצמחים ועצים גם הם – יוצאים מן האדמה ונגלים לעולם, המילה יציאה עצמה, שמכילה בתוכה אות צדי"ק, פצע, שמשהו שנסתר מעין מתגלה אצל החוץ, צאצאים – אלה היוצאים מן הדורות הקודמים, ועוד יש ועוד. גם פעלים: צעק, שעניינו להוציא עק, להוציא מועקה שבתוכנו. או צרח/צווח – שהיא פעולת הוצאת רוח, הרבה רוח, ועל כן נשמעת בקול גדול. כך גם פועל צחק – שעניינו להוציא מן ח"ק: דבר היוצא מן החיק, ודבר היוצא מן החוק. וזה טעם לצחוק של אברהם בפני האל – הוא החוק. הצחוק מוציא לרגע את החוק מן העניין, יש בו משהו מרדני, והוא חיוני עד מאד לבריאות הנפשית של בני האדם. כאשר צוחקים נוכח פני האל, מן הטעם של קיום הדבר בפעולה, במילה, הרי שאין כאן פגיעה וזלזול. זה אינו לעג, כשם שכתבנו תחילה, אלא צחוק אמיתי, והוא בא במקומו, ועל כן אין הוא בחינת פגיעה בכבודו. וכן אברהם מוציא מן החיק את אשר טמון בחיק – את עצמו אברהם, שסוף סוף נגלה אל העולם אחרי תשעים ותשע שנה, ואת שם בנו שעדיין לא נולד לו. בלא יודעין מגשים אברהם את יצחק נוכח פני האל, ובכך מעניק לו שם. וגם שרה – היא תוציא מחיקה ממש את יצחק, את הנשמה הכרוכה בבשר. [ושוב לומדים אנו את העקרון שהאב הוא טומן הזרע, הוא תחילת הדברים, השורש, והאשה היא האדמה, המביאה את הדבר לכדי ממשות, הופכת רעיון שברוח למציאות שבבשר. ונוכל לומר – היא המגשימה. ומכאן שהאשה מכילה שלושה מארבעה יסודות – אש בשמה, והיא אדמה – שנזרעת, והיא המגשימה – (גשם, מים). ואילו האיש – יש בו מן האש, ורוח הוא. ונצרכים הם זה לזה על מנת להשלים ולהגשים, ויפה הדבר.] והנה עלה לפנינו איזשהו פירוש לשאלה שעלתה בפסקה הקודמת.

טעם שלישי הוא תיקון חרון אפו של קין, שנאמר בו ויחר לקין מאד ויפלו פניו. נפילת הפנים ההיא הביאה את קין לידי כעס גדול, וסופו שהרג את אחיו, הרג בן אדם. ואילו כאן נפילת הפנים באה עם צחוק, והיא מביאה איתה לידה של אדם חדש. תחת כעס צחוק, ותחת מוות חיים. והבדל בין הנפילות – שההיא נטולת יראה היתה, ואילו זאת מלאה בה. ונשים לבנו לכך שאברהם הוא מתקן החטא, כמו אומרים הדברים שכאשר נגלה אדם אל עצמו, הריהו בחינת מחדש ומתקן ומחייה.

ויאמר בלבו
ומכאן שצחק בפה מלא, ולא בלבו.

הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד
והנה נגלה הרובד הפשוט (שעד כה דרשנו), שעל פיו הצחוק מכוון אל אברהם עצמו, שסבור היה שאין ביכולתו להעמיד צאצאים. כלומר צחק משום שהופתע מן הדברים, ולא צחק מן האלוהים. ומדבריו אלה שאמר בלבו, נלמד שכבר פרש ממנה, שזקן הוא, וגם היא זקנה כבר, ולא עלה על דעתו כלל  אותו רעיון. ומה גם שכבר הפך אב לישמעאל, וודאי הסיר כבר מלבו בקשות לצאצאים נוספים, שכן בקשתו שאמר אי אז, בין הבתרים – התמלאה: אנכי הולך ערירי, הוא אמר, ובן משק ביתי יורש אותי. וכבר אין הדברים הללו נכונים, שאין הוא ערירי עוד, ועמד לו יורש מזרעו.

ניתן דעתנו לכך שהתורה פותחת את החטיבה הזאת במלים: ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, ואילו הוא אומר – הלבן מאה שנה יוולד. ויש כאן איזה עניין, שכן אפשר היה לצפות שינקוב בגילו, ויאמר משהו כמו "הלבן תשעים ותשע יוולד בן? וכבר זקנתי, ותינוק אינו שייך לעולמי". אבל הוא אינו נוקב בגילו, אלא מוסיף שנה לעצמו, כמו מחשב את פער הזמנים שבין כעת, לבין כעת חיה, שכן יודע הוא שאין אפשרות שאשתו תלד מיד, אלא יש לחכות עד שיחלוף הזמן הטבעי ליצירת הוולד, וזה כשנה אחת. זה פירוש פשט. אלא שהשאלה היא כיצד ידע אברהם שבעוד שנה יוולד לו בן. אולי תכנן האלוהים להעניק לו בן בעוד שבעים שנה? או, אם נהיה קיצוניים פחות, בעוד שנתיים או שלוש או ארבע או חמש. שהאלוהים אומר לו רק בסוף דבריולמועד הזה בשנה האחרת, שמתפרש על פי פשטו במשמעות "בשנה הבאה". ואילו אברהם מדבר על השנה הבאה בטרם שומע זאת. וזו שאלה – מה העניין כאן? האם מכוון אברהם בדבריו את מהלך האירועים? האם לא פרש ממנה, כשם ששיערנו? ולא זו בלבד, אלא שאולי בא בזיווג עמה בסמוך לחילופי הדברים הללו עם האלוהים? ואם כן, הרי שדברי האל רלוונטיים למצב, אבל אברהם כה סמוך ובטוח שענייני לידות מאחריו, ואין הם אפשריים, ועל־כן פוטר את אפשרות העיבור בצחוקו.
יש לי לומר כי אינני יודע, אבל ההשערות שהעלינו כאן מאירות את הדברים מזווית חדשה, ואולי בהמשך הדברים נגלה עוד בעניין זה.

ואם שרה הבת תשעים שנה תלד
כאן נגלה דבר מעניין ביותר. אברהם רגיל לקרוא לאשתו בשם שרי. לאורך כל חייהם המשותפים, שרי שמה, וזה עשרות בשנים. אבל כאן, כשמדבר בה בלבו, מיד הופכת היא לשרה. בלי להתבלבל, ובלי להשתהות. מדוע? כי האלוהים קראה שרה, ומכאן ואילך שרה היא, ואין אברהם חולק. ואולי, אומר אני, זוהי עדות נוספת למידת אמונתו של אברהם, עדות למידת הקשבתו לדברים הנאמרים, ולמהירות הפנמתו את הציווי. שכן דבר האל ציווי הוא. תמיד.

כמו־כן נשים לבנו לכך שאנו נוכחים בצורת של בחינת כליות ולב, שכן אברהם מדבר בלבו פנימה, אבל הדברים נשמעים היטב היטב, עד היום ממש. וראינו דברים דומים בעבר.

ויאמר אברהם אל האלוהים לו ישמעאל יחיה לפניך
את ספקותיו שבלב מבטא אברהם בפיו בארבע מלים: לו ישמעאל יחיה לפניך. וניתן לפרש את הדברים במשמעות – "אני מסתפק בישמעאל. שהוא יחיה לפניך. לא צריך עוד ילד. די לי באחד". כלומר אברהם, שפטר קודם את דבר האל בצחוקו, פוטר אותו כעת בדבריו.

אבל אנו שואלים מדוע אמר את הדברים כך. מה משמעות תיבת לוּ שאומר כאן. האם במשמעות תפילה ובקשה? האם במשמעות תנאי? ומה זאת אומרת יחיה לפניך? למה לא די היה לו במלה יחיה?
אפשר להסיק בזהירות, כי ישמעאל חולה היה. שכן, לולא היה חולה, מה לאברהם לבקש על חייו?
וכן אומר יחיה לפניך, ומכאן שאולי לא חי לפני האלוהים. כלומר, אפשר שאברהם סבור שהאל מרוחק מישמעאל, שבמשך שלוש־עשרה שנות חייו לא דבר האל בישמעאל ולו מלה אחת. ולמען האמת, על־פי אשר אנו קוראים בתורה, גם לא דבר עם אברהם ולו מלה אחת. כלומר, מאז לידת ישמעאל ועד כה, שותק האל, ואברם אינו יודע מדוע. ועלšœ־כן, כאשר פונה אליו כעת – אומר אברהם – שכן לפני רגע שינה את שמו – לו ישמעאל יחיה לפניך – שכעת מתפרש כאילו אמר – "תן לישמעאל בני יחס חם יותר" (ובאמת האלוהים נענה לבקשה זו, ובהמשך הדברים מברך אותו). כלומר, אנו למדים כי אברהם מבין שאין ברכת האל מצוייה בישמעאל. כעת, ניקח בחשבון את הבנתו הקודמת של אברהם, שעל־פיה ברכת האל שניתנה לו תעבור בירושה לבנו, ונצרף אליה את ההבנה שאין ברכת האל מצוייה בישמעאל, ונסיק שאין זאת אלא שלבנו האחר, הבן אשר הובטח לו זה עתה, נתונה הברכה. ולאברהם, למצער, לא נוח כלל עם הדבר הזה. לפיכך מבקש על ישמעאל, והאל, כאמור, נענה. אלא שהוא לא נותן לישמעאל את ברכת אברהם, אלא ברכה משלו, נפרדת. וזו הסיבה שאומר שם – ולישמעאל שמעתיך: שמעתי לך, שביקשת עבורו.

ויאמר אלוהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן
זהו פסוק מוזר ויפה, שכן אלוהים מתגלה בו כבן שיח אנושי לחלוטין. אבל, הוא אומר, כאחד האדם ממש. כשם שפירשנו אברהם מביע הסתפקות בבנו הקיים, ומטיל ספיק בהיתכנות של בן נוסף, אבל לאלוהים תכניות אחרות.  אבל שרה אשתך ילדת לך בן. זה יפה ונחמד.

נשאל מדוע אמר שרה אשתך, ולא הסתפק בשרה, שהן אברהם והן אנו, הקוראים יודעים ששרה אשתו היא, וכן נשאל מדוע אמר יולדת לך בן, ולא הסתפק ביולדת בן.
ויש לומר כי התשובות נגלות מאליהן, שהלא שרי היתה אשת אברם לאורך חיים שלמים, וכעת יש לקבוע את שרה כאשת אברהם, שכן התחתנו תחת שמות אחרים, שמות חלקיים. כעת האלוהים עצמו מכיר בכך, ומקיים את דבר הברית שבין איש ואשתו, ואם נרצה להתפייט, ויש לנו נטייה שכזאת, הרי שמביא את אברהם ושרה בברית הנישואין, וכל השיחה הזאת, עם ההבטחות והברית ונפילת האפיים, הריהי חופתם של אברהם ושל שרה, וזה נאה ומרגש.
ולשאלה השנייה – לךָ, ולא לאחר, וכן – לךָלאברהם, ולא למי שהיית – אברם. ויפה לראות כיצד ממש בסוף פרשת לךְ לךָ מופיעה תיבת לךָ והיא חשובה כל כך ומלאת תוכן, כמו הלך אברם אל תוכו, והנה בא עדי לךָ ממש, ועל כן – שרה יולדת לךָ, וזה יפה עד מאד. וכן יפה לראות עד כמה כרוכה ההליכה בעצמיות, ששתי התיבות לך לך אין להבדיל ביניהן, אלא אחרי מחקרים רבים, וזכינו לחקור עד כאן, ואנו מודים.

וקראת את שמו יצחק
לעומת וקראת שמו ישמעאל, שאומר להגר על עין המים במדבר. יצחק – על שם הפעולה שעשה אברהם – צחק. ישמעאל – על שם הפעולה שעשה האל – שמע. וכאן ההבדל בין אלה השניים, ששמות שניהם נוטים בעתיד. הראשון – הוא ישמע את האל. ומכאן שאיננו שומע אותו, ואינו שומע לו, גם אם טוען הוא כך בתוקף ובחרב. ובסופו של דבר עניינו יתברר כאשר ישמע. ואילו השני – הוא יצחק. עם האל, בלי האל, הוא יצחק, הוא אדם לעצמו, הוא איש שיכול היה ללכת, ובחר להשאר, הוא נשא את העצים לעקדתו, הוא הושיט צוואר אל המאכלת, הוא יצא לשוח בשדה, הוא לקח את אשתו אל אהל אמו, ושם אהב אותה, ושם נחם על מות אמו. והוא ינהג באופן דומה עם בנו יעקב, ויעדיף את האחר, העשב והציד וריח השדה, ואת אהבת בנו יעקב יותיר אצל אשתו. ומלאכי ינבא בסוף דבריו את השבת לב האבות על הבנים ולב הבנים על אבותם, ובעינינו נראה אהבת אברהם ליצחק, ואהבת יצחק ליעקב, פן יבוא הוא, ויכה את הארץ חרם. ואם נזכה לפרש, נפרש שם.

והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו
ברית אברהם ליצחק. ואין חולק.
והיא נחתמת עם יצחק טרם לידתו. טרם לידתו.

ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאים יוליד  ונתתיו לגוי גדול.
זו ברכת ישמעאל, ודברנו בה קודם לכן. לא ברית עולם, ולא לזרעו אחריו. רק לישמעאל. פריון ורביה, וגוי גדול. והתקיימה ברכת ישמעאל בו עד מאד, והוא אינו יודע להודות. ויבוא יום ויודה.

ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת
ורק נציין את השנה האחרת, ששנה מטבעה שבה ונשנית, ועל כן קרויה שנה, אבל השנה ההיא לא תִּשָּׁנֶה, שהיא אחרת. ומה אחר בה? זה יצחק.

ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם
ומכאן שבכלל השיחה לא היה מעליו כלל וכלל, אלא ירד אליו ושהה עמו. ונציין שאברהם ירד עד מאד, שנפל על פניו,  ואף על פי שנפל על פניו, לא היה האלוהים מעליו.

וכן נציין תיבת ויכל שהיא תיבה עתיקה, ואנו זוכרים אותה מימי הבריאה. ויכל אלהים ביום השביעי. וכשם שהשבת היא אות וברית לעולמי עד בינו וביני, כך גם בריתו של אברהם אבינו. וכשם שהשבת השלימה את מעשה הבריאה, כך משלימה בריתו של אברהם את מעשה האדם. שעד כה היה חסר, וכעת, משיבוא בברית, יושלם.
וכך נחתמת הברית עם אברהם ועם יצחק –  והיא ברית עולם, ועוד מעט יחתום אברהם בדמו ובדם בני ביתו, ובעזרת ה' נזכה לכתוב מעט בדברים, שסוף הפרשה הולך ובא, ועמו סופים רבים אחרים.

 

שבח והלל לאל על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם בחסדיו ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו, שאין מספר לפגמי ולחסרי.
אור לראשון בשבת, ערב חג סוכות התשע"ו, יפו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת: וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.

 
myselfon2
 

http://wp.me/pYhik-Uc

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s