אין איל (בראשית י"ח, א' – ב')

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה

פשט הפסוקים
שעת צהריים וחם באלוני ממרא, והאלוהים נגלה בפני אברהם. אברהם רואה שלושה אנשים נצבים עליו, כלומר עומדים בקרבתו. הוא רץ לקראתם, ומשתוחח בפניהם.

התבוננות
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא
שוב נגלה השם אל אברהם, ואברהם בהעלם מוחלט. נשים לב לתיבות המוסבות עליו: אליו, והוא יושב, וישא עיניו וירא, עליו, וירץ, וישתחו. כמו היה חסר שם, כמו לא היה אברהם. חמישה פסוקים מלאים מדברת התורה במעשיו של אברהם, ובשיחתו עם שלושת  האנשים שראה, אבל אין שמו נזכר ולו פעם אחת. זה דבר אחד, וזה אומר דרשני. אבל קודם לכן יש לנו לחשוב על כך שהפרשה הקודמת מסתיימת בברית המילה שעורך אברהם לבני ביתו, ובכלל זה גם הוא נימול. אם נחשוב על התיאור הפסטורלי שאברהם יושב פתח האהל כחם היום כהמשך לאותו אירוע, נוכל להסיק כי ישיבתו פתח האוהל היא חלק מתהליך ההחלמה. שברית מילה מביאה עמה כאב (והתורה יודעת, וכותבת באנשי שכם – ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים). מכאן שישיבתו של אברהם בפתח אהלו איננה סתמית, משל היה יושב ומעביר זמנו, אלא שביתתו לצורך החלמה היתה. ואם אלה פני הדברים, הרי שריצתו אל האנשים וטרחתו בעבורם, נעשים לפתע פתאום עניין של ממש. שלא היה בקו הבריאות, ואעפ"כ השתדל בעבורם,  ויצא מגדרו והתאמץ על מנת לקבל את פניהם. וכך נוכל להבין את תיבות כחם היום כמכוונות לעניין המאמץ, הריצה, המהירות, הזריזות, שחם בחוץ, ואברהם כואב, ועל־אף כל אלה טורח בשמחה ובזריזות לקבל את פני האורחים. וזה לעניין קריאת הפשט, שכן אם נחדור מעט מאד אל תוך הדברים, הרי שאין אלה אנשים של ממש. שכתוב: וירא אליו ה' באלני ממרא. כלומר נגלה אליו במחזה, בעין. במלים פשוטות: אברהם רואה את אלוהים. ואם כן, מה היה לו לשאת את עיניו? שאם נגלה אליו האלוהים, היה לו להביט בו ולראות. אבל הוא לא הביט וראה, אלא נשא את עיניו ורק אז ראה: וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. גם כאן יש בעיה מן הכתוב. שאם נצבים עליו, הריהם בקרבתו, ומה היה לו לרוץ לקראתם? ומכאן שאינם ניצבים עליו כלל וכלל. איך ניישב? שהתגלה אליו האלוהים והראהו אנשים ניצבים עליו. זו היתה ההתגלות. ואז חזר להכרתו הרגילה, התבונן מפתח האהל אל הדרך, וראה שלשה אנשים, והנה אלה האנשים אשר ראה בהתגלות. ואז רץ אליהם, לקבל פניהם, משתחווה ומזמין. וכך יישבנו לנו הקושיה, אך מיד שבה ועולה מלפנינו בעיה אחרת: שכתוב פעמיים וירא. כלומר שלוש. תחילה וירא, ולאחר מכן פעמיים וירא ונראה כי אחת מהן יתרה. והשלוש נכתבות באופן זהה, אך נבדלות באופן הגייתן. הראשונה וַיֵּרָא ועל שמה הפרשה (ודברנו בזה בפרשת לך לך) ושניה ושלישית וַיַּרְא. אפשר לחדד את אשר כתבנו לפני מספר שורות: קודם קבענו שני שלבים למתרחש: התגלות וראיית האנשים. כעת נוסיף שלב: התגלות רבת־הוד וייראה הבאה עמה (וזה עניין וירא הראשון), תוכן ההתגלות – שלושת האנשים (וזה עניין וירא שתיים), ורק אז, מששב להכרת היום־יום, רואה את אותם שלושה אנשים בעלילות (וזה עניין וירא שלוש). אם נסכם – יראה אחת ושתי ראיות. ואין כל ספק כי ניתן גם ניתן להחליף יראה בראיה וראיה ביראה, ולקבל פירושים נוספים, מרחיבים.

נחזור כעת לשאלה הפותחת את ההתבוננות הזאת: מה עניין הסתרת אברהם? מדוע אין שמו מוזכר מיד בתחילה, ונוכחותו ניכרת אך בכינויי־גוף ובפעלים המוסבים עליו?
ונאמר כי השאלה מעט משונה, משום שברור שבמקום זה התורה עוסקת באברהם. שבמי נאמרים הדברים? אלא שניתן לראות עד כמה שונה ההתגלות שבכאן לעומת ההתגלות שלפני כן: וירא ה' אל אברם ויאמר אליו. שם נאמר הן שה' נראה אל אברם, והן שה' מדבר בו ומגלה עצמו כאל שדי, ואילו כאן, כאמור, לא נאמר שם אברהם, וגם אין דיבור מאת ה'. רק ראייה. כלומר על אברהם מוטל להבין מה מראה לו האלוהים, ולפעול על פי הבנתו, בלא שמתקיים איזשהו דין ודברים. ואילו עלינו, כקוראים, מוטלת המשימה להבין את המהלכים הסיפוריים הללו, על מנת שנוכל לחלץ מהם איזה דבר.
ומהו הדבר? שבאה תורה לכוון את דעתנו, לרמוז לנו שיש לקשור את הדברים לעניין מן העבר: בברית בין הבתרים, הבחנו באותה "העלמה" מסתורית של אברם מן הכתובים ( הוא לוקח ומבתר ונותן ומאמין, אבל אין שמו מוזכר לאורך שישה פסוקים). שתי ההעלמויות הללו "מדברות" זו עם זו, רומזות לנו על הקשר שבין הדברים. שבפרשה ההיא מבטיח לו האלוהים זרע, והנה כאן, בפרשתנו, באים שלושת האנשים למסור לו את דבר הריונה של שרה. שם מבטיח לו ריבוי ככוכבי השמים, וכאן מבטיח גוי גדול ועצום. ולבסוף נראה כי שם כתוב ויוצא אותו החוצה ואילו כאן, בסוף דין ודברים עם האלוהים כתוב ואברהם שב למקומו. ומכאן שההתגלות שבכאן נמשכת מן ההתגלות ההיא, והיא מהווה מעין חתימה לה.
ובהמשך הדברים יש להניח שנשוב ונדון בהרחבה בנושאים אלה.
עניין נוסף הוא ההיעלם שמצד ההתגלות עצמה. שניתן לחשוב שבעת ההתגלות נתון אברהם במצב תודעתי אחר, שאינו מיידי ואינו יומיומי. התורה שבה ומזכירה לקוראים כי ההיעלם הוא חיוני להבנת תופעת ההתגלות. שעל־מנת שיזכה אדם להתגלות מעין זו, עליו להניח לחלקים עצומים שבאישיותו להסתלק, לרוקן את העצמי המיידי מתוך העצמי הרחב יותר, לפנות מקום לנשגב ולאלוהי בתוך הסתמי, הגשמי. וזו לדידנו סיבת פשט לתופעת ההיעלם, ולא סיבת עומק כזו שקדמה לה.

פתח האהל
אפשר שישב מבחוץ, ואפשר שישב מבפנים. אבל כתוב והוא יושב פתח האהל כחם היום, ומכאן שאפשר לחשוב על הביטוי כולו כאומר שאברהם מחקה את פעולת חם היום, ויושב פתח האהל. כלומר תכונתו של חום היום היא ישיבה בפתח האהל, ואברהם, כמו חם היום ממש, נוהג כך גם־כן. פירוש זה חביב הוא מאד, ומאפשר הצצה אל נבכיה של העברית, המאפשרת להבין את הדברים ביותר מדרך אחת. אבל מה עוד נותנת קריאה מעין זו? מהי משמעותה? ונכתוב שהדברים יתבררו אחר כך, בחלק העוסק ברמזים החבויים כאן. ונוסיף שֶׁנאה עד מאד לראות את היום, את האיכות הזמנית הקרוייה יום, ככזו היושבת פתח אהל. איזה אהל? אהל מועד (זמן), שאהל מועד אמנם לשון התוועדות, אבל מי מתוועד עם מי? ונראה לנו לומר כי המקום מתוועד עם הזמן. ולנו, בני האדם, חלק בדבר, שכן אנו – בעלי התודעה (מועד/מודע) – אנו הבנאים של אותו אהל מועד, על־פי ה' ביד משה.

וירא והנה שלשה אנשים
מדוע שלשה? מדוע לא ארבעים? מדוע לא אחד? מה עניין שלשה כאן? לעת עתה איני יודע, ואולי במהלך פירוש החטיבה כולה, נוכל להבין איזה דבר מתוך דבר. אבל השאלה – חשוב לה שתשאל.

וישתחו ארצה
האם היה אברהם משתוחח לפני כל אדם העובר בצל קורתו? ונכתוב שאף לא עברו בצל קורתו, אלא ראם מרחוק, ורץ לקראתם, והשתוחח. מה כל זה? ויש לנו להבין מתוך הדברים הללו שאכן ראה את האנשים בחזונו, ורץ להזמינם אל אהלו, שכן זה הדבר אשר עלה לפניו מן החזיון שראה. בעתיד נראה שכחלק מן המשא ומתן על רכישת מערת המכפלה השתוחח אברהם פעמיים, וכן נכתוב כי בעבר ראינוהו נופל על פניו אל מול האלוהים. אבל לא ראינוהו משתוחח לפני פרעה, ולא לפני הפליט, ולא לפני המלכים, ולא לפני מלכיצדק מלך שלם. וכן לא ישתוחח לפני אבימלך מלך גרר, ולא לפני פיכל שר צבאו. ולנו נראה לומר כי השתחוויה היא אמנות בפני עצמה, וכי אברהם מבין לעומק את העניין. ואולי גם אנו נבין משהו מסוד ההשתחוויה במהלך פירוש הדברים.

רמזים

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים כ"ט, ט'). החלק המודגש עולה כדי התיבות הראשונות של פרשתנו: וירא אליו ה' באלני ממרא. אז מה הרמז? וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. כידוע, פירוש זה מתחקה ככל יכולתו אחר הופעות ראשונות והנה תיבת נצבים מופיעה כאן לראשונה, וכן אנו מוצאים אותה התיבה גם בסוף התורה, והיא גדולה ועצומה, ועומדת בראש פרשה. אם נתבונן בראשון ובאחרון, נראה כי אין צורך להתאמץ הרבה על מנת להוציא דבר מתוך דבר, שכן בפסוקים הראשונים של פרשת נצבים אומר משה לכל העם כי הם נצבים היום כולם לעבור בברית ה' אלהים ובאלתו אשר ה' אלהים כורת עמם היום. כלומר באותו היום ממש שבו שבה ונכרתת הברית שבין ה' לבין עם ישראל, אותה הברית שכרת אי אז עם אבינו, עם אברהם. ועל כן אומרת התורה שהברית כרותה עם כל הדורות כולם – את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו – ואת אשר איננו עמנו פה היום – הווה ועבר ועתיד. בכלל זה אברהם, ובכלל זה אנו, הקוראים, שאותה הברית כרותה לנו. וגם אם זכינו לחיות בדור כה מוזר, שאמנם זכה לחיות בארץ האבות, אבל נראה כי פועל הוא בכל כוחו להכרית הברית הכרותה לנו – היה לא תהיה. שאין בכוחנו להפר בריתו של אברהם אבינו, ועל אפינו ועל חמתנו ימלוך עלינו. ועל כך תודותיי ושבחי לאל עליון קונה שמים וארץ. ואם זרו דברי האחרונים, הרי שזה מה שרואות עיני. רואות הן עם המחבל בכל כוחו בזהותו, בבריתו, בייעודו, ובערכיו, מחליף אותם בעבור נעליים, ויש מקום לומר כי בהרבה למטה מזה. ויש חלקים בעם שזוכרים הברית, ושמחים בה, וככל שרואות עיני הולך כוחם ועולה, ככל שמתגבר הכוח שמנגד. על־כך שמח לבי, ובזה מתנחמת נפשי.
אחרי התפרצות דברים אקטואלית זו, נחזור ללמודינו ונראה כי הברית הכרותה לאברהם ולעם, ברית אחת היא, וכי אותם שלשה אנשים הניצבים עליו, אינם ניצבים (סטטיסטים) בסיפור, אלא הם מכוונים בדיוק אל אותה הנקודה שבה שב משה וכורת הברית לעם, עבר הווה ועתיד. ועוד נכתוב כי פרשת ניצבים היא הפרשה שבה נכתבות שתי התיבות הגדולות העומדות בראש עמודי הפירוש הזה, ובחרת בחיים, שכן הברית כרותה אל החיים ולשם תמיד היא מכוונת. ועל־כן בפרשתנו בדיוק נולד יצחק שהוא כח המכוון אל החיים, ובה נחרבות סדום ועמורה – המסמלות את המוות ואת הרע – ומחורבנן יקום מואב וממנו תצא רות, וכאן תגורש הגר עם בנה המצחק ישמעאל, משמע כוחות אחרים פועמים בהם, וכאן תבוא העקידה, ובה ימות משהו מן האב ומשהו מן הבן, והם יחזרו אל החיים, כדבר הברית. אמנם נתקבע בלבבות שהעקידה עומדת כסמל לאמונת אברהם, אבל יתרה מזאת, עמוק־עמוק מי ימצאנו, העקידה סמל לחיים היא, הרבה הרבה מעבר לכלל סמלים ומשמעויות שדבקו בה. ועוד נכתוב כי תיבת היום – הן בפסוק כחם היום והן באתם ניצבים היום תיבה אחת היא. שהיום, היום הזה ממש, יושב אברהם פתח אהלו, והיום הזה ממש שבה ונכרתת הברית. ואלה הדברים עשויים להיות בלתי מובנים לקורא הכללי, אבל לאדם הדתי, איש או אשה, הדברים מתחוללים תדיר, אין הם מאורע שהיה ותם ואנו חיים לאורו, כלומר לא רק, אלא מאורע שהיה, ושב ומתקיים שוב ושוב ושוב, בתוכך, בתוך עצם קיומך, ואין הוא מנותק מן החיים כלל וכלל. ועל־כן תיבת כחם, שהיא עולה למספר חיים, וזה יפה מאד.
כן נוסיף כי באותו היום, יומה של פרשת ניצבים, מסתלק משה מן העולם הזה, משיב נשמתו לבורא, נעלם אל תוככי האין, והנה כאן הוא עמנו היום. ואין זאת אלא כי הסתלקותו של משה כולה כרוכה בחיים, שמת כשם שחי, כולו קודש לה', כרוך אחר החיים ככל יכולתו, והיא רבה עד־בלי־די. והמדרשים מביאים יפה את דבקותו בחיים שבכאן, על־אף שה' בכבודו ובעצמו בא לקחתו אל החיים ששם. נשים לבנו לכך שביום שבו עזב, זכר את אותם שלשה אנשים הניצבים על אברהם, שלח אותנו לעיין מחדש באותה הפרשה, לפרש אותה דרך עיני אברהם, הרואות את אותם השלושה, וללמוד מפרשה זו על חברתה, ולהיפך. ולא לחינם רבנו הוא, שרב גדול כמשה מלמד אותך במלה אחת, יותר ממה שאלף רבנים ילמדו אותך בששת אלפים גלגולי חיים. אשרינו שזכינו לאור שכזה.

רמז נוסף הוא שתיבות וירא אליו ה' באלני ממרא עולות כדי החלק המודגש בפסוק המפורסם הבא: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". והנה רמז לשביתת שֶבֶת: כשם שיושב אברהם פתח האהל באותו היום, כך שובת האל מכל מלאכתו ביום השבת, והנה מצאנו רמז שאותו היום שישב אברהם פתח האהל, יום שבת היה, ואם חם היום, הרי ששעת תפילת מנחה, ועל כן ראוי היה שיבואו וירמזו לו על לידת יצחק, שיצחק תיקן תפילת מנחה, ועל שמו היא רשומה. כלומר, באו בשבת בין השמשות, ושערי שמים פתוחים היו, כשם שפתוחים בכל שבת בשעת המנחה. ואם ניתן דעתנו על כך שמגיש להם את מנחתו, הרי שמתקבל מעגל יפה מאד של עניינים הכרוכים זה בזה, והכל עומד על מכונו כמעשה אמן. ועוד נוסיף כאן מדרש קהלת, האומר תן חלק לשבעה וגם לשמונה, והנה רמז ליום השביעי שפי שדברנו כאן, וזה בא אחרי ברית אברהם, רמז לשמונה ימים, ואברהם נותן חלק הן לזה והן לזה בעצם אירוח שלשת האנשים ופרישת מנחתו לפניהם. ועוד יש לומר כי תן חלק לשבעה וגם לשמונה מתפרש כחסדה הגדול של הנתינה, שלא עוצרת ברעבים ובדלים, אלא נותנת גם לשבעים (שבעה), וגם לשמנים (שמונה), וזה שיעור יפה, שאור הנתינה אחד הוא, והוא זורח הן על הדל והן על העשיר.

ועוד רמזים רבים יש כאן, ומי שיעז ללכת וללמוד לבדו, ולהמשיך לדרוש בתורה, תבוא עליו ברכה, אכי"ר.

שבח לה' יתברך על אלה הדברים שפעמו בי, ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי.
אור ליום ב' בשבת ויחי, ט' בטבת התשע"ו, יפו.
חזק חזק ונתחזק.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה

myselfon2

http://wp.me/pYhik-UL

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s