אין איל (בראשית י"ח, ג' – ה')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך: יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת

פשט הפסוקים
אברהם מזמין את השלשה להתרווח בצל קורתו: לרחוץ, לנוח ולאכול לפני שימשיכו בדרכם, והם מקבלים את הזמנתו.

התבוננות
נזכור שאברהם עדיין בהסתר, כשם שכתבנו בפירוש האחרון, ונמשיך:
דבר ראשון העולה באופן טבעי הוא שאברהם פונה אל האנשים בלשון יחיד: מצאתי חן בעיניךָ, אל נא תעבוֹר. ואחר כך עובר ללשון רבים: רחצו, השענו, סעדו, תעברו, עברתם. מה זה?
נראה כי התורה דווקא עונה על השאלה, אבל באופן מוזר. נוכל לפרש כי המשפט הראשון שאומר אברהם אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך – אינו מופנה אל האנשים כלל. הוא מופנה לאלוהים. שנאמר – אֲדׂנָי. כלומר אברהם מבקש מן האלוהים הנגלה אליו בחזיון, שיישאר איתו, שלא יעזוב, אולי משום שחשש להיות לבד במחיצת השלושה. לאו דווקא חשש לחייו, אלא חשש אחר: שמא ייכשל בלשונו, שמא לא יבין מה נאמר, שמא כזה או שמא אחר. משל היה ילד המבקש מן המבוגר האחראי להשאר בסביבה. אם נתרגם את התחושות הללו למלים, נמצא שאומר משהו מעין "התגלית אלי והראית לי בחזיון את אלה האנשים. עכשיו עלי לפעול לבד ולבוא במשא ומתן עמם, אבל אני לא בטוח בטיב ההתגלות. אנא השאר". ככל שנראה אחר־כך, האלוהים נענה לבקשתו, ונשאר. מִשֶּׁרָאָה אברהם שכך, פנה אל האנשים בבטחון: "בואו, התארחו אצלי ונוחו מן הדרך". זה באשר לאופן הפנייה.
באשר לתוכן, אברהם מציע לשלושת אורחיו לרחוץ, לנוח ולאכול, ובוודאי גם לשתות, אם כי התורה איננה מפורשת בעניין השתייה, וזה אומר דרשני, שהתורה יודעת לציין פרטים קטנטנים כאשר עולה מלפניה, ובאותה המידה יודעת להכמין, ויש להגות בזה ובזה על־פי ההקשר: שבין גילתה ובין הסתירה – אוצרות רבים טמנה לנו. אם־כן, נוכל לחשוב שהסעודה שהציע כללה גם מים, או אולי נוזל מרענן אחר. וכן אפשר לחשוב שהמים שהציע לרחיצה משמשים גם לשתייה, שאחרי ששתו מעט – רחצו, או אחרי שרחצו – שתו מעט. כך או כך, אנו מתעכבים כאן על פרט שזיהינו כחשוב, ואעפ"כ, אין ביכולתנו לדלות מים חיים ממנו. ואנו נהגה בו בימים אחרים אולי, אם נזכה עד בלי די, בסיפור אליעזר ורבקה. רק נכתוב שעולה מלפנינו כי במקום שהעלימה את שמו מן הסיפור, שם גם העלימה את שתיית המים, ואין אנו יודעים לומר יותר מזה.
פשטם של דברים, אברהם מציע מעט מים ולחם, וקצת מנוחה, אבל נותן הרבה יותר. ככל שאנו מבינים, וכבר אלפים בשנים מדברים בהכנסת אורחים שלו, נהג כך על־מנת שלא להביך את אורחיו בהצעות גדולות מדי, שאז אולי היו נוטים לדחותן. לכן הציע מעט, ונתן הרבה, וזה ידוע לכל, וכך ראוי שננהג גם אנו.

השענו תחת העץ
מציע מנוחה, ומאפשר לחשוב, כשם שחשבנו קודם לכן, שיום שבת היה. ששבת יום מנוחה הוא. אבל אנו מתבוננים הרבה בתיבת העץ, שהיא תמימה למקרא מחד, אבל טורדת מאידך. מה עץ? איזה עץ? ומדוע מיודע? ואין אנו יודעים, אבל מעלים את השאלה, ונזכרים בסיפור גן העדן שתמיד מלווה את פירושנו, שם נאמר המן העץ, והיה גם העץ ההוא מיודע. ואנו איננו שואלים ההיה היה זה אותו העץ, שלא סביר הדבר, אלא שאלתנו נוגעת לעצם הזכרתו, ואין אנו יודעים כלל.

ואקחה פת לחם
ואקחה במשמעות ואביאה, ופירשנו בפסוקים קודמים קח במשמעות הבא. ויש לחזור ולכתוב, שכן בימינו התיבה משמשת ללקיחה בלבד, ואנו מזכירים.

אחר תעברו
במשמעות תמשיכו.
על כן עברתם
במשמעות חלפתם, התקרבתם, הגעתם. כלומר שורש אחד משמש בשתי משמעויות, וזה שורש עב"ר שעניינים רבים נכרכים בו. וגם בתחילת הדברים מבקש אברהם – אל נא תעבר, ומכאן ששורש עב"ר הוא מרכזי כאן. מה מרכזיותו? העיבור, הריונה של שרה. שהמלאכים באים להודיעו על זה הדבר.
ואנו לא נעצור בעיבור בלבד, אלא נוסיף נפרש את הבקשה אל נא תעבור – כך: שאברהם מבקש מן האלוהים להשאר בהווה, ולא לחלוף, לא להפוך לעבר, ובכך אנו מרחיבים את הפרשנות דלעיל של אלה התיבות, שם ביקש אברהם סעד. ובכן, לא רק סעד הוא מבקש, אלא זמן: הוא מבקש הווה, והוא מקבל הן הווה והן עתיד – זה יצחק. אבל אברהם הוא עברי, ומכאן שעַמוֹ, עַמֵנוּ, עם הָעִבְרִים, מכיל בתוכו עבר הווה ועתיד, וכל זה מתנקז לשם הוויה, היה הווה ויהיה, שהוא גם המקום, ואנו מקבלים אחדות המקום והזמן, וכל זה עולה למבנה יפה מאד.

כן תעשה כאשר דברת
ופשט הדברים שהם מתייחסים על הצעתו למנוחה ולסעודה, אבל בעומק הפשט מתייחסים הם לענייני הזמן שבהם דברנו, ומצווים אותו: כן תעשה, כלומר בחייך תקיים את אשר דברת, בך יתקיימו כל הזמנים, וממך אל בניך יוצאי חלציך, דרך הבן שיוולד משרה, וקראת את שמו יצחק. וכל זה עדיין מכוסה מאברהם, ועוד מעט קט יתגלה לו, ואנו נהיה אתו שם.

ברוך הוא וברוך שמו. אלה הדברים שעברו בי, ולא רציתי ולא ידעתי ולא יכולתי כלל וכלל, ואעפ"כ יצאו ממני, ומי יתן ואשוב ואמלא, ומי יתן ואשוב.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו המרובים.
אור ליום השישי בשבת בשלח, י"ב בשבט התשע"ו, יפו.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ

myselfon2

http://wp.me/pYhik-Vf

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s