משל בדבר הנשמה והחיים

אישה אחת ישבה לה על חוף הים בקופנגן, או במלדיביים, או בים יפן הדרומי, ועל־כל־פנים, באיזה גן־עדן עלי אדמות.
היא אהבה לקום בבוקר עם הזריחה, לטבול במים הצלולים, ואחר־כך לשתות שייק פירות מתוך אגוז קוקוס טרי, או מתוך אננס, או סתם לאכול איזה פרי.
למרות שאהבה לקום בבוקר עם הזריחה, הרשתה לעצמה לפעמים לקום מאוחר יותר, להתפנק קצת במיטה החמימה, ובימים כאלה היתה מתבוננת ביפעת היקום, ומתפעלת מן החכמה העמוקה הטמונה באותה היפעה.
היא אהבה מישהו, והוא אהב אותה, ולפעמים היו מתאחדים באהבתם. הם לא הטרידו זה את זה כלל וכלל. פעמים היו יחד, ופעמים לא. פעמים שוחחו על עולמות רחוקים, והעמיקו בשיחתם, והיה להם הדבר לפלא, שבעיתות כגון אלה התאחדו בדרך הרוח, ולא בדרך הגוף.
היא לא עשתה הרבה מדי, אותה האישה, אבל היא חיה. ממש חיה. ולא היתה חסרה דבר.

יום אחד באו לאי הקסום שני אנשים זרים. הם רצו לחטוף את האישה. היא לא היתה היחידה שהם חטפו. הם עשו זאת למחייתם. פעולת החטיפה מלאה אותם בתוכן ובמשמעות, ועל־כן פעלו על מנת ללכוד גם אותה. הם הציבו מלכודת בסמוך לבקתתה החביבה, וכשיצאה איזה בוקר אל הים, נלכדה בה. שני החוטפים הרדימו את החטופה, ובמסע שנמשך חודשים רבים, לקחוה אל ביתה החדש באושוויץ, פולין.

משהתעוררה האישה צווחה וצווחה וצווחה וצווחה וצווחה וצווחה עד מוצאי שבת. וזאת למרות שהשניים קיבלוה בסבר פנים יפות מאד. זה ביתך החדש, הם אמרו לה. אני אבא וזאת אמא, וזה הלאגר שלך ושלנו, וזה שם – זה מוזלמן, ושם המשרפות, ושם תאי הגזים. האנשים עם הכובעים הם הגרמנים, והם הורגים אותנו מתוך אידיאולוגיה עמוקה.
למה חטפתם אותי? שאלה האישה משפסקו צווחותיה.
כי רצינו נורא, הם ענו לה. את ממלאת אותנו באושר גדול. אנחנו נדאג לך, ונגן עלייך מפני הגרמנים.
יהיה לך קשה, כי ממש נורא כאן, אבל אנחנו נדאג לך, והדאגה תמלא אותנו ואת חיינו, שהיו נעדרי משמעות עד כה.
עכשיו, משאת כאן איתנו באושוויץ, אנחנו מאושרים עד מאד, כי הפכנו למשפחה גדולה ונהדרת.

והאישה נשארה איתם, בלית ברירה, כי אין לברוח מאושוויץ, ופתח היציאה היחיד הינו ארובת המשרפה.
והיא שכחה את ביתה הראשון, וחיה בסבל נורא ובצער איום שם באושוויץ, עם משפחתה הנהדרת, וראתה מראות מזוויעים, והריחה ריחות קשים עד מאד, והקיאה את נשמתה, והוכתה עד זוב דם, ושמעה צווחות אימה ופחד, וחיתה בבוץ ובדומן, וקפאה מקור בחורף ונשרפה למוות בקיץ, ויצאה לה בעשן, דרך אותה ארובה, ולא שבה שם עוד לעולם.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

.
.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s