אין איל (בראשית י"ח, ט' – ט"ו)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל: ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו: ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים: ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן: ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי: היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן: ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת

פשט הפסוקים
האורחים שואלים את אברהם למקומה של שרה, והוא משיב להם שהיא באהל. הם מוסיפים שישובו לבקר בעוד כשנה, ואז תחבוק שרה בן. שרה, שאישה זקנה היא, שומעת את הדברים, וצוחקת בלבה. האלוהים שואל את אברהם מדוע שרה צוחקת ומטילה ספק בדברים, ומבטיח לאברהם שאכן כך יהיה. שרה מכחישה שצחקה, מפני שהיא נבוכה או פוחדת, אבל מישהו אומר לה שלא תכחיש, משום שהיא צחקה.
וללא ספק – זהו פשט מוזר מאד.

התבוננות
שאלות:
1) מדוע ביקשו האורחים לדעת את מקומה של שרה טרם סיפרו את דבר הנבואה לאברהם?
2) מדוע נאמר בתחילה ויאמרו אליו ואחר־כך ויאמר שוב אשוב?
3) והוא אחריו. מי אחרי מי?
4) הביטוי כעת חיה.
5) שרה צוחקת בקרבה. מיהו המספר?
6) משמעות התיבה עדנה.
7) מדוע שואל ה' את אברהם לפשר צחוקה של שרה? מאין לו לדעת?
8) מדוע מצטט ה' את דיבורה הפנימי של שרה באופן שונה מאשר כתב הפסוק הקודם?
9) מדוע חוזר ה' על דבר הנבואה באזני אברהם, אחרי שכבר שמע אותה מפי האורחים?
10) בפני מי מצטדקת שרה? מדוע היא פוחדת? מיהו זה הדובר אליה באומרו לא כי צחקת?
11) מה בין צחוקו של אברהם לבין צחוקה של שרה?

איה שרה אשתך
כמה הערות בעניין זה:
קודם כל נשים לב שעד כה אברהם הוא המדבר, העושה, היוזם. עוברים שלושת האורחים, ואברהם ממהר, ומאיץ בבני ביתו, ומכין וטורח ומארח. והאורחים שותקים עד מאד. ומשנחו מעט מן הדרך, ואולי אכלו מן התקרובת, פונים הם אליו לראשונה. שעד כה לא אמרו דבר. והם אומרים איה שרה אשתך. פנייתם אל אברהם היא הפנייה האלוהית הראשונה אליו מאז שינויי השמות. ואמנם התורה מכניסה את השינויים מיד אל תוכה, אבל אברהם ושרה, אנשים זקנים, אולי הם מתעכבים מעט עם שמותיהם החדשים. ועל כן, כשפונה אליו, אומר שרה אשתך. כי שרה בחינת חדש עדיין (ואולי קשה להסתגל לשמות החדשים), אבל אשתך, זה עניין ישן מאד.
כמו כן נכתוב (ואפשר שכתבנו בעבר) כי שרי היא אשת אברם, אבל שרה היא אשת אברהם. ובהיותו אברהם, שקורות חייו מעוגנים בדברי אלהים חיים, קובעת התורה שוב (ושוב ושוב) את זיווגם של אלה השניים.

איה שרה אשתך
מה עובר במחשבת אברהם נוכח השאלה הזאת? מנין יודעים השלושה את שם אשתו? וענינו על־כך קודם לכן, שהאנשים הבאים אליו הם הם התגלות ה' אליו, ולכן ידיעתם עניינים מסויימים אינה מפתיעה. מה שכן מפתיע הוא חוסר ידיעתם – אם כל־כך יודעים, מדוע עליהם לשאול? שיודעים הם. וניישב הדברים כך: יודעים כלל, ואינם יודעים פרט. על־כן שואלים למקומה של אשתו.
אלא שעולה בעייה נוספת: אם באו לומר לאברהם שבעוד שנה ייוולד לו בן, הרי שיכולים היו לומר לו מבלי ששאלו למקום הִמָּצְאה. מכאן שאין הם שואלים למיקומה הפיסי, במרחב, אלא לאיכות היותה: איה היא, איה שרה אשתך? מה עניין לה בחיים? מה מעסיק אותה, על מה נותנת את דעתה?
ואברהם עונה, אולי מבלי דעת: הנה באהל. איך עוזרת לנו תשובה זו, שהיא מקומית, פיסית, בכל הנוגע לשאלות שהעלינו עכשיו? ועל מנת לענות ניעזר בלשון ערב, ששם אהל מתרגם משפחה. כך שאפשר לפרש שאברהם עונה – אשתי – בענייני משפחה עוסקת. ואז באות מיד התיבות הבאות – שמבטיחות לה משפחה:

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך
ויאמר נאמר כאן, וקודם אמר ויאמרו. מה זה? שקודם היו בבחינת פירוד, הן מבחינת תודעת אברהם, הן מבחינת תודעת שרה, הן מבחינתנו, הקוראים. אבל עכשיו, כשהם מבשרים לאברהם על הולדת הבן, הם בחינת אחד וזה ממש הוא יתברך, ובהמשך החטיבה הזו נחזק את הטענה הזאת, ונראה כי היא עולה מתוך הכתוב.

שוב אשוב אליך כעת חיה
פשט הדברים שאמר אשוב אליך בשנה הבאה, וכך נהוג לפרש. אבל אנו, שאוהבים את הפשט עד מאד, מרחיבים אותו ככל שניתן. שוב אשוב אליך – כח החיים, האון (עת חיה) – אותו אשיב אליך, שאבד ממך, שאתה כבר זקן (וכך יודעת גם שרה), אני אשיב אליך את פרק הזמן – את העת – שהיו בך חיים. כל זה בביטוי כעת חיה, ואת זה אשיב אליך. הנה, כוחך במותניך, לך העמד דור, לך העמד בן. לשרה אשתך. לא להגר שפחתה, לשרה, הגבירה, אשתך. ויצחק הוא בן לשרה יותר משהוא בן לאברהם, ככתוב והנה בן לשרה אשתך, ואמנם אתה המזריע, אבל הבן – שלה הוא. זה מצד אברהם. מצד שרה – הרי שחיה הוא שם הניתן לאשה היושבת על המשבר, כלומר בעת הלידה ממש, היא קרויה חיה. מצד שרה – כעת חיה – הרי שהיתה בחזקת לא חיה – שאין בה חיים, ובעתיד, כאשר אשוב אליך – חיה – יושבת על המשבר, יולדת בן, זה יצחק אבינו, הנעקד, אבי יעקב ואבי עשיו.

ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו
על אברהם נאמר יושב פתח האהל, ושרה – היא שומעת פתח האהל. הוא יושב פתח האהל – מן החוץ, והיא שומעת פתח האוהל – מבפנים. ומכאן שהיו סמוכים זה לזה, ורק יריעות האהל הפרידו ביניהם. כלומר, שרה מאזינה לשיחת המלאכים עם בעלה.
והוא אחריו
לא ברור מי אחרי מי. האם אברהם אחרי פתח האהל (הסגור)? האם המלאך הדובר נמצא מאחורי הפתח? וברי כי אפשר לכתוב והוא, אבל לנקד והיא (הנה כך: וְהִוא), וזה תדיר בתורתנו, וזה נותן פירוש אחר – היא – שרה – אחריו.
כעת יש לשאול אחרי מי, וגם לזה אין תשובה. או אחרי אברהם, או אחרי המלאך הדובר, או אחרי פתח האוהל. כלומר, עולה ששתי התיבות הללו קשות מאד להבנה. על־מנת לנסות בכל־זאת, שכך אנו נוהגים, נחפש את המקומות שבהם מופיעה תיבת והוא בפעמים האחרונות, ונראה על מי היא מוסבת: והוא יושב פתח האהל כחם היום, וכן והוא עומד עליהם תחת העץ, פעמיים אותה התיבה, והיא מוסבת על אברהם. אם כך, נאמר שתיבת והוא בביטוי והוא אחריו מוסבת על אברהם, ותיבת אחריו – על פתח האוהל.
כלומר, מתוך הבנתנו עולה כי התורה מציירת תמונה שבה שרה עומדת בתוך האוהל, ומאזינה לשיחה המתקיימת מחוצה לו, בין בעלה ובין המבקרים. היא מסתקרנת. ובכל פרק הזמן הזה, היא נסתרת מעיניהם של המבקרים, ועל כן שאלו – איה היא.

ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים
הם גם זקנים, גם באים בימים, ולא זו בלבד, התורה מוצאת לנכון לציין גם כי חלפו ימי פוריותה של שרה. שלא יהיה ספק קל שבקלים. ויש לומר כי הדגשת העניין היא לצורך הדגשת הנס. שברור שאין עוד לשניים יכולת להוליד. ואם הולידו, הרי שמאת ה' היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו. אבל עם השנים התרגלנו. יש אברהם, זה ברור. יש יצחק, זה ברור גם. ויש יעקב, ויש בני ישראל וכו'. אבל באמת יש להשתאות ימים רבים על הולדת יצחק, ולהבין עד כמה נפלא הדבר. וכת המשיחיים הנולדת מתוכנו, שצמחה להיות דת גדולה ועצומה בעזר ה', חרתה דבר זה על דגלה עד מאד, את הנס שבהולדת משיחם, עד שעשוהו אלוה.
וכן יש לומר על דרך הדברים שהעלינו קודם לכן, שכעת חיה, והדברים מקושרים ביניהם. ושוב יש לראות עד כמה לקחו הנוצרים את עניין יצחק והתאימוהו לאורח חייהם, ויש להבין דבר זה ולהשכיל בו עד מאד. (וכדרך אגב נזכר שהישמעאל – הם לקחו את עניין אברהם. ונמצא שמן השלמות לקחו העמים חלקים, ואילו בני יעקב – הם בני ישראל -שעניינם אחדות ההוויה, הם ראו ככל שיש לראות, וזה תורת משה והיא כלולה מן הכל: בכל (זה אברהם) מכל (זה יצחק) כל (זה הכל, זה יעקב)).

ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה
מיהו זה היודע מתי צוחק אדם בקרבו? ומכאן ששומע, משגיח, שומר וזוכר. ואמר למשה. ומשה כתב הדברים.
וגם היא, כמו אברהם קודם לכן, צוחקת על עצמה – אחרי בלותי אני כבר זקנה בלה, אחרי בלותי – עדנה? זה מצחיק אותה.
ואז היא נזכרת: לא רק אני זקנה, גם בעלי זקן. ומוסיפה גם אותו בפנימיות צחוקה. ממש כשם שעשה אברהם. הלבן מאה שנה יוולד, הוא אמר, ושרה – הבת תשעים שנה תלד. כלומר שרה מגיבה באופן דומה לאברהם, כאשר שמע על הלידה הצפויה, הן בכך שצוחקת, והן בכך שהצחוק מופנה אל עצמה, אל מצבה, וכן אל מצבו של בן־זוגה.
מכאן נוכל להסיק שלא סיפר לה את דבר הברית, שלוּ היה מספר, היתה יודעת, ולא היתה מופתעת, ולא היתה צוחקת.
למה לא סיפר לה? או שחשש שלא תאמין לו, או שרצה שתשמע באוזניה מפי האלוהים עצמו, ולא מפיו. או אולי חשש להפיח בה תקווה כלשהי, שאולי תקוות שווא היא. כלומר, אפשר להעלות כמה השערות לכך שאברהם שומר את סודו לעצמו, אבל אין לחלוק על כך שלא סיפר לה.

עדנה
וברור הקשר לגן העדן, שהוא מקור החיים, ודברנו בזה במקומו, בפסוקי בראשית. וכנגד החיים, הגסיסה, המוות, הרקבון, הבלייה. ומכאן שיש בזה משום תחיית המתים, ודברנו בכך קודם בפירוש לביטוי כעת חיה. וכן אפשר להזכיר כאן את הזיווג, שאולי פרשו השניים מן העניין, שהם זקנים ובלים, וישובו להתאחד זה עם זה, וגם לזה ייקרא עדנה.
ומשום שהחיים קשורים בעדן, וגסיסה היא הדרך אל המוות, העמידה העברית את העדינות ואת הגסות כהפכים, שסותרים הם זה לזה, משלימים בתוך האחד.

ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה
אני אינני מבין זה, ואולי ה' מעיר לאברהם על צחוקו הקודם, דרך צחוקה של שרה. כלומר משתמש באלמנט דומה שעשתה דמות אחרת, על מנת להעיר לדמות הראשית (כלומר אנו מצביעים על עניין ספרותי שעולה מתוך הדברים). ואפשר שדרך שאלה זו שואל בעצם – מדוע לא סיפרת לשרה את אשר אמרתי אליך – הרי היא צוחקת כי אינה יודעת, ואתה היית אמור (אולי) לומר לה. אולי, אינני יודע.
על כל פנים, צחוקם של השניים חשוב מספיק על מנת לקרוא לבן הנולד בשמו, יצחק. הן צחוקו והן צחוקה טבעו ביילוד את שמו ואת ייעודו, ויש בזה מעין קיום דבר האל, שכן השם יצחק ניתן מאת האלוהים, ולא מאת אברהם או שרה. שאמר לו אי אז, וקראת את שמו יצחק, ומה ברירה היתה להורים אלא לקרוא לבנם הנולד להם בשם זה.
האף אמנם אלד ואני זקנתי
ואילו שרה אומרת בקרבה אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן, כלומר יש כאן שינוי מדבריה של שרה, התאמת הדברים של שרה לאזני אברהם, מתן פירוש לדבריה. והנה ה' נגלה לנו כאן כמפרש מחשבותיהם של אנשים, וזה מעניין מאד, שמשעה שפירש ה' את הדברים באופן הזה, הרי כך הם הדברים, שדבר ה' אין להשיב, אין לחלוק.
עוד מן הדברים הללו ניתן לחשוב כך: האלוהים מפרש את דבריה של שרה – ואדני זקן כאילו נאמרו בו ממש. כלומר שרה לא אומרת שאיננה יכולה ללדת משום שאברהם זקן, אלא משום שהאלוהים זקן. כמו מטילה ספק ביכולתו של האל לעשות חיים: האף אמנם אלד – אני ה' – האוכל להביא חיים נוספים לעולם – ואני זקנתי – שה' מפרש את דבריה של שרה כאילו נאמרים בו – שהאל זקן והוא זה שאין בו עוד כח חיים. וקשים הדברים עד מאד.
ומכאן שהיכרותה של שרה עם האלוהים פחותה במעלתה, עדיין איננה מבינה את נצחיותו, את כוחו וגבורתו, וחסרה היא את מידת הייראה שבעמל כה רב קנה בעלה, אברהם.
ומכל אלה ברור כעת דבר ה' לאברהם: היפלא מה' דבר? היש דבר נפלא ממני? נפלא במשמעות נעלם, שאין ביכולתי לעשותו (וברי כי ניתן לפרש במשמעויות נוספות). ודומים הדברים לאשר יאמר אחר כך למשה במדבר – היד ה' תקצר? היש דבר שאיננו ביכולתי? ובמדבר אמר על יכולתו להביא בשר למאכל בני ישראל, וכאן על יכולתו להפיח חיים בבשר – הן בבשרו של אברהם הזקן, כעת חיה, הן בבשרה של שרה הבלויה, כעת חיה, והן בבשרו של יצחק, הנער היילוד, יורש ההבטחה והברית.
למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן
וזה נאמר באופן סופי, וחותם את כל השאלות בעניין ההולדה הצפויה. ומזכיר שוב את כעת חיה, הכולל הפעם את כולם יחד.

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת
ומכאן שפנו אליה, או האלוהים, או האנשים, או אברהם, והוכיחו אותה על צחוקה, והיא נבוכה והכחישה. אבל לפני שורות מעטות כתבנו כי לא זכתה למעלת הייראה, ולכן אמרה את שאמרה, והנה – מיד – כמו נענתה שאלתנו – זוכה למידת הייראה דרך הצחוק, ולא דרך האימה והפחד, ולאו דווקא בדרך האמונה. ייראתה של שרה – דרך הצחוק מושגת, וזה מעניין מאד.
ויאמר לא כי צחקת
מי הוא האומר? אין לדעת בוודאות. אולי אברהם, אולי האורח, אולי ה'. כך או כך, ניתן לקרוא את הדברים בכמה אופנים:
ויאמר לא! כי צחקת. כלומר אל תכחישי את צחוקך, אל תשקרי. וזה מעבר לתוכחה המוסרנית. זה עמוק – אל תכחישי את צחוקך משום שחשוב הוא, שיש לו מעלה, שהוא תכונת הבן היילוד. עמדי מאחורי צחוקך, אל תחששי, אברהם בעלך ניצב איתך בנקודה זו, שגם הוא צחק, ושניכם יחד קיימתם את דבר האל בשם הילד. זה דבר אחד והוא פשט.
עוד אפשר לקרוא כך: כי יראה. ויאמר: לא כי צחקת. כלומר המלים מתייחסות למעלת הייראה שנתגלתה בשרה, והדובר אליה – שלא ידוע מיהו – אברהם, המלאך, ה' עצמו, מסבר את אוזנה – אמנם זכית ברגע זה לייראת ה', אבל לא משום שצחקת זכית, אלא מסיבה אחרת, שהיא איננה ברורה דיה במקום זה, ואולי תגלה לנו במקום אחר.

 

זמן רב עבר מאז כתבתי דברים מעין אלה, וכבר חשבתי שיבש המעיין, ושאין עוד בי כח לכתוב דברים.
והנה נתן בי הכח, כעת חיה, מבלי שביקשתי, מבלי שעשיתי דבר, מבלי שאהיה ראוי קצת לכל זה.
ועל כך תודתי והשתאותי.
בוקר יום רביעי בשבת קרח, כ"ז בסיוון התשע"ז, יפו

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל: וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s