אין איל (בראשית י"ח, ט"ז – כ"ב)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם: וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה: ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו: ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד: ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה: ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עומד לפני ה'

פשט הפסוקים
האנשים המבקרים את אברהם מסיימים את עניינם אצלו ופונים סדומה, ואברהם מלווה אותם בדרכם. האלוהים מחליט לשתף את אברהם בתוכניתו לגבי סדום, משום שהוא צדיק וישר. התכנית היא שה' מחליט לרדת לסדום, לראות האם נכון הדבר שחטאת העיר כבדה עד בלי די. האנשים ממשיכים בדרכם אל העיר, ואברהם נותר לבדו, עומד לפני ה'.
זה פשט מוזר עד מאד, ואין הוא פשוט כלל.

התבוננות
פתאום – סדום. ככה סתם, משום מקום, פתאום – סדום. ואנחנו, כקוראי הספור בפעם הראשונה, מופתעים, שכן חשבנו לתומנו שהסתיים העניין שם, אחרי מלחמת המלכים וחטיפת לוט. ולא היא. ומכאן שאולי יהיה עלינו לשוב אחור, על מנת להבין מה עומד לפנינו. כך או כך, האנשים המבשרים לאברהם ולשרה על הולדת יצחק, הולכים לדרכם, ואברהם מלווה אותם בדרך. זה חלק מהכנסת אורחים של אברהם, וכך נהוג עד היום, שכאשר פונה אדם ללכת מעם מארחיו, המארח הולך עמו כברת דרך קצרה, מלווה.
באותה כברת דרך קצרה, כך ניתן להסיק, משקיפים ההולכים מן ההר אל העמק, אל סדום, ואברהם מתעניין. האלוהים מסביר לאברהם את הדבר, ואז נפרדים האנשים מעליו ואברהם נותר במקומו. התיבות האחרונות מודגשות משום שהוא לאו דווקא נותר במקומו, ואנו נראה בהמשך הדברים, בפסוקי הוויכוח המפורסמים.

ויקמו משם האנשים
משלים את תמונת השיחה, האנשים ישבו לאכול ומסרו את דבריהם כשהם ישובים, אבל אברהם עומד עליהם תחת העץ, לשרתם, וכעת הם קמים ממנוחתם, ואברהם – שממילא עומד, הולך עמם לשלחם. ומכאן ששליחים המה. אמנם מצד אברהם הוא משלח אותם לשלום, משלחם לדרכם, אבל מצד הקוראים – הם ממשיכים בשליחותם הארצית, וממרומי הפגישה עם אברהם, שבה הם מספרים לו על החיים ההולכים ונרקמים בו ובאשתו, הולכים הם עמוק אל העמק, אל התחתית, אל סדום, אל השמדת החיים במקום ההוא, שאכן, כך ייגלה להם, אכן כצעקתה.

וישקפו על פני סדם
זוהי ההשקפה הראשונה בתורה, או אולי השיקוף הראשון, ואנו אוהבים מקומות ראשוניים. ברור לכל, על־פי פשט ועל־פי היכרות עם המלה, שהם עומדים במקום גבוה, וצופים אל סדום הנמוכה. אבל מה משתקף להם, מה משתקף בהם? ומה צופן בתוכו שורש ש.ק.ף? אפשר לענות על השאלה הזו בכמה דרכים, והדרך שבה אנו בוחרים היא לבחון את הופעת השורש במקומות אחרים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל: וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות), השקיפה ממעון קדשיך (דברים), ה' משמים השקיף על בני אדם (תהילים)… ועוד מעין אלה, ואין הרבה. וישנם כמה מקרים שבהם בני אדם הם המשקיפים (או נשקפים), וזה דרך כלל בעד החלון. ועוד מי נשקף או משקיף? צדק משמים נשקף (תהלים), וכן רעה נשקפה מצפון (ירמיה). נבחין שהשקפה מופיעה כמעט בכל המקרים כפעולה אנכית – מלמעלה למטה. כלומר, למרות שאלוהים יורד על מנת לבחון את העניינים בסדום בעצמו (ועל־כך נדבר בהמשך), כאשר הוא עומד עם אברהם ומשקיף אל סדום, הוא עדיין במצב גבוה – וזה מעיד יותר מכל על אברהם – על מעמדו הרוחני הגבוה בעיני האלוהים. כעת נוסיף, בתמיכת שתי ההופעות האחרונות שציינו, שהמשקיף הוא האלוהים עצמו והוא מחפש לעשות צדק עם סדום, והוא יעשה רעה עם סדום. וכך משקפים לנו המופעים האחרים של השורש את המשמעות שלו כאן, וזה יפה מאד.
ועם האלוהים עומד אברהם, משקיף גם הוא.

ואברהם הלך עמם לשלחם
הלך כברת־דרך, רחוק מספיק על־מנת שיראה אותם משקיפים על סדום, ותעלה בלבו תהייה לפשר הדבר.

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה
וזה מעניין כי ככל הידוע לנו אברהם אינו שואל או חוקר. רק מתעניין בלבו (וגם זה פירוש בלבד, ולא עולה מן הכתוב, שעל־פיו הוא רק הולך עמם, לשלחם), ודי בזה על־מנת שיפתור לו האלוהים את שאלותיו. וכן תיבות גדולות ועצומות, שמעידה התורה שניים:
1) סודות הבריאה או סודות האלוהים גלויים בפני אברהם, והאל אינו מכסה ממנו דבר. מה ששם את אברהם במקום ייחודי, גבוה מאד, משלו.
2) נקרא את התיבות אחרת – מאברהם אשר אני עשה עדות האלוהים שהוא עצמו – הוא עושהו של אברהם: אברהם אשר אני עשה – אני עשיתי אותו. קריאה זו מעמידה את אברהם בשורה אחת עם אדם ועם חוה, שהם יצירי האל ממש, ומגדרת אותו במעין גן־עדן פרטי. ואז תיבות לך לך שנאמרות לו, הרי שאפשר להן להתפרש כאילו מציינות מעין גירוש מן הגן, אבל לא כעונש, אלא כמסע לגילוי עצמי. ומשום כך – שהוא עושהו – מגלה לו הכל. אין לו מה לכסות ממנו. ואם העמדנו את אברהם בשורה אחת עם אדם וחוה, הרי שדברי הנביא בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, אפשר להחילם על אברהם עצמו, ומי שילך ללמוד שם ימצא אהבת ה' לאברהם, וימצא את יעקב, ואם יתאמץ גם את יצחק ימצא, ותבוא עליו ברכה.

ואברהם יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ
קודם ראינו סיבות נסתרות להחלטה האלוהית לגלות את סודותיו לאברהם. כעת בא חלק יותר ארצי: גויים רבים יתברכו באברהם, ומשום כך יש לגלות לו אי־אילו דברים, ומעט מהם יבואו לידי ביטוי בכל גוי יוצא חלציו. כלומר אברהם הוא המקור, השורש, בעל הסוד והברכה, והצאצאים הם נושאי הסוד והברכה, אבל לא בשלמותם, אלא כל גוי נושא מעט מזה, כאשר נועד לו.

כי ידעתיו
וגם אלה תיבות גדולות שבהן מעיד האל שיודע הוא את אברהם בבחינת אחד עמו, ידיעה כחיבור הנושא תּוֹלָדות. כי ידעתיו – כי אחד אנוכי עמו, ועל־כן יהיה גוי גדול ועצום, כמו אומר – כי אני פריונו, אני המגדיל את זרעו לכדי גדול ועצום ומבורך.

למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט
ועולה מכאן שאברהם יתווה דרך צדק לצאצאיו, וזו הזכות שבעבורה נתברך. אבל אנחנו נקרא כך: ידיעת ה' את אברהם, הנאמרת קודם לכן, איננה ידיעת ה' אדם אחד בזמן אחד. זו ידיעת אותו אדם וצאצאיו לדורות, במשמעות אחד. אשר יצווה – נקרא את תיבת אשר כשם אלוהי – באהיה אשר אהיה וכן בדִּבֵּר הראשון – אשר הוצאתיך – הוא אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, כלומר האלוהים כאן אומר דבר מעין – "אני, בשבתי כאשר, אצווה את יוצאי חלציו של אברהם, אני אמשיך את הקשר, החיבור, הידיעה, עם הדורות הבאים". ואפשר לסכם את כל הפסוק הזה לכדי "יום אחד אפגוש את יוצאי חלציך, ואתן להם תורה ביד משה" וזה למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, כלומר ברכת אברהם, כאן בפסוק הזה, היא כבר לא ברכת עושר ויוצאי חלציים, אלא התורה בכבודה ובעצמה. היא הדבר הגדול, והיא הדבר אשר דבר עליו אותו האשר המצווה, אותו אשר דִּבֵּר – דִּבֵּר אחד המתפרט לעשרה, וכל זה ביד משה. זוהי באמת ברכת אברהם, ויש לדעת זאת היטב היטב, ועולה שמחה לפנינו שגילינו הדבר, שכן לא ידענוהו קודם לדיון הדברים הזה.
להבהרת הדברים: פירושנו במקום זה גורס כי ברכת אברהם היא התורה. ברכת אברהם היא החלטת האלוהים (הפועל כאן בשם אשר), להעניק תורה ומצוות (יצווה) לבני אברהם ולבני ביתו אחריו (זה עם ישראל). וכל זה – המצוות והתורה – מסתכם לכדי שמירת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

ויאמר
ה' לאברהם, כאשר אמר לגלות לו את כוונותיו.

זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד
וכאן הדברים פשוטים, אבל נשים לב להקבלת הזעקה אל החטא, כמו אומר הפסוק, משחטא אדם, משחטאה אומה, מעשיה עצמם זועקים לפני ה', גם אם חושי האנשים החוטאים כבר קהו, ואינם שמים עוד לב לרעתם כי רבה. ועוד נשים לב כי שתי זעקות בתורה: הראשונה זו שבכאן, זעקת אנשי סדום, והשנייה היא זעקת בני ישראל המשועבדים במצרים, ככתוב ויאנחו… ויזעקו.
לזעקת סדום אומר האלוהים ארדה נא ואראה כלומר האלוהים יורד, וכשהוא יורד – הכל יורד עמו, גם העיר, גם אנשיה.
ואילו זעקת בני ישראל – היא עולה אליו, שכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. והיא מעלה עמה ניצוצות, שקודם לזעקתם באה אנחה, והיא זו הבוקעת רקיעים, מפלסת דרכה אל לב אזנו הכרויה.

ועוד כתוב ארדה נא ואראה…. ואם לא אדעה, וגם אצל בני ישראל מופיעים שני הפעלים הללו ראייה וידיעה, שכתוב וישמע… ויזכר… וירא… וידע: שומע את נאקתם, זוכר את ברית האבות, רואה את בני ישראל – לראשונה זה זמן רב, ויודע. מה הוא יודע? את אלוהים (וכדי להבין זה, יש לראות הפסוק במלואו). את עצמו הוא יודע מתוך זכרון ישראל, ראייתו, ידיעתו (וזה אולי משום מקור לביטוי המפורסם וחסר המקור ישראל קוב"ה ואורייתא כלא חד). וזה גם הפער שבין זעקת סדום ועמורה לזעקת בני ישראל.

ארדה נא ואראה
ובמגדל בבל אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם, כלומר, היתה לו כבר ירידה אחת, והיתה לה תכלית – ליצור ריבוי שפות. ואילו כאן אין תכלית – ה' רוצה לראות בעיניו, מבלי שיש לו רעיון קודם כיצד לפתור את המשבר בסדום ועמורה. הוא ירד על מנת לראות מה שם הולך, ורק אחר־כך יחליט כיצד לנהוג. וזה מוזר מאד, כמובן, כי מה פתאום על ה' לרדת לסדום ועמורה ולראות? הוא לא רואה מלמעלה? והתשובה, כפי שעולה מן הכתוב – ומיד נראה – היא שאפשר שאינו יודע. לא משום קוצר השגתו, אלא משום ששמו חירות, ומשום שברא את האדם חופשי, ומשמעות הדבר שאין הוא עוקב אחר בני האדם בכל העיתים, שזה היה מכשיל צעדיהם ופוגם בחירותם, אלא רק לפרקים, כשעולה הזעקה עד לב השמים.

הכצעקתה
של מי? שהתיבה מוסבת על מישהי. האם כמו צעקתה של …. ועלינו להשלים את החסר. האם צעקת שרה על חסרון הבנים, האם צעקת הגר המגורשת, האם צעקת חוה, כאשר הרג בנה את בנה האחר? כל אלה אפשרויות, ואפשר לחשוב בהן, אבל מלפני עולה צעקת האדמה, שקול דמיו של הבל צעקו מתוכה, וה' אמר לראות האם הצעקה העולה מסדום חמורה עד־כדי־כך, שהזכירה לה' נשכחות. ומכאן אנו למדים שחטאו אנשי הערים הללו ברציחה, ועל־כן ירד לראות.

הכצעקתה הבאה אלי
שלא כולן באות.

הכצעקתה הבאה אלי עשו
וזה רמז למעשה קין – מה עשית – קול דמי אחיך צועקים אלי, והתיבות המודגשות בקו יעידו.

עשו כלה
כליון. פירוש אחד יאמר שהם עשו כיליון באנשים אחרים, ויש לבחון עד כמה ואיך עלתה רעתם לפני ה', ופירוש אחר יגרוס שהעונש המגיע להם על רוע מעלליהם הינו כיליון. זה יש לבחון, ועל זה ירד לראות.

ואם לא אדעה
שתי דרכים לקרוא:
ואם לא – אדעה. כלומר ארד לראות האם המצב באמת כה הרסני, או שמא אין אלה פני הדברים: ארד לראות, ואז אדע.

אבל הדרך השנייה היא זו שרמזנו למעלה, לפני כמה שורות – ואם לא אדעה – אפשר שהמצב הדרדר עד מאד ואני לא ידעתי?
ואנו פירשנו שמעלת החירות חשובה לפני ה' יותר מן הפיקוח, ועל־כן חסך מאיתנו פיקוח תמידי. ועוד, שאולי תיקן כאן את הדבר, ומעתה ואילך מפקח תמידית, וזאת למרות שנטע בלב האדם הרגשה ברורה כשמש שהכל חף מפיקוח, ועל האדם והחברה לעמול קשה מאד על מנת להכניס בלבם את הרעיון שהכל צפוי (מפוקח) אך הרשות נתונה. בני האדם מתקשים עם הרעיון הזה כשם שהם מתקשים עם כל סתירה, שתחת שיחיו עם הסתירה וישמחו בה, מנסים הם ליישב אותה, ומתוך נסיונותיהם העולים בתוהו, עולים ופורחים החיים כפי שאנו חיים אותם, ומכאן נלמד שמתוך הרע צומח טוב, ומתוך הטפשות חכמה, וגדולה הרבה צמיחת הטוב והיפה והחכם מן הרע והעכור והמטופש, וזה עניין הידיעה והבחירה, שלא ניתן ליישוב אלא כמחולל רעיונות ועשייה וחיים, וזה עניין העולם שבכאן, והכל טוב, הכל טוב, לא במובן של נוח ונחמד ונעים, אלא במובן שהמצב הנוכחי תמיד מביא אחריו מצב אחר, חדש, שמתוכו צומחות תובנות חדשות, השגים חדשים, גילויים חדשים, חיים חדשים, וזה הטוב של העולם הזה, ויש לשמוח בו עד מאד.

עוד: פעמיים בעבר נתקלנו בסדום ועמורה. האחת בעת פרידת לוט מעם אברהם, שבחר לגור בערי הככר הירוקות והעשירות, ושם נאמר כי אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, ואחר כך במלחמת המלכים כשנלחם אברהם את מלחמת סדום ועמורה (ואדמה צבויים ובלע), שהיו חלשים עד מאד. כעת אנו למדים שלא רק אנשי סדום רעים וחטאים מאד, אלא גם אנשי עמורה, כלומר רעת סדום זלגה מן המרחב של העיר האחת אל מרחב העיר האחרת, ומכאן שיש צורך לעצור את התפשטות המגפה. שכל עוד היה הדבר תחום לכדי העיר האחת, לא עלה מלפני ה' להחריב ולמחות, אבל כעת, משראה כי הרעה מתפשטת, פעלה מידת הרחמים כמידת הדין, שהרחמים הם על העולם כולו, שלא ינוגע ברעת אלה השתיים, והדין מופנה אל סדום ואל עמורה לבדן, שעלתה זעקתן עד השמיים, עד שהיה צורך לרדת ולראותהכצעקתה?

ויפנו משם האנשים ואברהם עודנו עומד לפני ה'
היו שלושה אנשים ואברהם, והאנשים פנו, והגיעו לסדום רק שניים, ומכאן שאחד האנשים הוא אברהם, או שה' עצמו הופיע בפני אברהם בצורת איש. וכל זה חידתי, ואינו מובן לי כלל וכלל.

וכן היו עמו האנשים בעת שדיבר אליו ה', והסביר לו את עניין הירידה. עמו, אליו, לו – כל אלה באברהם נאמרים.

ואברהם עודנו עומד לפני ה'
בפירוש הקודם כתבנו כי שלושת האנשים הם בעצם אחד, בחינת התפרטות האחד לכדי ריבוי, (ולא על מנת לפגום באחד, שאין דרך לעשות כן, אלא הצגת פנים שונים/שונות לאחדות אחת). כתבנו כי עניין זה עולה מתוך הכתוב, וכי נבהיר זאת בהמשך, וכאן הדברים באים לידי גילוי. בשלושת האנשים כתוב ואברהם עומד עליהם תחת העץ, וכעת כתוב כי הוא עודנו עומד, כלומר מרגע שבאו אל אהלו ועד עתה לא פסק מלעמוד. רק עמד. (ולפרק זמן אחד הלך). קודם עמד על שלושה, וכעת עודנו עומד לפני אחד. ומכאן שאכן כך הדבר – שהשלושה הם הוא, והוא – הם. (וזה מהדהד השראה לאיזו דת חדשה, ולייסורים רבים שתביא עמה לעמנו בעולם הזה).
נוסיף כעת כי גם את כל החטיבה הזאת, וכן חטיבות רבות נוספות ניתן לתחום בתוך הגבול שבין ברית בין הבתרים ובין הוויכוח שעומד בפנינו, שבו מנסה אברהם להציל בכל כוחו את מעט הטוב שאולי נותר בסדום ועמורה, וזה נראה בפירושים הבאים, בעזרת ה' יתברך.

מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך
ואשר חיסרתי יושלם ברחמיך הרבים ואשר פגמתי יתוקן בחסדיך הגדולים.

יום אחד בשבת מטות־מסעי, התשע"ז, יפו.
וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם: וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה: וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s