אין איל (בראשית י"ח, כ"ג – ל"ג)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע: אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה: חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט: ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם: ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר: אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה: ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים: ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים: ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים: ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה: וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו

פשט הפסוקים
אברהם נושא ונותן עם האלוהים על גורל סדום ועמורה, ומצליח לחלץ הבטחה שלא ישחית את סדום ועמורה באם ימצאו שם עשרה צדיקים. בסוף השיחה "נפרד" האלוה (לא בכדי אני כותב אלוה) מאברהם, ואברהם חוזר אל ביתו. והסיפא קשה עד מאד.

התבוננות
ויגש אברהם אל מי ניגש אברהם? הריהו עודנו עומד לפני ה'. מה לו לגשת?

על־מנת להבין עניין זה, עלינו לחזור ולצפות בכל סיפורי אברהם מתחילה ועד כה, וזה על מנת שנראה את ההתפתחות הבאה:
1) ה' מצווה את אברם ללכת לו.
2) אברם מציית ובונה שני מזבחות לה'.
3) אברם יורד מצרימה, חוזר ארצה עשיר מאד, קורא בשם ה', ונפרד מלוט.
4) ה' מבטיח לאברם את הארץ. אברם בונה מזבח נוסף.
5) ברית בין הבתרים: לראשונה מדבר אברם עם ה': מה תתן לי ואחר־כך במה אדע כי אירשנה.
6) אברם בא אל הגר, והופך אב לישמעאל.
7) מלחמת המלכים.
8) חידוש הברית, אברם הופך לאברהם, מדבר בשנית אל ה': לו ישמעאל יחיה לפניך, מל את עצמו, את בנו, ואת בני ביתו.
9) אירוח שלושת האנשים, פרידה מעליהם, וכאן אנחנו נמצאים.

כלומר, עינינו רואות את הדבר הבא: אברם יוצא למסע היכרותו את עצמו ואת האלוהים, ולאט־לאט, כאשר הזמן והאירועים מאפשרים, הוא סוף־סוף מדבר אל האל, וזה מעיד על גבול מסויים שנחצה – הושגה קרבה מסויימת בין אברם והאלוהים, והיא מאפשרת לאברם לצאת מגדר הצייתן המוחלט, ולומר את אשר על לבו. ומה הוא אומר? מה תתן לי, במה אדע. כלומר דבריו של אברם אל האלוהים נוגעים אליו, אל ענייניו שלו.
אחר כך, ככל הידוע לנו, אברם חי את חייו על קורותיהם המרובים, וכשפונה אל ה' בשנית מבקש בעבורו ובעבור ישמעאל. לו ישמעאל יחיה – שאני לא צריך יותר מזה. על גבול האמירה שאין לי צורך בהבטחתך החדשה ובתוכניותיך לעתיד. מספיק לי ישמעאל. עד כדי כך. כלומר, דרגת הבטחון של אברם בקרבת ה' הולכת וגוברת, והוא פונה אל ה' במלים נועזות מאד. ועדיין – בקשתו עוסקת בעצמו ובקרוב אליו בלבד.

אבל עכשיו הדברים משתנים. משאמר ה' את דברו, הבהיר כי הוא יודע את אברהם וכי איננו מכסה ממנו דבר – אברהם מדבר (ולא אברם), והוא כמעט מחציף פנים: מה פתאום אתה נוהג כך? האף תספה צדיק עם רשע? אברהם, איש בשר ודם, מעמיד את האל בפני משפטו שלו הפנימי. חללה לך מעשות כדבר הזה. אדם עומד בפני אלוהים ואומר לו מה נכון? הייתכן?
נזכור כי באנו לפרש את תיבת ויגש – והנה התפרשה מאליה. אברהם, כך אמרנו, משום שכך כתוב – עודנו עומד לפני ה'. אבל אז הוא מפסיק לעמוד לפניו והנה הוא ניגש אליו. הוא יוצא מגדרו – ממש. הוא שובר את הגבול, את הדין, מידת הגבורה (את הדיסטנס) – בהיותו אברהם – ומבקש מן ה' להפגין רחמים גדולים על עירם של אנשים חטאים. אך הפעם איננו מבקש בעבור עצמו או בעבור בני ביתו – אלא בעבור הצדק. בעבור טובו של האלוהים, שאין דעתו של אברהם סובלת את ענישת הצדיקים בעבור חטאי הרשעים, או היפך הדבר – אינה סובלת שצדקת הצדיקים אינה מכפרת בעבור רשעת הרשעים.
וזה עניין תיבת ויגש.

עוד נשאל זאת: ה' אומר לאברהם ארדה נא ואראה…, ואין הוא אומר באתי להשחית העיר ולהשמידה. כיצד יודע אברהם שה' בא להשחית את שתי הערים הללו, על תושביהן, קטנים כגדולים? מאין לו, לאברהם, שעליו לסנגר על סדום ועל עמורה? שאלה זו מבהירה את אשר אמרנו בפירוש הקודם, כאשר נדרשנו לתיבות המכסה אני מאברהם – כלומר האלוהים עצמו מעיד שכוונותיו שקופות לאברהם, שמעשיו גלויים לפניו, ואין חציצה בינו ובינו. כי ידעתיו – ידיעה ממש – ידיעה שהיא איחוד שלם. כמה גדול הוא אברהם אבינו. כמה הוא גדול. וכמה גדול חסד האל שעשה עם אברהם. חסד אל כל היום.
ועוד אפשר לשער שתיבת הכצעקתה היא המסגירה את כוונות ה', ומתוכה לבד מבין אברהם שאם אכן כצעקתה, הרי שנחרץ גורלן של סדום ועמורה.

האף תספה צדיק עם רשע
אומר הקדוש ברוך הוא בפסקה הקודמת דברים בנוגע לאברהם ובין היתר אומר ונברכו… כי ידעתיו…אשר יצווה…ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ומיד בפסקה הבאה, כלומר כאן, מדגים אברהם את אותה דרך צדקה ומשפט אשר נתן בו האל. מתרחש כאן מחזה מעניין. האחד, בעל הכוחות כולם, כל־יכול וגדול ואדיר, מחמיא לאברהם, מעניק לו ברכה, מתייחד עמו ומשבח אותו. מה שבלי שום ספק שם את אברהם במקום המקבל, המודה, הנהנה מן המחמאות המורעפות עליו. אסיר תודה הוא להקב"ה, אשר בחר בו ובזרעו, ונותן לו כה הרבה, על אף היותו עפר ואפר. אלא מאי? שאותו עפר ואפר אינו מתבסם מן המחמאות והתשורות, אלא נותר כשהוא – ומעיר לאדון האדונים. לא הכבוד מעניין את אברהם, ולא הברכה, ולא הידיעה, ולא הדורות הבאים. מה שמעסיק את אבינו הוא שהאלוהים שלו יהיה צדיק, יעשה משפט צדק. כלומר הדברים שאמר בו האל שנייה קודם לכן, אכן מחמיאים ומתקבלים באהבה, אבל אברהם שומע בהם רק את מה שנכון, ולוקח מהם רק את מה שצריך: הצדק, הצדקה, המשפט. זה מה שאנו רואים. וזה מייחד את אברהם מכלל אנשים, ומעמיד אותו במקום שראוי לו – הוא אבינו, אבי יצחק ואבי יעקב, וזה מקרין על ענוותנותו של משה, שאת מקורה אנו מוצאים כאן, באברהם.

האף תספה צדיק עם רשע: אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה: חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט
אברהם כעת בן 99 שנים, כלומר 24 שנים חלפו מאז בא לארץ כנען במצוות ה'. בכל השנים הללו אמר אברהם (בגלגולו כאברם) 28 מלים לה'. 24 בברית בין הבתרים (מה תתן לי ואנכי…..דמשק אליעזר), וארבע בחידוש הברית – לו ישמעאל יחיה לפניך. 41 מלים אמר כעת (ובכל הויכוח יאמר 94 מלים), בעומדו מול ה' לבדו. אברהם מדבר ומדבר ומדבר, ומסנגר בכל כוחו הן על אנשי סדום, והן על אלוהיו שלו. בחינת דבריו מעידה על סערת נפשו – שהוא שב וחוזר על טיעוניו שוב ושוב, חוזר על אותן המלים, מתחיל כאן ומקצר שם. הנה: האף תספה, האף תספה, חמישים צדיקים, חמישים צדיקים, חלילה לך, חלילה לך, צדיק עם רשע, צדיק עם רשע. שוב ושוב, באופן מעגלי, שחס ושלום, ולא, וּמה פּתאום, וְלמה, ואנא ממך, וחוסה־נא ואל־נא תתעלם. יותר מכל מעידים הדברים הללו על אברהם עצמו, על הבנתו את קדושת החיים ועל היקר והגדולה שהוא רוחש לאדם ולהשגיו, שעיר – עניין גדול מאד הוא, מקום התעוררות והתערות, מקום־ועד המגלם אפשרויות רבות, אוצר בתוכו סיכויים לצד הסיכונים שבו. עיר היא מקום המחייב הערכה, שמירה והשגחה, מקום חיים, שאפשר לה להתפתח עוד ועוד, להיות רעה בזמן אחד, ולהפוך להיות טובה ומיטיבה בזמן אחר. על זה מבקש אברהם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
מה זאת אומרת מסנגר על אלוהיו שלו? זה כבר אמרנו, שדעתו אינו סובלת שאלוהיו איננו צדיק. ומה מסנגר על אנשי סדום? הרי לא מסנגר עליהם כלל. רק מעלה אפשרות רחוקה, שאולי ישנם שם חמישים צדיקים, ואם כך, שיחוס ה' על העיר בעבורם. כלומר, אנו מבינים שאברהם מבקש לוודא שישאיר ה' פתח לפליטה, ושהגזרה שיצאה מלפניו איננה נעולה ללא אפשרות מחילה. זה מבקש אברהם. זה ותו לא.
עוד נזכור כי אברהם מכיר את אנשי סדום. לא את אנשי הדור הזה, שכן יצא להלחם בעבור לוט ובעבורם לפני שנים הרבה, אבל ראה משהו מהם, ונפשו לא נתנה לו מנוח כשלמד על כוונות ה'. שראה בכל־זאת את הטוב שבסדום, וזכר שאפשר שיש בעבור מי או בעבור מה להציל את העיר (ועל דרך רמז מ"י עולה 50, מ"ה עולה 45, ואלה המספרים שאברהם פותח איתם את המשא ומתן עם ה'. וכאשר נענה לו ה' הן בעבור מ"י (50), והן בעבור מ"ה (45), לא מרפה אברהם וממשיך בנסיונו להציל את העיר בעבור מ, ל, כ, י, (כלומר בעבור 40, 30, 20, 10) וזה מתגבש לכדי מלכי, והוא שאמרנו – מסנגר על אלוהיו שלו, בכל לבב נפש ומאוד. ועל כך שעצר בעשרה – על זה נכתב הרבה מאד.
עוד: אי־אז, כשיצא לקראתו מלך סדום כאשר שב מן המלחמה, אמר לו המלך: תן לי הנפש, וברי כי התכוון לשבויים שהשיב עמו אברהם, אבל נראה כי כעת עלה זכרון זה מלפניו, והוא לכל הפחות מנסה להשיב את הנפש למלך סדום, או אולי להשיב את נפש העיר, ולא עולה בידו, שכן חטאת סדום חמורה מדי היתה.
[עוד על דרך רמז נספור כי 41 (מ"א) מלים הוא אומר כאן, ובכל הדיון כולו – 94 מלים. מגן עולה 93, א' של אברהם – 1, ומכאן: מגן אברהם, (ובראשי תיבות מ"א, שעם מספר מלים זה התחיל את דרשתו הנסערת).]
השופט כל הארץ לא יעשה משפט
וכבר זכרנו שהעיד עליו האלוהים, שאברהם עושה צדקה ומשפט, והנה עומד אברהם ומתחנן בפני האל שינהג גם הוא כך. שיעשה צדקה ומשפט, שהרי לא ייתכן אחרת, ובזה נדמה אברהם להאלוהים, מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון, וזה יפה מאד, שיש כאן היפוך הדברים, שאברהם מבקש שמידת צדקה ומשפט שיש בו – שהאלוהים ינהג על פיה.

בתוך כל זה, ואחרי חמש־מאות קריאות, קל לחוש את הנסיון שמעמיד האלוהים בפני אברהם, ויפה מאד לראות עד כמה עומד האב הרם בנסיון זה. שהאלוהים מעיד בו שהוא עושה צדקה ומשפט למען…, ואברהם מיד, ובלי משים בכלל, מקיים את כל זה, ובכך מביא על עצמו ועל שושלתו את ברכת ה' אשר דבר עליו. הוא עומד מיד במבחן.

טוב ומעניין להזכר כאן כי כאשר יהא עליו לגרש את הגר ואת ישמעאל יהיה הדבר רע בעיניו, והאלוהים יצטרך להפיס דעתו, שאמנם קשה הדבר, אבל אינו רע. ואברהם לא יתווכח עמו, ולבסוף, כאשר יצווה עליו לעקוד את יצחק בנו, יציית בלי הרהור כלל, ובלי לבטא כל מורת־רוח. והנה אנו רואים התפתחות מוזרה: בעבור אנשים חטאים הוא נלחם כאריה, בעבור בנו המצחק הוא מוחה ורע הדבר בעיניו, ובעבור בנו היורש אותו ואת ברכתו, הוא שותק ומציית. אף לא מלה אחת בעבור בנו יחידו אשר אהב, יצחק. וכל זה נפרש במקומו, אי"ה, ובעזרתו.

ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם
אם אמצא
 – מכאן שעדיין לא חיפש.
בתוך העיר – מעמודי התווך של סדום, ולא אנשים תושבי חוץ המשוקעים לפי שעה בעיר. אולי אף לוט נרמז כאן, ומכאן שאין הוא בתוך העיר, וזה מלמד עליו דבר.
ונשאתי – הרחבת המושג לשאת, ומכאן נפרש את הלא אם תיטיב – שאת כך: לא רק שעליך לשאת את משאך בטוב, אלא שאם תיטיב, האלוהים יישא את עוונך,יסלח לך, ולא יעניש אותך על חטאיך. וזה בדיוק מבקש אברהם, שאם ישנם מי שהיטיבו – שהטבתם תשא את פשעי האחרים.

ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר
אברהם עודנו עומד לפני ה'
, לפני שם הוי"ה, אבל מדבר אל אדנ"י, כלומר עומד לפני הרחמים, ומדבר אל הדין. ואנו זוכרים מן המבול שמידת הרחמים היא שאומרת אמחה את האדם, ומידת הדין עסוקה בלהורות לנח את אשר עליו לעשות. ולבסוף מקריב נח קרבנו אל ה', אל מידת הרחמים. ובעוד נח עמד מול הדין הקשה, אלוהים, שאין מחילה מלפניו, פונה אברהם אל הדין הרפה, אדנ"י, שהדין היוצא מלפניו ניתן לפחות לערעור. ולכל אורך הוויכוח יפנה אל שם אדנ"י, ולא אל השם הוי"ה, ולא אל אלוהים. וזה מה שעושה אברהם, המכנה עצמו עפר ואפר, ובדין, שכולנו עפר ואפר נוכח פני האדון, אלא שאברהם יודע זאת, ויודע את מקומו מול ה', ואין לו שיירי מחשבות של גדלות עצמית – שהן מחשבות שמקורן בעצמיותו. ואף־על־פי־כן עומד מולו ומבקש בעבור החיים, וזו ענוותו של אברהם, שעל־אף נמיכות קומתו, והיותו עפר ואפר, יקרים בעיניו החיים עד־כדי־כך, שעליו לעמוד אל מול האלוהים, וכאילו לטעון בעבור אנשים חטאים. כאילו, משום שלא היא, שמבקש אברהם בעבור החיים, מבקש בעבור הצדיקים ומעשיהם, שיכפרו בעבור האחרים, וכן כבר אמרנו – בעבור ה' עצמו, שלא תצא גזרה רעה מלפניו, רק גזרה של אמת וצדק.
והזכרנו כיצד ענוות אברהם שורש היא לענוות משה, והנה למדנו שוב.

אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה
ויש לזכור כי אין חמישים צדיקים, וככל הידוע לנו אין אף לא אחד. אבל אברהם ממשיך להחזיק ברעיון שלו, שאולי יש מספר כלשהו של צדיקים, ואם אולי יש, אז אם יפחת מעט מספרם, גם אז ראויים מעשיהם לכפר על רעת ההמון. וה' מתחייב שלא ישחית, אם ימצא שם ארבעים וחמישה, ויש בזה משום מעשר שנותן ה' למקח אברהם.
[ועל דרך רמז נזכיר כי 45 עולה כדי אדם, ותיבת האדם עולה 50, וזה מהדהד לנו את שופך דם האדם באדם.. כי בצלם אלהים עשה את האדם,  ומזכיר ברמז את איסור שפיכת דמים, שבצלם נבראו גם אנשי סדום. ותיבת דמים עולה 94, צ"ד של צדיק, וזה דברנו למעלה, מספר המלים של אברהם בכל הוויכוח, וזה רומז הן לאיסור המוחלט, הן לצדודו של אברהם בצדיקים, והן לכך שהוא עצמו "שופך דמים" בהשתדלותו הנואשת בעבור החיים, בעבור צדיקים שלא ייספו יחד עם רשעים (ולא נכתוב יותר בעבור אנשי סדום, משום שאין הוא מבקש בעבורם, אלא בעבור האלוהים, הצדיקים, המשפט והצדק). ואת הדמים ששפך כאן, ישלם שם, בעקידה, בהר המוריה, וזה נראה שם]. [וכל זה רמזים, ואין לטעות בזה.]

אם אמצא
ועדיין לא חיפש

ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים
וכבר לא מנמיך קומתו, שכן בדיוטה תחתונה הוא, וממשיך באותו הקו. וה' מסכים גם לזה: לא אעשה בעבור הארבעים. וקודם אמר לא אשחית, וכעת לא אעשה, וזה הבדל מעניין שיש לחשוב בו, וכן לא אומר אם אמצא, שארבעים קרוב לשם הוא, ולכן אומר בעבור הארבעים, כאילו חיפש ומצא, ארבעים ממשיים, מיודעים – הארבעים. וזה אפשר לו להתפרש כאילו אומר האלוהים – בעבור המספר 40, שבן ארבעים לבינה – או אולי בעבור 40 ימי המבול, או ימי משה בהר, או בעבור שנת הארבעים לצאתנו ממצרים, או כיד הדמיון הטובה עליכם.

ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים
ואמרנו שאין לו דרך להנמיך עצמו יותר, על כן מפיס הוא את ה' ומבקש – אל נא יחר. וכתבנו מפיס את ה', אבל מפיס את אדנ"י, שאל המלכות הוא מדבר.
וחוזר על לא אעשה, ואומר שוב – אם אמצא.

ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים
ואברהם ממשיך וה' חוזר אל לא אשחית, ולא אומר אם אמצא. 

ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה
והנה יודע אברהם שהגיע אל הקצה, שאומר ואדברה אך הפעם, וה' שוב משתמש בשורש ש.ח.ת, ולא משתמש בשורש מ.צ.א.

וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו
קשה מאד עניין זה, וילך ה'. מה זאת אומרת וילך? על רגליו הלך? ואין זאת אלא שפסקה נבואת אברהם, וכותבת תורה בלשון בני אדם וילך ה', שאין הוא ניצב לפניו עוד. ואברהם ידע בחוש, שגלוי הדבר עד מאד למי שמתנבא ופוסקת נבואתו, שאין עוד עם מי לדבר, ואין עוד אל מי לפנות, שכתוב כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואם כתוב – אז הוא כִּלָּה לדבר. אין עוד דבור. פסק הדבור מלפניו בעת הזאת. ואנו מוצאים כאן בעייה, משום שככל שראו עינינו אברהם הוא המדבר והיוזם והמתווכח והמעלה, וה' אך משיב לפניותיו החוזרות ונשנות. שש פעמים פנה אברהם אל ה', דבר ובקש ונשא ונתן, והנה כותבת התורה הפוך – כאילו האלוהים הוא המדבר אל אברהם – וכאשר פוסק דבורו, הוא נגוז לו במסתורין האופייני לו. מכאן נלמד שאם עומד אדם ומדבר אל אלוהיו, הרי שהדבר מן האל הוא, ורק נדמה לו לאותו אדם שהוא מוליך את השיחה. אדם מדבר אל ה' בחסד ה', וכאשר סר החסד, בעשרה, כפי שלמדנו, אין עוד לדבר אליו. וכך יודע אדם אם חסד ה' שרוי עליו ואם לא. שאם מדבר אל ה' – הרי שחסדו עמו, ואם אינו מדבר – אין חסד ה' עמו.

ואברהם שב למקומו, וזה הולך רחוק לאחור, אל ברית בין הבתרים, שם כתוב ויוצא אותו החוצה, ורק כאן, עכשיו, אחרי שנים הרבה, שב אברהם למקומו. ואולי לכן כתב בתחילת הפרשה ואברהם יושב פתח האהל כחם היום, שעד שלא שב למקומו – ישב פתח האהל ולא נכנס פנימה, שכל העת הזאת, ארוכת השנים, היה אברהם בחזקת חוּצָה, ורק כעת, משעבר עליו מה שעבר, יכול לשוב פנימה, אל המקום, מקומו.

ואשר חיסרתי יושלם ברחמיך הרבים ואשר פגמתי יתוקן בחסדיך הגדולים
שזמן סליחות הוא
יה שמע אביונך המחלים פניך
ונפלה נא בידך כי רבים רחמיך
יום חמישי בשבת שופטים, ב' אלול התשע"ז, יפו.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה: וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s