משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו (ליום הכיפורים)

פרק ראשון, ובו נזכור בקיצור נמרץ את חלקי הנפש

ובכן כן, שלושה חלקים לנפש, ועוד חלק אחד, ועוד אחד, ובשני האחרונים אולי לא נדבר כלל, ואולי נדבר מעט מן המעט.

חלק תחתון שמו נפש, והוא שם כולל, והוא קשור בעצם הקיום. באופן זה נאמר כי לדוממים נפש דומם, ולצומח ולחי – נפש צומח וחי.

וכך ליתוש ולדולפין ולמלח ולברוש יש נפש. וגם לאדם נפש, והיא החלק האחוז בטבע, הצמיחה, פעימות הלב, הדחף הפנימי להוסיף ולחיות, הטעם, הזיווג, הכאב. כל זה בנפש.

חלק עליון שמו נשמה, והוא חלק אלוה ממעל שיש באדם, והוא עניינו סתירה וחיים ודבקות בה', שדבקות בה' היא היא חיים, היא ה־חיים, וחלק זה מן האין הוא בא ואל האין הוא הולך, ואנו, בני האדם, אין לנו מגע רב עם חלק זה, שהוא רחוק מאד מחיי יום־יום, ואנו, בני האדם, אחוזים כמעט אך ורק בחיי שעה, דבוקים בבשר, נלחמים את מלחמת הקיום הקשה עד למאד מאד.

חלק אמצע שמו רוח והוא נתון באדם לבדו, והוא, לענייננו, נוגע בכח היצירה שבאדם, והוא עדין עד מאד, דק מן הדק, והוא מקשר בין החלק התחתון של הנפש, לחלק היותר עליון שלה, שבהם דיברנו קודם. בטבע נרמז חלק זה שבנפש במשבי האוויר, הנקראים בפינו רוחות. והרוח נעים ועדין ומחיה ומקיף, והוא נושא מים ואש, וכשהוא סוער – סכנה גדולה, ממש כשם שמסוכן הוא האדם הנתון בסערת לבו.

פרק שני, ובו יסופר על אליהו הנביא, ואף יובן מדוע עלה בסערה השמיימה, וכן יסופר מעט על יונה בן אמיתי ועל אלישע בן שפט

אליהו נקרא להחיות ילד אשר, כך כותב הנביא בספר מלכים, לא נותרה בו נשמה. אליהו מתמודד על הילד שלוש פעמים, ולבסוף מבקש מן האלוהים להשיב את נפש הילד, והאלוהים אכן נענה לו. שלוש פעמים. ויש לומר שפעם אחת ביקש את נשמת הילד, ולא נענה, ופעם אחרת ביקש את רוח הילד, ולא נענה, ורק כאשר מבקש את הנפש נענה. ואנו טוענים כאן, ונוכיח בהמשך, שהאלוהים מעניק לילד את נפש אליהו עצמו, ואליהו נותר עם רוחו ונשמתו, והילד חסר רוח וחסר נשמה, והוא בעל נפש בלבד. נפש בלבד אנו אומרים, אלא שזו נפש אליהו, וזו נפש גדולה, והילד גדל להיות נביא גם הוא, והוא יונה בן אמתי.

אחר כך עובר אליהו את אשר הוא עובר, ובאחרית ענייניו הארציים הולך הוא עם תלמידו היוצק מים על ידיו, אלישע בן שפט, ותיאור הדברים מעניין עד בלי די, ואין אני מפרט כאן, ושם שואל אליהו את תלמידו מה יבקש בטרם ילך ממנו, ותשובתו "יהי נא פי שניים ברוחך אלי", ותשובה זו מפתיעה, מוזרה, חידתית, ואף אליהו מופתע: "הקשית לשאול" הוא אומר. מה בעצם מבקש אלישע? אלישע מבקש את רוחו של אליהו. ומשיקבל את רוחו, יהיה בעל שני רוחות, ולכן אומר – "פי שניים ברוחך". ובקשתו נענית, ואליהו נותר חסר נפש, שכן נתנה ליונה, ונותר חסר רוח, שכן עברה מאיתו לאלישע, וכל כולו נשמה, ונשמה אין לה אחיזה בעולם הזה, אין היא שייכת כאן, ולכן עולה תיכף ומיד בסערה השמיימה, ובזה מתבאר העניין.

סיכום חשבון הנפשות:
אליהו – תחילה נפש רוח ונשמה, אחר כך רק רוח ונשמה, ולבסוף רק נשמה.

אלישע – נפשו שלו, רוחו שלו, ורוח אליהו. [ורוח אליהו סוערת בו עד מאד, ומתקשה לשלוט בה, שהיא רוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים, לא ברוח ה']. ועל נשמתו אין אנו יודעים.

יונה – תחילה היתה בו נשמה, ולאחר מכן לא נותרה בו נשמה, וקיבל תחתיה את נפש אליהו. ובזה הכתוב נבאר מה עלה עם רוחו ונשמתו.

פרק שלישי, ובו יסופר על יונה בן אמתי, ויתבררו כמה מן העניינים הכרוכים בו

הדברים אשר כתבנו מאירים את יונה באופן מסויים מאד. נדמה הוא עלינו כאדם בנתון במצוקה, הנובעת מחסר פנימי עמוק שאין למלאו. מחד הוא שואף למצוא את נשמתו שנלקחה ממנו, ובכך למלא את חסרונו, ומאידך מסרב הוא לעשות את הנדרש, על־מנת שיוכל לשוב ולמצוא אותה. הוא בעל יכולות מסויימות, שכן נפש אליהו שוכנת בקרבו, ואין הוא מחבב את מצבו זה כלל. נדמה כי הוא מעביר את חייו בשינה, כלומר בהדחקת עצמיותו, ואין הוא מביא עצמו לידי מימוש. על־כן, כאשר שומע את קריאת ה' אליו, הוא קם ובורח. והרי יודע הוא שאין לברוח מן האלוהים, שלית אתר פנוי מיניה, ולאן תברח? ובכל זאת, קם ובורח. בא לעיר יפו, לוקח ספינה תרשישה, משלם שכרה, מפליג ונרדם, כשם שנהג כל חייו.

וה' הטיל רוח גדולה אל הים, והאניה מחשבת להשבר. המלחים, במצוקתם, עושים הכל על־מנת להציל עצמם מן הסכנה, ורב־החובל, אולי בייאושו, מעיר את יונה הישן. מה לך נרדם? הוא שואל. ואכן, התנהגות מוזרה היא זו, שכולם, על־אף היותם יורדי־ים מנוסים, מתמלאים פחד, אבל יונה – אין בו פחד כלל. הוא ישן. קום, אומר לו רב החובל. קום, קרא אל אלוהיך. ואכן יונה קם, אבל לא קורא לאלוהיו. אני הגורם לסערה, אומר הוא להם, שאוני, הטילוני אל הים, והמלחים, בלית ברירה כך נדמה, נוהגים על פי עצתו.

פרק רביעי, ובו תוצגנה כמה הנחות, וכן נכתוב כמה דברי פרשנות כלליים ופרטיים

יונה, בהיותו חסר רוח ונשמה, זקוק לשתי אלה כאוויר לנשימה. אכן, נפש גדולה נתנה בו, אבל אין בו רוחניות ואין בו נשמתיות. אבוד הוא, כנוע, ואין רצונו לחיות כלל וכלל. מעדיף הוא את המוות. על־כן אומר שוב ושוב טוב מותי מחיי, וכשהוא אומר את אלה המלים, אין כוונתו לאיזה רצון כללי למות. הוא זוכר את מותו, טרם השיב האל את נפש אליהו אל קרבו, והוא יודע – טוב מותו מחייו. על כן אין הוא פוחד מפני המוות, וכאשר מרחפת סכנת מוות מעל ראשו, כמו גם מעל ראשיהם של המלחים, אין הוא פוחד כלל, בעוד הם מפחדים מאד. מכאן אמירתו – הטילוני אל הים, שמה אכפת לו מוות. מוות זה טוב, האין זאת?

הנחתנו היא שסיפור יונה הוא סיפור תשובה. ראינו את תשובתם של אנשי האנייה, ומאוחר יותר נראה גם את תשובת אנשי העיר נינוה. אבל מה עם תשובת יונה? עוד אנו מניחים שה' יתברך רוצה להשיב ליונה את רוחו ואת נשמתו, ועל־כן שולח אותו לנינוה, שבמהלך המסע, המדמה את מסע החיים, מתרחשים דברים שאינם צפויים, ויש בהם הכח להפוך לבו של אדם, לשנות מהלך חייו באופן עמוק ומשמעותי.

אבל יונה איננו רוצה. הוא, שהוא בעל נפש גדולה, מתאווה אל גדלות. רוצה, אולי, ואלה דברי פרשנותי, להיות אדון לנביאים בשעתו, או אולי בעל תפקיד גדול, ואין הוא מוכן לשליחות אל נינוה. דבר כה בזוי, להנבא על גוים, מה לנפש כנפשו בין גוים חטאים, אנשי נינוה? אבל האלוהים, הגם ששולח אותו לשם, מדבר אל החלק הגדול בנפשו, ועל כן אומר לו – קום לך אל נינוה העיר הגדולה, כמו מסמן לו שלנפש גדולה כשלו, יש מה לעשות בעיר גדולה כנינוה.

בכלל, הכל גדול בפרק א'. עיר גדולה, רוח גדולה, סער גדול (פעמיים), יראה גדולה (פעמיים). הכל בהתאם לנפשו של יונה. ומכאן כשאומרים האנשים "אל נא נאבדה בנפש האיש הזה", הרי מדברים הם את שפתינו. לאיש הזה נפש גדולה, ואנו לא רוצים למות בנוכחות גדולתה. וכן מזהים הם את מרכיב הנפש, שהוא כל אשר יש לו, ליונה.

ומכאן ה' הטיל רוח גדולה אל הים, והאנשים מטילים את יונה אל הים, כמו מנסה הסיפור לחבר בין הרוח הגדולה (שהוטלה אל הים), לבין הנפש הגדולה (שהוטלה גם היא אל הים). ומדוע לחבר ביניהם? על מנת להניח את המצע שעליו יקבל יונה את נשמתו. שהרוח נעלה עד מאד היא, אבל אין היא המטרה. הנשמה היא המטרה.

ועם זאת, הרוח הגדולה הזאת איננה מתאימה ליונה, ואין חיבור ביניהם, ואין הוא זוכה לנשמה.

פרק חמישי, ובו תתבאר תפילת יונה במעי הדג, וכן יתברר עניין קריאת ספר יונה ביום הכיפורים, בתפילת המנחה

יונה הולך ושוקע, בדומה לרבים אחרים שהלכו ושקעו קודם שמצאו את רוחם ואת נשמתם, וה' ממנה לו הצלה בדמות דג גדול, שהוא משל לפרק זמן ארוך של בדידות, מחשכים, אפילה, מוות. הדג אמנם גדול, בהתאמה לנפש יונה כפי שפירשנו, אבל אחר כך אין הדג גדול עוד. הוא דגה, ואחר־כך שוב דג.

נשים לבנו לכך שיונה שוהה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות, ונזכור את משמעות המספר שלוש בתוך הדברים הנאמרים כאן.

בהיותו שם, במעי הדג, יונה מתפלל. הוא נזכר, מתוודה, מבטיח. אין אנו יודעים מהי הבטחתו, אבל יכולים אנו לשער שהיא כרוכה בציות לדבר ה', ובקיום השליחות המוטלת עליו, תמצא חן בעיניו או לא.

מה אומר יונה?

קראתי אליך פעם, בעבר הרחוק, ונענית. אבל ענית באופן קשה מאד, מטלטל, ואני לא הייתי מספיק חזק לעמוד בטלטלות שזימנת עבורי, לפיכך החלטתי להתרחק ממך. לא לשכוח אותך, רק להתרחק. שלא היטיבה עמי קרבתך. לכן אוסיף להביט אל היכל קדשך, אביט – אבל לא אגש. וזה קוראים אל מול ארון הקודש הפתוח, ביום הכיפורים, בתפילת המנחה.יחד עם יונה, שבים אנו בתשובה, חוזרים אל הגודל שלנו, ואין אנו מבקשים גדולה לעצמנו, עם כל מה שלא נהיה, וכל מה שניתן בנו או לא ניתן בנו, מכירים אנו במציאות כפי שהיא, ומבטיחים לקיים את ההבטחות שהפרנו, בעיקר אלה שהובטחו מתוכנו אל תוכנו (שנפסיק לעשן, שנתחיל דיאטה, שנהיה טובים) והופרו בגסות, באמצעות שקר וכחש, מורך־לב וחולשת־רצון. משקרים לעצמנו, יום אחר יום, משקרים לעולמנו הקטן הסובב אותנו, משקרים ומשקרים ומשקרים.

יונה ממשיך ומפרט את תוצאת ריחוקו מעם ה', והיא קשה וחמורה, ושקיעתו נמשכת, וכל השערים נסגרים בפניו, ועדי מוות הגיע. אפפוני מים עד נפש, הוא אומר, שהנפש היא כל שיש בו, אבל תפילתו, יש בה מן הנשמתיות, שכל תפילת אמת באה משם, מן המקור, ואפשר שהיא תביא אותו לידי שלמות. הוא שב ונזכר באותה עת רחוקה שה' הציל את חייו באמצעות אליהו, ותעל משחת חיי (שמשמעותו: מַתִּי, והחזרתני לחיים. שחת זה מוות), הוא אומר, ה' אלוהי, הוא אומר, אלוהי שלי, שלי, לא שכחתי, רק ברחתי ממך קצת, שקשה איתך, אתה יודע.

ותבוא אליך תפילתי, אל היכל קדשך, ואת עומק בקשתו של יונה מבקשים גם אנו, העומדים אל מול האלוהים בשעת המנחה, עייפים ורעבים ומחכים לאות, בנתיבי אבק וזמן (זה מאהוד מנור לקחתי).

והוא חותם בהזכרת חטאו – עזיבת החסד, שהיא תוצאה של העדפת התפל על פני העיקר:

משמרים הבלי שווא – חסדם יעזובו, ומבטיח להודות לה', ולקיים את אשר התחייב לעשות. אשר נדרתי, אשלמה.

ועל כל זאת אומר אני כי תפילת יונה טהורה היא, זכה וצלולה, ויש ללמוד אותה הרבה, ולהשיחה מדי יום, שהיא גדולה מאין כמותה.

פרק שישי, ובו הרפתקאות יונה בעיר נינוה ומחוצה לה, עד אשר מקבל הוא בשתיקה את נשמתו

שוב הכל גדול. עיר גדולה, מגדולם ועד קטנם, המלך וגדוליו.

יונה, שהבטיח לקיים את דבר ה', אכן מקיים את דברו, והולך אל העיר, אבל אין לבו עמו, ואין הוא שש לקיים הדבר.

חמש מלים אומר יונה לאנשי העיר, טרם הגיע אל מרכזה: עוד ארבעים יום, ונינוה נהפכת. זה כל אשר אמר, ולא נותר בעיר, ולא פירש דבריו. קיימתי את דבר ה', אומר הוא, לא צריך יותר מזה. נאמן הייתי להבטחתי. ואנשי העיר חוזרים בתשובה, ומתחרטים על מעשיהם הרעים, והאלוהים מוחל להם. ויונה כועס, רעה גדולה נאמר בו, כיאה לנפשו הגדולה,

ושוב מתפלל אל האלוהים. קח את נפשי, אומר הוא, קח את נפשי הגדולה, נפש אליהו שנתת בי, טוב מותי מחיי. על מה כועס יונה? על ההיטב, על כך שהאלוהים היטיב עם אנשי העיר הגדולה, והאלוהים אומר לו, מסביר לו, ההטבה – זה מה שמפריע לך, כי על יונה לדעת, שעל מנת לקבל את נשמתו, באמצעות רוחו המתאימה לו, אין לכעוס על ההטבה, משום ששם בדיוק משכן הנשמה. ויונה הולך אל מחוץ לעיר, להתבונן בה מרחוק, כשם שהתבונן בהיכל ה' מרחוק, וצומח לו קיקיון, והוא שמח שמחה גדולה. אתה, שאמרת בבטן הדג משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו, אתה עכשיו שמח על הבל הקיקיון, ועוזב חסדך? והאלוהים מייבש את הקיקיון, ושוב יונה רוצה למות, והאלוהים מביא אותו אל הנקודה המתאימה בדיוק למצבו, וממנה רוח קדים חרישית, ואין היא רוח גדולה, שלא ברוח ה', אלא רוח חרישית, קול דממה דקה, המתאימה להתלבש על נפש יונה, ולחבר אותה לנשמתו, ויונה שותק, ואין הוא מדבר עוד, ואלוהים מדבר, ואומר לו אתה חסת על הקיקיון, שלא עמלת בו ולא גדלתו, ואני לא אחוס? ונשמת יונה שבה אליו, ואין הוא מדבר עוד, שהוא מבין את מקומו, ואת מקום הדברים בעולם, ואין ההיטב חורה לו עוד, ואין לו עוד מה לומר כלל וכלל. ובדיוק כך מסתיים הספר, בחטף, בלי לסגור מעגלים וקצוות, שמילותיו האחרונות לבן על גבי לבן, לא לנו הן, דיבור הנשמה דומם הוא.

כל זה יפה מאד, אבל אנחנו, העם, לא הסתפקנו בכך, ולמעננו הפרנו את שתיקת יונה, ושמנו מלים בפיו. וכך, בעת מנחה של יום הכיפורים, אנו מחברים את מילותיו של מיכה הנביא לשתיקתו, מלים המכירות בחסד, וכיצד הוא עוטף את האמת משני צדדיה, כי רק כך אפשר, ורק כך מבינים את מחילת ה' לחטאים ואת סליחתו לפושעים, וזה בסדר, שהכל במקומו מונח, נפש אליהו, רוח קדים חרישית, נשמת יונה.

מי אל כמוך נשא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבש עונותינו ותשליך במצלות ים כל חטאותם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. 

וזה עניין מפטיר יונה ביום הכיפורים.

גמר חתימה טובה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s