באדר־מיינהוף, תופעת

דאבידן מלחימילים
דאבידן כותב שירים
דאבידן פורץ דרכים
לתודעה שלו, שלי, שלנו

דאבידן מדבר עם מחשב
מדבר עם מחשבה
מספר לה סודותיו
מספר אל אס דותיו

קינת דאביד הוא שם ראוי
לאלה המלים
חבל על דאבידן ולא משתכחן

אבל עשה נכון עשה יפה עשה חכם
דאבידן מת
דאבידן עכשיו בעולם האמת

הדברים הללו נחשבו בסופה של מקלחת חמה, בשעה מאד מאוחרת בלילה קייצי בתל אביב.
ביפו, לא רחוק מבלומפילד, האמת.
עלו בי כמה משפטים, אחרי שעלתה בי תיבת דאבידן, וגם תיבת מלחימילים,
ובעיקר חשבתי על איך שהוא מת, ואיך עשה בשכל, ואיך שהוא בעולם האמת,
ואין עוד טרדות היום יום המזופתות עוברות עליו, ואין הוא דואג לתרופות, לסמים,
לפה של נערה צעירה, שיכיל את זקנות זכרותו, כמה עלוב היה במותו, כשם שהיה נפלא בשעתו,
היתה לו שעה, כמעט לכל אחד יש שעה, כמעט לכל אחד אין
ואמרתי לעצמי, אחרי שעלו בי התיבות הללו, שאחר כך או מחר כך, שאין לי כח או חשק או רצון לשבת ולכתוב על דאבידן ולא משתכחן, אבל לא הרפה ממני, ואז באתי לכאן, וקראתי עליו קצת, וכל הדברים כמעט היו חסרי טעם, עלובים, ריקים מתוכן ומלאים במלים, וחלקם היו רצנטיים, וזה הפתיע אותי, כי מעולם – מעולם אני אומר – לא חשבתי על דוד אבידן, ומשחשבתי – ראיתי שהנה, כמה דברים בעניינו שפורסמו זה עתה, וזה היה לי באדר מיינהופי, ובאמת לא ידעתי, כתבתי אצל כותל גוגל־יה את המחרוזת הבאה

"when you think of something"

והוא, גוגל־יה, השלים את מילותיי אלה כך

"and see it everywhere"

[ובתווך חשבתי שאם כותבים בעברית, וחייבים להכניס מלים באנגלית, הרי שיש להפריד שורות וליצור רווחים, משום שאין הדבר עולה יפה כלל וכלל, כאשר כותבים את האנגלית בתוך העברית והכל מסתבך ומתכער, ועל כן נהגתי כשם שנהגתי]

ולחצתי על אנטר, וגיליתי שהתופעה האנושית הזאת, הידועה לכל, קרוייה בשם תופעת באדר־מיינהוף, על שם אולריקה ואנדראס, שמצאו להם דרך למלא את חסרונם בהריגת אנשים בסופרמרקטים, ובעוד דרכים משובבות השייכות לתחום הרצח וההרג, ועל כן נמצא לי שם ליצירה שרציתי לכתוב, על דאבידן, על איך שחי, ואיך שמת, ועל איך שעשה בשכל כשמת, שהוא עכשיו בעולם האמת, ואין לו עוד טרדות כאלה ואחרות, כפי שציינתי קודם, למעלה, ואף נתתי כמה דוגמאות, כולן גסות ומכוערות, ואני תוהה כעת למה, למה בחרתי בגס, במגעיל, בדוחה, ואני לא עונה, רק כותב, אני רק הכותב, ועייפתי, שישנתי הלילה רק שעה אחת, ובשאר השעות הייתי באינטרנט, הסתכלתי על ערים במערב אפריקה, ועברתי למזרחה, תמונות, נתונים, מפות, עיר החורש הכחול, ששמה שונה לעיר האלף, ושמעתי מוסיקה, ושיחקתי שחמט, ובכל הזמן הזה לא דברתי עם המחשב, ולא ערך לי אנליזה, והיום עלה, עלה היום, ובעוד שעה יבוא לכאן אורח, מעניין יהיה לנהוג בו כשם שנהג דאבידן באורחיו, אבל אני סיבילי מדי, מתורבת, כפות בכתונת מנורמלים, ועל כן אגיש לו את כוס הקפה, ואשב לשוחח עמו בידידות, ולאחר מכן ילך, ואני איוותר כאן, ואלך לישון, שכן אדם, בהיותו גוף, זקוק הוא לשינה כשם שזקוק ל – מן הקל אל הכבד – נשימה, שתיה, אכילה, פורקן מיני, ואפשר לו לאדם להיות בלי נשימה רק רגעים קצרים, ספורים, ובלי שתייה רק יומיים או שלושה, ובלא אכילה יכול ימים רבים, וחדוות המין – אפשר שתמנע ממנו חיים שלמים, כך שמקומה של השינה נמצא איפשהו בין שתייה לאכילה, שכן לא יוכל האדם להמנע משינה לאורך זמן, שהנפש זקוקה ללכת אל מקום אחר, אל מקום החלימה, שם היא מחלימה מפצעי המלחמה המתחוללת תדיר בעולם שבכאן, עלמא דשקרא, סמא דמותא, פיהוקא, שינה, חלמא, יקיצה, טיול יומי בעיר החמימה, אכילה ושתיה, ענייני דיומא

וחוזר חלילה

עד אשר יכלה לי הזמן,
ואלך גם אני אצל דוד אבידן

.

.

.

.

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s