תשובות

הדברים נכתבו בתשובה לשאלות שהעלה המגיב "איש" בתגובתו מן הששה ביולי 2016 באתר גלובס, לכתבה שבכאן:  http://tinyurl.com/zloy8oj    (נכון לכתיבת שורה זו, בתוך תגובה 196. איכשהו, מספר התגובה משתנה, אבל היא נותרת ראשונה בתגובות. לא ברור. מה שכן ברור הוא שגלובס לא מעוניינים לפרסם את התשובות שכתבתי ל"איש", ולכן אני מעלה אותן כאן).

בא ואענה לך, על אף שאתה תמצא פגמים בתשובתי, ותנסה להשיב לי כגמולי, ואז אני אמצא פגמים בתשובותיך, וכו', ולבסוף כל אחד יוותר בעמדתו המקורית. מדוע כל אחד נותר בעמדתו המקורית? על זה אענה לך בסוף הדברים.
אם כן, לשאלותיך:
1) למה כל מי שמבצע אלימות פיזית על רקע פוליטי מגיע מהימין?
א) תשובה שהיא איננה טובה, והיא בכלל שאלה: מדוע כל מי שבוגד במדינה (אדיב, ואנונו, שוקן וכו') מגיע מן השמאל? האם אתה חושב שלבגידה אין משמעות של אלימות פיסית? הרי מידע שמוסר בוגד עולה בחיי אדם. ולא רק המידע, אלא עצם קיומו של בוגד מתיר את דמם של שכניו, חבריו, בני משפחתו, משום שבוגדים, בעצם קיומם, מאשררים לאויב את הצלחתו, את צדקת דרכו, ומעודדים אותו להמשיך במאבקו עד חורמה, כלומר להמשיך להרוג אזרחים יהודים ככל יכולתו.
לפיכך תשובה לשאלתך היא שהשמאל מבצע אלימות פיסית בדרך אחרת, עקיפה, והימין מבצע את אלימותו בדרך ישירה. זה נכון.

ב) תשובה שניה, והיא טובה יותר, והיא כרוכה בתשובה הראשונה:
כידוע, העם בישראל אוכל מרורים רבים מן האלימות שמופנית כלפיו מצד האויב. (תאמר שגם הפוך? גם הפוך, נכון, אבל זה לא הנושא עכשיו). לפיכך – משום שבני ישראל מתים בהמוניהם על ידי האויב, השמאל לא נזקק(!) לבצע פעולות אלימות כלפי הימין. (נזקק – משום שאלימות היא כח מרכזי באנושיות, והיא חייבת – חייבת – לבוא לידי ביטוי. כלומר, האלימות המופנית כלפי כלל העם על ידי האויב, מייתרת את השימוש באלימות מצד שמאל כלפי צד ימין.
יתרה מכך – על פי השקפתי – השמאל מעודד אלימות מצד האויב, ולפיכך הוא אלים באמצעות שליח. יש מי שמבצע עבורו את פעולת האלימות.
שוב – אלימות עקיפה, ולא אלימות ישירה. מדוע מעודד השמאל אלימות כלפי יהודים? זה בסעיף הבא.

ג) תשובה שלישית והיא טובה יותר, ונעלמת מן השיח הציבורי באופן מוחלט:
הימין הוא יהודי. הוא מזדהה עם יהדותו. כלומר הזהות הימנית היא זהות יהודית. (אמנם ניתן לומר כי רוב אנשי הימין לא מבינים לעומק את יהדותם, ולא את היהדות בכלל, וזה נכון, אבל אי הבנתם אינם מכחישה או מפחיתה או פוגמת בעצם קיומם. כלומר, לקיום משמעות משל עצמו, במנותק מהבנת הקיים את עצמו. דוגמא לכך היא שמלח, או זהב, או עגבנייה, או זבוב אינם מבינים את עצמם קיומם, אבל דבר זה אינו מפחית ממידת קיומם.) (באשר לאנשי השמאל – ברור שאינם מבינים את יהדותם. ולא רק שאינם מבינים – הם מעניקים לה פירוש כה מחריד, ותופסים אותה כאבן ריחיים הכרוכה סביב צווארם, מבקשת למחוץ אותם ולחנוק אותם למוות. פירוש מעוות זה מחייב אותם, כיצורים חיים, להתנגד ליהדות בכל כוחם, משום שמה שמאיים על חייך, או מה שאתה תופס אותו כמאיים על חייך, שומה עליך להתקומם כנגדו (בבחינת הקם להורגך – השכם להורגו)).
בכל שנות הגלות הזדהה העם היהודי עם יהדותו. בכח, משום שלא ניתן היה לו להזדהות עם עמי העולם. בזמן המכונה עידן הנאורות באירופה, כאשר חל שינוי מרחיק לכת בתפישת העולם והוא הפך במהרה לחילוני, מצאו יהודים רבים מזור לנפשם בחילונות. הם, כמו עמי העולם, קמו כנגד אלוהים. אלוהים מת, היו הם אומרים, אלוהים מת, אין בו עוד צורך, באלוהים. מרד אנושי זה באלוהים הביא עמו תוצאות רבות, חלקן מדהימות ומעולות (מדע, קדמה, פתיחות), וחלק איומות ונוראות (שואה, שואה, שואה, קומוניזם, סוציאליזם, שואה, קומוניזם, סוציאליזם, שואה). כעת, היהודים הנאמנים ליהדותם מזדהים, בעומק נשמתם, עם אלוהים. משום שהעם הזה (המעפן והמטומטם לשיטת השמאל, וגם לשיטת חלקים נרחבים בימין), הביא לעולם את אלוהים. אלוהים ברא את העולם, ואת העמים, ואת העם, והעם הביא לעולם את אלוהים: פעם אחת על הצלב, ופעם אחרת בחרבו של מוחמד. עמי העולם יודעים שהאלוהות שלהם באה מאלה, היהודים. בתקופת הנאורות, כאשר נרצח האלוהים, עלה הצורך לרצוח גם את בני עמו, את מקורו, את אלה שהביאוהו אל העולם. אט אט, אבל בטוח מאד, התקדם העולם משנאת היהודי, אל קילוף היהודי מאנושיותו, אל הצגתו כשורש כל רע, ואל הכחדתו.
רוצה לומר שהשמאל, בעצם, על מנת לקיים את רצח האלוהים, מפנה את שנאתו אל היהודים, בכלל זה כלפי עצמו. לטעמי האישי, השמאל היה צועד בלב מתרונן אל תאי הגזים, לו היה מניח לו הצורר לעשות כן. כי אין לו, לשמאל, מטרה אחרת, אלא הכחדת היהודים. זה בעצם מעין הקרבת עצמי כקורבן על מזבח העולם, כדי לשחרר את עמי העולם מן האלוהים (יש בזה מעין קבלה שלמה של המיתוס הנוצרי, על היהודי המקריב עצמו עבור העולם, ומכאן משיכת השמאל לעמי אירופה הנוצרית). כל כך הרבה מאמץ השקיע השמאל, משקיע השמאל, בעניין זה, ואין תוצאות ניכרות לעין. התסכול הוא כה עמוק, עד שכל יהודי, ובמיוחד בן ימין, יהודי דתי או חילוני המזדהה עם יהדותו, הופך לשטן בעיני השמאל.
כל זה מביא אותנו אל האמירה שהאלימות שהשמאל מפנה כלפי הימין היא תמידית, ולכן בלתי נגלית, שכן התרגלה העין אליה ואינה רואה אותה עוד, ואילו האלימות הימנית כלפי השמאל פורצת אחת לאיזה זמן, משום שהימין תופס (נכונה) את השמאל כמי שבא להכחידו.
כלומר השמאל מתקיף את הזהות היהודית, ולא את המדינה או את הדת, והוא משתמש בכל אשר ניתן לו על מנת לפגוע ביהדות. מכאן תמיכת השמאל בסטאלין. אתה קולט איש יקר? השמאל שלך תמך באחד הרוצחים הכי גדולים עלי אדמות. בסטאלין. אני לא שמעתי חרטה, אני לא שמעתי – טעינו.
רק ראיתי חילופי גברי. משמת סטאלין, עברה תמיכת השמאל לעראפת. שמש העמים הוחלף באבו עמר, התמיכה במבנה החברתי המלאכותי והשקרי הקרוי קומוניזם, הוחלפה בתמיכה במבנה החברתי השקרי הקרוי פלסטיניזם, או סתם פלסטין, או העם הפלסטיני. ההוא שהוציא לפועל את "הקומוניזם הוא הפתרון היחיד לכלל בעיות העולם וצריך להכחיד את היהודים", הוחלף במי שמוציא לפועל את "הדת (המוסלמית במקרה זה) היא הפתרון היחיד לכלל בעיות העולם, וצריך להכחיד את היהודים". אירוניה מקסימה ממש.

2) למה אנשי לח"י (ימניים) הוציאו להורג אנשים ללא משפט?
למה אנשי ההגנה הוציאו להורג אנשים? כי הם בגדו, וכי באין מדינה, השופטים הם המורדים עצמם.
רשימת אנשים שהלח"י הרג: ישראל פריצקר (שהסגיר אנשי אצל לבריטים), זאב פלאש (ששירת במשטרה הבריטית), חיים גוטוביץ' (גם הוא, ורציחתו התבררה כטעות נוראה), יוסף דוידסקו (בחשד שהסגיר את יוסף סיטנר, ואפשר שגם כאן טעות נוראה היתה), אליהו גלעדי (אומרים שהיה קיצוני מדי אפילו עבורם).

רשימת אנשים שההגנה הרגה: ברוך ויינשל (מסר ידיעות בנוגע לעלייה), אוסקר אופלר (הסגרת סליק), משה סבטאני (הלשנה), יצחק שרנסקי וברוך מנפילד (לא מצאתי סיבה ומקור, ואפשר שטעות נוראה), ולטר שטראוס (סליק), משה יעקב מרכוס (סליק). [בתגובות תמצאו הבהרה לעניין ולטר שטראוס].

כלומר, דבר זה לא היה מנת חלקו של הלח"י בלבד, אלא גם של ההגנה. אם אתה חושב שקל להקים מדינה, ואתה היית עושה זאת באדיבות, בחן ובנימוס, אינך אלא שוטה. קשה להקים, קשה להלחם, קשה להיות צודק וצדיק כל הזמן, והעולם האנושי מעורבב ברע עד קצה קצה של יכולתו להרע. יש מעט טוב, והוא מדהים, הוא מנצח, הוא נפלא, הוא חוקר ובונה ומפיח חיים, ויש רע כל כך, אשר פעמים מופנה כלפינו, ופעמים הוא בא מאיתנו. תתבגר.

3) למה בגין (ימני) התנגד להכרזת המדינה על ידי בן גוריון (סמול).
אם זה נכון, בגלל מניעים אישיים. בגלל אלטלנה. אגב, אלטלנה – לטעמי – היא רצח ממניעים פוליטיים שנעשה מצד שמאל לצד ימין. כך שהטענה המובלעת בשאלתך הראשונה נופלת. אני איש ימין מובהק, כמו שהבנת. עם זאת אני אומר כך: צדק בן גוריון שירה, צדק בגין שלא ירה. ושנאת מוות שבין השניים, גם היא צדק. קודש היא. קדושה שנאתם זה לזה מכל אהבותי. זה דבר אחד.
דבר אחר הוא ציטוט של מנחם בגין מימי ההקמה:
"קמה מדינת ישראל. והיא קמה רק כך: בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום… הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית… אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא…" וכו'. הנה לך, ימים אחדים אל תוך הקמת המדינה, התיישר בגין עם המצב.
שוב, אם אתה מצפה, כשם שעולה משאלתך, שיריבים כה מרים יסכימו על מה שנראה לך טריוויאלי, אינך אלא וכו'.

4) למה הימין מחזיר שטחים ועדיין מאשים את הסמול?
א) הימין מוסר שטחים, ולא מחזיר שטחים, משום שהוא אידיוט מטומטם. משום שהוא, לפרקים, נכנע ללחץ הבלתי פוסק של השמאל מבפנים ושל העולם מבחוץ. קשה להיות בעמדה שמסרבת ל"שלום", גם אם זה לא שלום, אלא פתח נוסף לאי־לגיטימציה עצמית (כמו גם עולמית), ולמעשה מתן כלי נשק לאוייבי היהדות המבקשים להכחידה. הימין החלש, אינני יודע מדוע, ממשיך לבקש בכל לבו את אישור העולם לקיומה של המדינה היהודית (כשהוא אינו מבין בשכל את מה שפרשתי לפניך בהרחבה רבה. הבנתו היא רגשית בלבד).
הוא מאשים את השמאל משום שהשמאל מצליח, בכח אדירים ומתוך שנאה מוחלטת ליהדות ולערכיה, לכפות עמדותיו מבחוץ (בכנסת, בבית המשפט, באקדמיה, באמנות, בתקשורת, בפעילות של ארגונים פוליטיים חוץ פרלמנטריים) והשמאל הוא חזק מאד. אל תתמם ואל תטעה.
ב) תמקד את השאלה: מאשים את השמאל במה? ברור לי שהימין מאשים את השמאל בדברים רבים, אבל למה התכוונת אתה בשאלתך זו?

5) מדוע הנך כותב את דברי השטנה שלך ועדיין חושב שהנך נורמטיבי? למה?
שאלה זו לא הופנתה כלפי, ואין אני יכול לענות עליה מצדו של הנשאל.
מצדי אני יכול לכתוב לך שאנשים נורמטיביים כותבים דברי שטנה בלי סוף, משום שנורמטיבי אין פירושו טוב ומיטיב, אלא פרט מתפקד בחברה.
הנה ציטוט של שמאלני מפייסבוק:
"יהודייה מסריחה. התקלחתי היום עם סבתא שלך. היא סבון טוב". (לינק http://tinyurl.com/zj2m36d)
הנה ציטוטים אחרים:
"אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" (תומרקין)
"אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני" (דן תדמור, עיתון ירושלים)
"הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו" (דדי צוקר).
"כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים" (עמוס עוז, על מתיישבים יהודים)
יש עוד מלא, תחפש.

עכשיו אסביר לך למה בזבזתי זמן, ואתה תשאר בעמדתך:
פוליטיקה, במובנה העמוק ביותר, עוסקת בזהות. יש עצמי קטן, ויש לו זהות יחסית מבוררת, ויש עצמי רחב יותר, וגם לו יש זהות. העצמי הקטן מבקש להקרין את זהותו על העצמי הרחב, ובה בעת שואב מן העצמי הרחב את זהותו. כלומr קיים קשר גומלין בין השניים. קשה עד מאד לאדם לשנות את זהותו, להחליף אותה. ברור שאחרי קריאת כמה מלים במשך 10 דקות, רבע שעה, אתה לא תחליף זהות. אתה תתחפר, תתנגד, תגיב, תשנא, תקלל. אתה תמצא כל דרך שהיא על מנת להצדיק את עמדותיך העמוקות ביותר, עמדות אשר נפשך מזהה אותן עם מושג האני שלה, ואשר אותן היא מבקשת להקרין על האני הרחב שלה. מה שאני אומר הוא שאתה לא תחליף את האני שלך, משום שזה דבר קשה מאד. כאשר מתבצעת החלפת זהות, וזה קורה לעיתים נדירות, הרי שהיא תוצאה של תהליך אישי עמוק, הנובע מתוך הנפש פנימה, ולא מדברים שכתב איזה איש, איל שמו.
אני חזרתי בתשובה פעם, והייתי צריך להחליף את הדיסקט הפנימי, האתאיסטי. זה היה נורא. זה לא הפסיק להיות נורא. החזרה בתשובה שלי היא הדבר הקשה ביותר שעשיתי אי פעם.
אני חשבתי שאני סטרייט פעם. אחר כך חשבתי שאני גיי. אחר כך שוב חשבתי שאני סטרייט. לשמחתי זה נעצר כאן (כן, לשמחתי). כל שינוי כזה שבר את נפשי פנימה, והרס חלקים נרחבים בתוכה. אתה מבין? אני בסך הכל איש מסוכסך ופגום ועלוב ודל. באמת לא הצלחה גדולה. אבל אין לי ברירה אלא לחיות עם עצמי. זה מה יש.
עם זאת אני יהודי, ואני אוהב את יהדותי, ואת אלוהים בורא עולם, ואת תורת ישראל, ואת ארץ ישראל.

על אף אריכותם, הדברים נכתבו בראשי פרקים, ויש להרחיב ולהעמיק בהם עוד ועוד.

שבת שלום.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות

אין איל (בראשית י"ח, ו' – ח')

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות: ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו: ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו

פשט הפסוקים
אברהם מזרז את אנשי ביתו להתקין ארוחה דשנה ועשירה, הכוללת מאפים, בשר, חמאה וחלב, והוא מגיש אותה לשלושת האורחים.

התבוננות
וימהר, מהרי, רץ, וימהר
אברהם ממהר להשביע את רצונם של אורחיו, וכל זה ברור וקשור בהכנסת אורחים שלו הנהדרת, שהיא מצווה גדולה אצלנו, וגם אצל בני ישמעאל. שאברהם מאציל מהכנסת אורחים שלו על בניו.

שלש סאים קמח סלת
לכל אורח סאה אחת, והיא סאתו שלו. וזה פשט, ויש אומרים שלוש סאים לכל אחד, וזה עניין אחר.
ויקח חמאה וחלב ובן־הבקר אשר עשה ויתן לפניהם
והעלימה התורה את הלחם שאפתה שרה. מדוע? אנו איננו יודעים, ומוצאים נחמתנו ברמז, שעולות אלה התיבות (שלש סאים קמח סלת) כדי הוא לכם אות: הנה העלמה הרה וילדת (ישעיהו פרק ז'), והרי אלה השלשה באים להודיע על הריונה של שרה, וברמז קרויה היא עלמה, על אף שזקנה, וחדל להיות לה ארח כנשים. ומה נאמר? נראה לנו לומר ששרי היא זו שזקנה, אבל שרה בריה חדשה היא, ששם חדש ניתן לה, ועם השם החדש באה רוח חדשה, חיים חדשים, ועל־כן מגבלתה הגופנית של שרי הוסרה ממנה, והנה שרה כעלמה היא, כאשה צעירה, והיא יולדת בן. ועל הבן שבתורה נאמר וקראת שמו יצחק, ואילו על הבן שבישעיהו נאמר וקראת שמו עמנו אל, והנה יצחק ועמנואל מתאחדים ברמז, ויש ללמוד בזה עוד.
עוד נאמר כי שלשה שותפים ביילוד והם אמו ואביו והאלוהים, והנה סאה אחת לכל אחד מאלה הנרמזים כאן. ויש עוד ללמוד על דרך הרמז, אבל פשט הדברים אינו ברור. ושיערתי שלחם מובן מאליו שיגיש, ועל־כן הזכירה תורה רק את התקרובת שאינה לחם, וכך ראיתי אצל רשב"ם, ונמצאתי קולע לדעת גדולים, אבל באמת אין אני יודע. אינני יודע. ויש עוד מדרשים בזה, ועניינים בהם לרוב, ויש ללמוד הרבה על מנת לחדור מעט את חומת חכמתם, והיא עמוקה מאד.

וימהר אברהם האהלה אל שרה
וגם כאן רמזים הרבה, ואנו נכתוב שנאמר האהלה אל שרה, ובעינינו חשוב הדבר להמשך, שהשלושה שואלים איה שרה אשתך, והוא עונה הנה באהל, ותשובתו תשובת אמת, שיודע את מקומה בעת שאומר, ואין תשובתו כללית, מעין איפשהו כאן, באיזור. לא. יודע הוא את מקומה, וזה חשוב: הנה, באהל.
ועל דרך הסוד נאמר, ורק נזכיר ונפנה תשומת־הלב, שחמש תיבות אלה מכילות בקרבן ביאה. שאלה התיבות היחידות המרמזות כן, ולא כתוב באברהם ידיעה וביאה (כשם שכתוב באדם ובמקומות אחרים: וידע האדם את חוה אשתו ותהר וכו'). אין כזו עדות כלל, כאילו לא בא אליה. ובכל זאת בא, וזה טמון כאן, ברמז.

שבח והודיה לה' יתברך על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה מחסר אני ופוגם, שאין בי נפש ואין בי רוח, ונשמה ודאי אין בי. רק גוף מת כותב אלה הדברים, בלי שאדע מה ובלי שאדע עד־מה.
אור ליום שני בשבת משפטים, כ"ב בשבט התשע"ו, יפו.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ

myselfon2

http://wp.me/pYhik-VR

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, ג' – ה')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך: יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת

פשט הפסוקים
אברהם מזמין את השלשה להתרווח בצל קורתו: לרחוץ, לנוח ולאכול לפני שימשיכו בדרכם, והם מקבלים את הזמנתו.

התבוננות
נזכור שאברהם עדיין בהסתר, כשם שכתבנו בפירוש האחרון, ונמשיך:
דבר ראשון העולה באופן טבעי הוא שאברהם פונה אל האנשים בלשון יחיד: מצאתי חן בעיניךָ, אל נא תעבוֹר. ואחר כך עובר ללשון רבים: רחצו, השענו, סעדו, תעברו, עברתם. מה זה?
נראה כי התורה דווקא עונה על השאלה, אבל באופן מוזר. נוכל לפרש כי המשפט הראשון שאומר אברהם אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך – אינו מופנה אל האנשים כלל. הוא מופנה לאלוהים. שנאמר – אֲדׂנָי. כלומר אברהם מבקש מן האלוהים הנגלה אליו בחזיון, שיישאר איתו, שלא יעזוב, אולי משום שחשש להיות לבד במחיצת השלושה. לאו דווקא חשש לחייו, אלא חשש אחר: שמא ייכשל בלשונו, שמא לא יבין מה נאמר, שמא כזה או שמא אחר. משל היה ילד המבקש מן המבוגר האחראי להשאר בסביבה. אם נתרגם את התחושות הללו למלים, נמצא שאומר משהו מעין "התגלית אלי והראית לי בחזיון את אלה האנשים. עכשיו עלי לפעול לבד ולבוא במשא ומתן עמם, אבל אני לא בטוח בטיב ההתגלות. אנא השאר". ככל שנראה אחר־כך, האלוהים נענה לבקשתו, ונשאר. מִשֶּׁרָאָה אברהם שכך, פנה אל האנשים בבטחון: "בואו, התארחו אצלי ונוחו מן הדרך". זה באשר לאופן הפנייה.
באשר לתוכן, אברהם מציע לשלושת אורחיו לרחוץ, לנוח ולאכול, ובוודאי גם לשתות, אם כי התורה איננה מפורשת בעניין השתייה, וזה אומר דרשני, שהתורה יודעת לציין פרטים קטנטנים כאשר עולה מלפניה, ובאותה המידה יודעת להכמין, ויש להגות בזה ובזה על־פי ההקשר: שבין גילתה ובין הסתירה – אוצרות רבים טמנה לנו. אם־כן, נוכל לחשוב שהסעודה שהציע כללה גם מים, או אולי נוזל מרענן אחר. וכן אפשר לחשוב שהמים שהציע לרחיצה משמשים גם לשתייה, שאחרי ששתו מעט – רחצו, או אחרי שרחצו – שתו מעט. כך או כך, אנו מתעכבים כאן על פרט שזיהינו כחשוב, ואעפ"כ, אין ביכולתנו לדלות מים חיים ממנו. ואנו נהגה בו בימים אחרים אולי, אם נזכה עד בלי די, בסיפור אליעזר ורבקה. רק נכתוב שעולה מלפנינו כי במקום שהעלימה את שמו מן הסיפור, שם גם העלימה את שתיית המים, ואין אנו יודעים לומר יותר מזה.
פשטם של דברים, אברהם מציע מעט מים ולחם, וקצת מנוחה, אבל נותן הרבה יותר. ככל שאנו מבינים, וכבר אלפים בשנים מדברים בהכנסת אורחים שלו, נהג כך על־מנת שלא להביך את אורחיו בהצעות גדולות מדי, שאז אולי היו נוטים לדחותן. לכן הציע מעט, ונתן הרבה, וזה ידוע לכל, וכך ראוי שננהג גם אנו.

השענו תחת העץ
מציע מנוחה, ומאפשר לחשוב, כשם שחשבנו קודם לכן, שיום שבת היה. ששבת יום מנוחה הוא. אבל אנו מתבוננים הרבה בתיבת העץ, שהיא תמימה למקרא מחד, אבל טורדת מאידך. מה עץ? איזה עץ? ומדוע מיודע? ואין אנו יודעים, אבל מעלים את השאלה, ונזכרים בסיפור גן העדן שתמיד מלווה את פירושנו, שם נאמר המן העץ, והיה גם העץ ההוא מיודע. ואנו איננו שואלים ההיה היה זה אותו העץ, שלא סביר הדבר, אלא שאלתנו נוגעת לעצם הזכרתו, ואין אנו יודעים כלל.

ואקחה פת לחם
ואקחה במשמעות ואביאה, ופירשנו בפסוקים קודמים קח במשמעות הבא. ויש לחזור ולכתוב, שכן בימינו התיבה משמשת ללקיחה בלבד, ואנו מזכירים.

אחר תעברו
במשמעות תמשיכו.
על כן עברתם
במשמעות חלפתם, התקרבתם, הגעתם. כלומר שורש אחד משמש בשתי משמעויות, וזה שורש עב"ר שעניינים רבים נכרכים בו. וגם בתחילת הדברים מבקש אברהם – אל נא תעבר, ומכאן ששורש עב"ר הוא מרכזי כאן. מה מרכזיותו? העיבור, הריונה של שרה. שהמלאכים באים להודיעו על זה הדבר.
ואנו לא נעצור בעיבור בלבד, אלא נוסיף נפרש את הבקשה אל נא תעבור – כך: שאברהם מבקש מן האלוהים להשאר בהווה, ולא לחלוף, לא להפוך לעבר, ובכך אנו מרחיבים את הפרשנות דלעיל של אלה התיבות, שם ביקש אברהם סעד. ובכן, לא רק סעד הוא מבקש, אלא זמן: הוא מבקש הווה, והוא מקבל הן הווה והן עתיד – זה יצחק. אבל אברהם הוא עברי, ומכאן שעַמוֹ, עַמֵנוּ, עם הָעִבְרִים, מכיל בתוכו עבר הווה ועתיד, וכל זה מתנקז לשם הוויה, היה הווה ויהיה, שהוא גם המקום, ואנו מקבלים אחדות המקום והזמן, וכל זה עולה למבנה יפה מאד.

כן תעשה כאשר דברת
ופשט הדברים שהם מתייחסים על הצעתו למנוחה ולסעודה, אבל בעומק הפשט מתייחסים הם לענייני הזמן שבהם דברנו, ומצווים אותו: כן תעשה, כלומר בחייך תקיים את אשר דברת, בך יתקיימו כל הזמנים, וממך אל בניך יוצאי חלציך, דרך הבן שיוולד משרה, וקראת את שמו יצחק. וכל זה עדיין מכוסה מאברהם, ועוד מעט קט יתגלה לו, ואנו נהיה אתו שם.

ברוך הוא וברוך שמו. אלה הדברים שעברו בי, ולא רציתי ולא ידעתי ולא יכולתי כלל וכלל, ואעפ"כ יצאו ממני, ומי יתן ואשוב ואמלא, ומי יתן ואשוב.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו המרובים.
אור ליום השישי בשבת בשלח, י"ב בשבט התשע"ו, יפו.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ

myselfon2

http://wp.me/pYhik-Vf

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, א' – ב')

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה

פשט הפסוקים
שעת צהריים וחם באלוני ממרא, והאלוהים נגלה בפני אברהם. אברהם רואה שלושה אנשים נצבים עליו, כלומר עומדים בקרבתו. הוא רץ לקראתם, ומשתוחח בפניהם.

התבוננות
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא
שוב נגלה השם אל אברהם, ואברהם בהעלם מוחלט. נשים לב לתיבות המוסבות עליו: אליו, והוא יושב, וישא עיניו וירא, עליו, וירץ, וישתחו. כמו היה חסר שם, כמו לא היה אברהם. חמישה פסוקים מלאים מדברת התורה במעשיו של אברהם, ובשיחתו עם שלושת  האנשים שראה, אבל אין שמו נזכר ולו פעם אחת. זה דבר אחד, וזה אומר דרשני. אבל קודם לכן יש לנו לחשוב על כך שהפרשה הקודמת מסתיימת בברית המילה שעורך אברהם לבני ביתו, ובכלל זה גם הוא נימול. אם נחשוב על התיאור הפסטורלי שאברהם יושב פתח האהל כחם היום כהמשך לאותו אירוע, נוכל להסיק כי ישיבתו פתח האוהל היא חלק מתהליך ההחלמה. שברית מילה מביאה עמה כאב (והתורה יודעת, וכותבת באנשי שכם – ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים). מכאן שישיבתו של אברהם בפתח אהלו איננה סתמית, משל היה יושב ומעביר זמנו, אלא שביתתו לצורך החלמה היתה. ואם אלה פני הדברים, הרי שריצתו אל האנשים וטרחתו בעבורם, נעשים לפתע פתאום עניין של ממש. שלא היה בקו הבריאות, ואעפ"כ השתדל בעבורם,  ויצא מגדרו והתאמץ על מנת לקבל את פניהם. וכך נוכל להבין את תיבות כחם היום כמכוונות לעניין המאמץ, הריצה, המהירות, הזריזות, שחם בחוץ, ואברהם כואב, ועל־אף כל אלה טורח בשמחה ובזריזות לקבל את פני האורחים. וזה לעניין קריאת הפשט, שכן אם נחדור מעט מאד אל תוך הדברים, הרי שאין אלה אנשים של ממש. שכתוב: וירא אליו ה' באלני ממרא. כלומר נגלה אליו במחזה, בעין. במלים פשוטות: אברהם רואה את אלוהים. ואם כן, מה היה לו לשאת את עיניו? שאם נגלה אליו האלוהים, היה לו להביט בו ולראות. אבל הוא לא הביט וראה, אלא נשא את עיניו ורק אז ראה: וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. גם כאן יש בעיה מן הכתוב. שאם נצבים עליו, הריהם בקרבתו, ומה היה לו לרוץ לקראתם? ומכאן שאינם ניצבים עליו כלל וכלל. איך ניישב? שהתגלה אליו האלוהים והראהו אנשים ניצבים עליו. זו היתה ההתגלות. ואז חזר להכרתו הרגילה, התבונן מפתח האהל אל הדרך, וראה שלשה אנשים, והנה אלה האנשים אשר ראה בהתגלות. ואז רץ אליהם, לקבל פניהם, משתחווה ומזמין. וכך יישבנו לנו הקושיה, אך מיד שבה ועולה מלפנינו בעיה אחרת: שכתוב פעמיים וירא. כלומר שלוש. תחילה וירא, ולאחר מכן פעמיים וירא ונראה כי אחת מהן יתרה. והשלוש נכתבות באופן זהה, אך נבדלות באופן הגייתן. הראשונה וַיֵּרָא ועל שמה הפרשה (ודברנו בזה בפרשת לך לך) ושניה ושלישית וַיַּרְא. אפשר לחדד את אשר כתבנו לפני מספר שורות: קודם קבענו שני שלבים למתרחש: התגלות וראיית האנשים. כעת נוסיף שלב: התגלות רבת־הוד וייראה הבאה עמה (וזה עניין וירא הראשון), תוכן ההתגלות – שלושת האנשים (וזה עניין וירא שתיים), ורק אז, מששב להכרת היום־יום, רואה את אותם שלושה אנשים בעלילות (וזה עניין וירא שלוש). אם נסכם – יראה אחת ושתי ראיות. ואין כל ספק כי ניתן גם ניתן להחליף יראה בראיה וראיה ביראה, ולקבל פירושים נוספים, מרחיבים.

נחזור כעת לשאלה הפותחת את ההתבוננות הזאת: מה עניין הסתרת אברהם? מדוע אין שמו מוזכר מיד בתחילה, ונוכחותו ניכרת אך בכינויי־גוף ובפעלים המוסבים עליו?
ונאמר כי השאלה מעט משונה, משום שברור שבמקום זה התורה עוסקת באברהם. שבמי נאמרים הדברים? אלא שניתן לראות עד כמה שונה ההתגלות שבכאן לעומת ההתגלות שלפני כן: וירא ה' אל אברם ויאמר אליו. שם נאמר הן שה' נראה אל אברם, והן שה' מדבר בו ומגלה עצמו כאל שדי, ואילו כאן, כאמור, לא נאמר שם אברהם, וגם אין דיבור מאת ה'. רק ראייה. כלומר על אברהם מוטל להבין מה מראה לו האלוהים, ולפעול על פי הבנתו, בלא שמתקיים איזשהו דין ודברים. ואילו עלינו, כקוראים, מוטלת המשימה להבין את המהלכים הסיפוריים הללו, על מנת שנוכל לחלץ מהם איזה דבר.
ומהו הדבר? שבאה תורה לכוון את דעתנו, לרמוז לנו שיש לקשור את הדברים לעניין מן העבר: בברית בין הבתרים, הבחנו באותה "העלמה" מסתורית של אברם מן הכתובים ( הוא לוקח ומבתר ונותן ומאמין, אבל אין שמו מוזכר לאורך שישה פסוקים). שתי ההעלמויות הללו "מדברות" זו עם זו, רומזות לנו על הקשר שבין הדברים. שבפרשה ההיא מבטיח לו האלוהים זרע, והנה כאן, בפרשתנו, באים שלושת האנשים למסור לו את דבר הריונה של שרה. שם מבטיח לו ריבוי ככוכבי השמים, וכאן מבטיח גוי גדול ועצום. ולבסוף נראה כי שם כתוב ויוצא אותו החוצה ואילו כאן, בסוף דין ודברים עם האלוהים כתוב ואברהם שב למקומו. ומכאן שההתגלות שבכאן נמשכת מן ההתגלות ההיא, והיא מהווה מעין חתימה לה.
ובהמשך הדברים יש להניח שנשוב ונדון בהרחבה בנושאים אלה.
עניין נוסף הוא ההיעלם שמצד ההתגלות עצמה. שניתן לחשוב שבעת ההתגלות נתון אברהם במצב תודעתי אחר, שאינו מיידי ואינו יומיומי. התורה שבה ומזכירה לקוראים כי ההיעלם הוא חיוני להבנת תופעת ההתגלות. שעל־מנת שיזכה אדם להתגלות מעין זו, עליו להניח לחלקים עצומים שבאישיותו להסתלק, לרוקן את העצמי המיידי מתוך העצמי הרחב יותר, לפנות מקום לנשגב ולאלוהי בתוך הסתמי, הגשמי. וזו לדידנו סיבת פשט לתופעת ההיעלם, ולא סיבת עומק כזו שקדמה לה.

פתח האהל
אפשר שישב מבחוץ, ואפשר שישב מבפנים. אבל כתוב והוא יושב פתח האהל כחם היום, ומכאן שאפשר לחשוב על הביטוי כולו כאומר שאברהם מחקה את פעולת חם היום, ויושב פתח האהל. כלומר תכונתו של חום היום היא ישיבה בפתח האהל, ואברהם, כמו חם היום ממש, נוהג כך גם־כן. פירוש זה חביב הוא מאד, ומאפשר הצצה אל נבכיה של העברית, המאפשרת להבין את הדברים ביותר מדרך אחת. אבל מה עוד נותנת קריאה מעין זו? מהי משמעותה? ונכתוב שהדברים יתבררו אחר כך, בחלק העוסק ברמזים החבויים כאן. ונוסיף שֶׁנאה עד מאד לראות את היום, את האיכות הזמנית הקרוייה יום, ככזו היושבת פתח אהל. איזה אהל? אהל מועד (זמן), שאהל מועד אמנם לשון התוועדות, אבל מי מתוועד עם מי? ונראה לנו לומר כי המקום מתוועד עם הזמן. ולנו, בני האדם, חלק בדבר, שכן אנו – בעלי התודעה (מועד/מודע) – אנו הבנאים של אותו אהל מועד, על־פי ה' ביד משה.

וירא והנה שלשה אנשים
מדוע שלשה? מדוע לא ארבעים? מדוע לא אחד? מה עניין שלשה כאן? לעת עתה איני יודע, ואולי במהלך פירוש החטיבה כולה, נוכל להבין איזה דבר מתוך דבר. אבל השאלה – חשוב לה שתשאל.

וישתחו ארצה
האם היה אברהם משתוחח לפני כל אדם העובר בצל קורתו? ונכתוב שאף לא עברו בצל קורתו, אלא ראם מרחוק, ורץ לקראתם, והשתוחח. מה כל זה? ויש לנו להבין מתוך הדברים הללו שאכן ראה את האנשים בחזונו, ורץ להזמינם אל אהלו, שכן זה הדבר אשר עלה לפניו מן החזיון שראה. בעתיד נראה שכחלק מן המשא ומתן על רכישת מערת המכפלה השתוחח אברהם פעמיים, וכן נכתוב כי בעבר ראינוהו נופל על פניו אל מול האלוהים. אבל לא ראינוהו משתוחח לפני פרעה, ולא לפני הפליט, ולא לפני המלכים, ולא לפני מלכיצדק מלך שלם. וכן לא ישתוחח לפני אבימלך מלך גרר, ולא לפני פיכל שר צבאו. ולנו נראה לומר כי השתחוויה היא אמנות בפני עצמה, וכי אברהם מבין לעומק את העניין. ואולי גם אנו נבין משהו מסוד ההשתחוויה במהלך פירוש הדברים.

רמזים

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים כ"ט, ט'). החלק המודגש עולה כדי התיבות הראשונות של פרשתנו: וירא אליו ה' באלני ממרא. אז מה הרמז? וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. כידוע, פירוש זה מתחקה ככל יכולתו אחר הופעות ראשונות והנה תיבת נצבים מופיעה כאן לראשונה, וכן אנו מוצאים אותה התיבה גם בסוף התורה, והיא גדולה ועצומה, ועומדת בראש פרשה. אם נתבונן בראשון ובאחרון, נראה כי אין צורך להתאמץ הרבה על מנת להוציא דבר מתוך דבר, שכן בפסוקים הראשונים של פרשת נצבים אומר משה לכל העם כי הם נצבים היום כולם לעבור בברית ה' אלהים ובאלתו אשר ה' אלהים כורת עמם היום. כלומר באותו היום ממש שבו שבה ונכרתת הברית שבין ה' לבין עם ישראל, אותה הברית שכרת אי אז עם אבינו, עם אברהם. ועל כן אומרת התורה שהברית כרותה עם כל הדורות כולם – את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו – ואת אשר איננו עמנו פה היום – הווה ועבר ועתיד. בכלל זה אברהם, ובכלל זה אנו, הקוראים, שאותה הברית כרותה לנו. וגם אם זכינו לחיות בדור כה מוזר, שאמנם זכה לחיות בארץ האבות, אבל נראה כי פועל הוא בכל כוחו להכרית הברית הכרותה לנו – היה לא תהיה. שאין בכוחנו להפר בריתו של אברהם אבינו, ועל אפינו ועל חמתנו ימלוך עלינו. ועל כך תודותיי ושבחי לאל עליון קונה שמים וארץ. ואם זרו דברי האחרונים, הרי שזה מה שרואות עיני. רואות הן עם המחבל בכל כוחו בזהותו, בבריתו, בייעודו, ובערכיו, מחליף אותם בעבור נעליים, ויש מקום לומר כי בהרבה למטה מזה. ויש חלקים בעם שזוכרים הברית, ושמחים בה, וככל שרואות עיני הולך כוחם ועולה, ככל שמתגבר הכוח שמנגד. על־כך שמח לבי, ובזה מתנחמת נפשי.
אחרי התפרצות דברים אקטואלית זו, נחזור ללמודינו ונראה כי הברית הכרותה לאברהם ולעם, ברית אחת היא, וכי אותם שלשה אנשים הניצבים עליו, אינם ניצבים (סטטיסטים) בסיפור, אלא הם מכוונים בדיוק אל אותה הנקודה שבה שב משה וכורת הברית לעם, עבר הווה ועתיד. ועוד נכתוב כי פרשת ניצבים היא הפרשה שבה נכתבות שתי התיבות הגדולות העומדות בראש עמודי הפירוש הזה, ובחרת בחיים, שכן הברית כרותה אל החיים ולשם תמיד היא מכוונת. ועל־כן בפרשתנו בדיוק נולד יצחק שהוא כח המכוון אל החיים, ובה נחרבות סדום ועמורה – המסמלות את המוות ואת הרע – ומחורבנן יקום מואב וממנו תצא רות, וכאן תגורש הגר עם בנה המצחק ישמעאל, משמע כוחות אחרים פועמים בהם, וכאן תבוא העקידה, ובה ימות משהו מן האב ומשהו מן הבן, והם יחזרו אל החיים, כדבר הברית. אמנם נתקבע בלבבות שהעקידה עומדת כסמל לאמונת אברהם, אבל יתרה מזאת, עמוק־עמוק מי ימצאנו, העקידה סמל לחיים היא, הרבה הרבה מעבר לכלל סמלים ומשמעויות שדבקו בה. ועוד נכתוב כי תיבת היום – הן בפסוק כחם היום והן באתם ניצבים היום תיבה אחת היא. שהיום, היום הזה ממש, יושב אברהם פתח אהלו, והיום הזה ממש שבה ונכרתת הברית. ואלה הדברים עשויים להיות בלתי מובנים לקורא הכללי, אבל לאדם הדתי, איש או אשה, הדברים מתחוללים תדיר, אין הם מאורע שהיה ותם ואנו חיים לאורו, כלומר לא רק, אלא מאורע שהיה, ושב ומתקיים שוב ושוב ושוב, בתוכך, בתוך עצם קיומך, ואין הוא מנותק מן החיים כלל וכלל. ועל־כן תיבת כחם, שהיא עולה למספר חיים, וזה יפה מאד.
כן נוסיף כי באותו היום, יומה של פרשת ניצבים, מסתלק משה מן העולם הזה, משיב נשמתו לבורא, נעלם אל תוככי האין, והנה כאן הוא עמנו היום. ואין זאת אלא כי הסתלקותו של משה כולה כרוכה בחיים, שמת כשם שחי, כולו קודש לה', כרוך אחר החיים ככל יכולתו, והיא רבה עד־בלי־די. והמדרשים מביאים יפה את דבקותו בחיים שבכאן, על־אף שה' בכבודו ובעצמו בא לקחתו אל החיים ששם. נשים לבנו לכך שביום שבו עזב, זכר את אותם שלשה אנשים הניצבים על אברהם, שלח אותנו לעיין מחדש באותה הפרשה, לפרש אותה דרך עיני אברהם, הרואות את אותם השלושה, וללמוד מפרשה זו על חברתה, ולהיפך. ולא לחינם רבנו הוא, שרב גדול כמשה מלמד אותך במלה אחת, יותר ממה שאלף רבנים ילמדו אותך בששת אלפים גלגולי חיים. אשרינו שזכינו לאור שכזה.

רמז נוסף הוא שתיבות וירא אליו ה' באלני ממרא עולות כדי החלק המודגש בפסוק המפורסם הבא: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". והנה רמז לשביתת שֶבֶת: כשם שיושב אברהם פתח האהל באותו היום, כך שובת האל מכל מלאכתו ביום השבת, והנה מצאנו רמז שאותו היום שישב אברהם פתח האהל, יום שבת היה, ואם חם היום, הרי ששעת תפילת מנחה, ועל כן ראוי היה שיבואו וירמזו לו על לידת יצחק, שיצחק תיקן תפילת מנחה, ועל שמו היא רשומה. כלומר, באו בשבת בין השמשות, ושערי שמים פתוחים היו, כשם שפתוחים בכל שבת בשעת המנחה. ואם ניתן דעתנו על כך שמגיש להם את מנחתו, הרי שמתקבל מעגל יפה מאד של עניינים הכרוכים זה בזה, והכל עומד על מכונו כמעשה אמן. ועוד נוסיף כאן מדרש קהלת, האומר תן חלק לשבעה וגם לשמונה, והנה רמז ליום השביעי שפי שדברנו כאן, וזה בא אחרי ברית אברהם, רמז לשמונה ימים, ואברהם נותן חלק הן לזה והן לזה בעצם אירוח שלשת האנשים ופרישת מנחתו לפניהם. ועוד יש לומר כי תן חלק לשבעה וגם לשמונה מתפרש כחסדה הגדול של הנתינה, שלא עוצרת ברעבים ובדלים, אלא נותנת גם לשבעים (שבעה), וגם לשמנים (שמונה), וזה שיעור יפה, שאור הנתינה אחד הוא, והוא זורח הן על הדל והן על העשיר.

ועוד רמזים רבים יש כאן, ומי שיעז ללכת וללמוד לבדו, ולהמשיך לדרוש בתורה, תבוא עליו ברכה, אכי"ר.

שבח לה' יתברך על אלה הדברים שפעמו בי, ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי.
אור ליום ב' בשבת ויחי, ט' בטבת התשע"ו, יפו.
חזק חזק ונתחזק.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה

myselfon2

http://wp.me/pYhik-UL

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

רפסודיה בוהמית: פירוש

 

באתי לפרש בוויקיפדיה, ויצא ארוך. לפיכך אני מעלה את הפירוש גם כאן, שאולי הם ימחקו זאת שם.
באתי לפרש כי אנשים כתבו כזה זבל, והייתי צריך לנקות אותו.

אז הנה, כמו שפירשתי שם:

פרשנות אחרת גורסת שהשיר הוא אישי מאד, ומתאר את הקשיים שחווה מרקורי בתהליך התרחקותו ממשפחתו המסורתית. מרקורי, כידוע, נולד בשם פארוק (פארוך בהגייה פרסית) בולסרה, למשפחה זורואסטרית, וככל הנראה שמרנית. שאיפתו, כך עולה מן השיר, היתה להיחלץ מן המסורת ומן העבר, ולצאת אל חייו הפרטיים – חייו שלו – כשם שהוא רוצה לעצב אותם. בני משפחתו, המסורת, העבר מנסים לעצור אותו. המאבק הזה, הן במישור הפנימי והן בזה החיצוני התרגם בנבכי נפשיותו של מרקורי ליצירה הגדולה הזו:

האם אלה הם החיים האמיתיים? Is this the real life?

האם זו רק פנטסיה? Is this just fantasy?

נקלעת למפולת    Caught in a landslide

אין לברוח מן המציאות    No escape from reality

את שתי השאלות הפותחות ניתן גם לפרש כאילו מרקורי שואל את עצמו, האם החיים שאליהם הוא שואף הם החיים האמיתיים, או שזו בסך הכל פנטסיה, המסתירה ממנו את המציאות. עם זאת, משהו בתוכו מבין שאין לברוח מן המציאות, קשה ככל שתהיה. על אף הקשיים (שבהם נבחין בהמשך) רוחו אינה נופלת, והוא ממשיך במסעו לעבר חייו, ולעבר אותה מציאות שממנה אין לברוח. התשובה לשתי השאלות שאלות הפותחות באה בשורות הבאות:

פקח את עיניך Open your eyes

הבט לשמיים וראה. Look up to the skies and see

כלומר, עיניו עצומות כעת, במקום הפיסי והנפשי שבו הוא נתון, ועליו לפקוח אותן על מנת לראות את הדברים כמות שהם, או לפחות בבהירות גדולה יותר.

הילד החולם מתקשה לענות על השאלות, ואינו מבין מדוע נקלע למצב כה קשה, שעליו להקרע בין נפשיותו השואפת אלי חופש, ובין המסורת והמשפחה, שרוצות אותו קרוב לחיקן. הוא פונה אל השמיים, או אל עצמו, ואומר שהוא רק ילד עני, סתם אחד, ולא משנה לו מה קורה, ולאן הולכים הדברים. הוא זורם עם הרוח, ובאשר הולכת היא, הולך הוא:

I'm just a poor boy
Because I'm easy come easy go (שורה זו חשובה לחלק האופראי של השיר)
Little high little low
Anyway the wind blows doesn't really matter to me

והרוח הובילה אותו אל חייו שלו. הוא אינו פארוק עוד, אלא פרדי, ואין הוא עוד אחוז בחבלי עברו. אבל השחרור הזה בא עם כאב, שכן קשור הוא מאד לחייו הקודמים. לפיכך פונה הוא אל אמו, המסמלת את רוחות העבר:

אמא, הרגתי אדם,

הצמדתי אקדח לראשו

ומשכתי בהדק. וכעת הוא מת.

האדם שהרג הלא הוא עצמו. פרדי הורג את פארוק, ופארוק מת. כעת יכול פרדי לצאת ולחיות את חייו:

אמא, החיים זה אך החלו

ואני זרקתי את הכל מאחרי גווי.

דבר זה כואב לו מאד, ומכביד עליו, והוא מצטער שפגע באמו, שכאמור, מסמלת את העבר:

אמא – הו הו הו הו

לא התכוונתי לגרום לך לבכות

הוא ממש מקונן על הכאב שגרם לה, ומבקש ממנה בכל כוחו שתמשיך לחיות את חייה, כאילו כלום לא באמת חשוב.

אם לא אחזור עד מחר בשעה הזאת

המשיכי. המשיכי. כאילו דבר אינו חשוב.

בבית הבא ממשיך פרדי לתאר את הקשיים האדירים שבהם נתקל בנסיונו לעזוב. גופו כואב עליו כל הזמן, ואף על פי כן – עליו לצאת ולעמוד מול האמת. שהגיע הזמן, ואין עוד דרך חזרה:

מאוחר מדי – זמני הגיע. כך. בפשטות.

רעידות בעמוד השדרה, וכואב לי כל הזמן: מטאפורות לפחדים המלווים את התהליך, ואולי אפילו תיאור ממשי של כאבים פיסיים שפקדו אותו בעת שיצא אל חירותו.

שלום לכולם, אני חייב ללכת

חייב להשאירכם מאחור ולעמוד מול האמת.

האמת היא שהוא פרדי ולא פארוק. הוא איש פתוח, יוצר, אמן מחונן, מוסיקאי, הומוסקסואל. לא משהו שהקהילה והמסורת מקבלות בקלות.

אמא הו הו הו הו. איני רוצה למות. פרידה אישית אחרונה מאמא, מן העבר, מאימת המוות.

לפעמים הייתי רוצה שלא להוולד כלל. קולו האחרון של פארוק הצעיר, שהוא, למעשה, מי שחווה את כל הקשיים הללו.
וגם קהלת אומר: …וטוב משניהם (מן החיים ומן המתים) את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע הנעשה תחת השמש. כלומר, עדיף שלא להוולד כלל וכלל.

כעת מקבל השיר תפנית, והוא הופך למעין הזייה רוחנית מפחידה, שבשיאה מתחולל משפט. האם יתנו לו ללכת, או שמא יימשכו אותו חזרה פנימה:

אני רואה צללית של אדם. שכן הוא הפך לצללית, ואין הוא עוד ממשי לעצמו. וכן צללית, צל, מסמלים את הפחדים, את אשר נחבא במעמקי הנפש, את האפלה השוכנת בנו ומעוררת לעיתים אימה. נזכור כי קודם לכן אמר השיר – פקח את עיניך וראה. וזה מה שהוא רואה.

סקאראמוץ'… האם תבצע את הפנדנגו? הפנדנגו הוא מחול זוגות. כלומר השאלה הנשאלת היא האם תמשיך לפסוח על שתי הסעיפים, האם תמשיך להיות פארוק ופרדי, או שתבחר באחד מהם בלבד. מי אתה? הוא או הוא?

והוא מפחד כל כך לענות:

ברק ורעם, כה מפחיד אותי.

גליליאו (גליליאו)

גליליאו (גליליאו)

גליליאו פיגארו. נראה כי כאן המחבר, פרדי מרקיורי, זורק צלילים שטותיים לחלל האוויר, ויש בזה מן האמת. ואף על פי כן – הוא בוחר בשמו של גליליאו, האיש שעמד מול כל הכנסייה, עולם המסורת והעבר, ואמר את האמת: אף־על־פי־כן, כך הוא אמר, נוע תנוע.
דבר זה רומז לנו שגם הוא, פרדי, יבחר בסופו של דבר באמת, הוא יפעל על פיה בלי פחד ובלי מורא.

כעת פונה אליו הרשות בשמו – שהוא לא פרדי ולא פארוק:

Easy come easy go (שכזכור כך הוא מציג עצמו קודם לכן: Because I'm easy come easy go)

והוא משיב לרשות בשאלה:

האם תתנו לי ללכת?

והתשובה:

בשם האלוהים – לא! לא ניתן לך ללכת.

קולות רקע צועקים:

תנו לו ללכת

וגם הוא עצמו צווח: תנו לי ללכת.

ואנשי הדת בשלהם: בשם האלוהים – לא!

והוא מורד ככל יכולתו, ונוקב בשמות השטנים:

בעל זבוב שומר שד (שטן) מיוחד בעבורי. בעבורי. בעבורי.

דברים אלה מהדהדים את פחדי העבר, איומי הדת והמסורת שטפטפו על אזנו במשך שנים את הזמירות הרעילות: אתה תמות, אתה תלך לגיהינום אם תעזוב אותנו, אם תלך בדרכך שלך, ותבגוד בדרך שלנו. לכן הדמויות המוזכרות הן מיתיות, שטניות, שמקורן בדתות העולם, בעבר, במסורת.

והן בדיוק האמצעי שלו לשחרור.

הביצוע האופראי של החלק הזה מדגיש את הדרמטיות שלו, וכן מזכיר בתוכו את פיגארו, מן האופרה הידועה של מוצארט. כלומר התוכן והצורה הולכים יחד, דבר המסמל מצב של מודעות עצמית גבוהה, שהוא חלק חשוב בתהליך העובר על הגיבור, שהוא בעצם תהליך התבגרות של אדם, ביאתו אל מקומו האמיתי בעולם.

כאן מגיע ריף הגיטרות המפורסם בעולם, או אחד המפורסמים שבהם, והוא מסמל את השחרור הסופי.

יחד עם השחרור מטיח פרדי את האמת בפני העולם הישן שלו:

אתם חושבים שאתם יכולים לסקול אותי ולירוק בפני? כי אני שונה, כי אני אחר. והלא זה יחס הדת לאחר. לפורש. להומוסקסואל.

אתם חושבים שאתם יכולים לאהוב אותי ולהניח לי למות? אתם אומרים שאתם אוהבים אותי, אבל אתם לא. אי אפשר לאהוב אדם ולהניח לו למות. מי שאוהב אדם מסויים, צריך להניח לו לחיות את חייו, ולא להניח לו למות.

אתם לא יכולים לעשות לי את זה, אני חייב לצאת מפה. זהו, נצחון. אני יוצא מהארון שלכם – ארון הדת והמסורת והפחדים והעבר, ולאחר מכן, בחיי החדשים, אצא גם מן הארון שלי.

לבסוף הוא מבין:

כלום לא באמת משנה, כל אחד רואה. ובכך הוא מבטל את רעיונות העבר, את הרעיונות שאליהם נצמדים אנשים, ומפריעים לאנשים אחרים בחייהם.

כלום לא משנה לי/ דבר אינו חשוב לי. תעשו מה שאתם רוצים. רק אל תפריעו לי.

עד כאן פירוש וויקי.

יש להוסיף כי שתי השורות האחרונות, כלום לא באמת משנה, כל אחד רואה, דבר לא חשוב לי הן עמוקות יותר ממה שנראה, והן דורשות מחשבה נוספת. כתבתי בקצרה כי הייתי עייף מאד, אבל יש כאן מה להוסיף. למשל (ועדכנתי גם בוויקי):

שתי השורות האחרונות ניתנות לפירוש מנקודת מבט של אדם שכבר עבר הרבה בחייו, אדם שראה הרבה, וחווה הרבה. הוא מבין את המציאות לעומקה, ורואה בעיניו – כל אחד רואה – שאין באמת חשיבות לדברים, כך או כך, אל מקום אחד הכל הולך (קוהלת).

יחד עם זה אין הדברים הללו מבטלים את הקריאה הפנימית לאמת ולשחרור. הדברים הנאמרים מנקודת מבטו של החכם, המשוחרר, הם שונים תכלית שינוי מן הדברים הנאמרים מנקודת המבט של הצעיר המתייסר, המתלבט.

אומר החכם: זה לא באמת משנה במה אנו בוחרים. אלה מלים די מדהימות, ודי מוזרות. אחרי כל המסע הארוך שעבר, אפשר לצפות שהמסקנה תהיה שחשוב להלחם על הדרך, על האמת, על החירות. אבל החכם מבטל את הדברים, כמו אומר שהמציאות שהאדם חווה, החיים היומיומיים, אין בהם ממש, ובאמת זה לא משנה במה תבחר. זהו עוד צעד של התפתחות, אבל הוא שייך למקומות אחרים, ולכן במלים אלה נחתם השיר. מי שרוצה להמשיך וללמוד יכול כמובן, אבל לא כאן, לא בשיר הזה, כי השיר עוסק אך בצעדים הראשונים של מסע אל האמת, וממנה אל החכמה, אל אי החשיבות שבדברים עצמם.

בכלל, דברים אלה, כמו כל פירוש, פותחים פתח למחשבות חדשות ולפירושים נוספים, ואני מייחל לכך שיבואו. אני מקווה שהם יימחקו את דברי ההבל שנכתבו בעניין זה עד כה.

לסיום אוסיף כי רַפְּסוֹדיָה (פ' דגושה) היא שירה אפית – שירה המתארת תהליך התפתחות של גיבור, מצאתו אל איזה מסע, עד הגעתו אל יעדו. דוגמאות לשירה מעין זו הן עלילות גלגמש, הפורשות את מסעו של גלגמש במזרח הקדום תוך הצגת תפישות חברתיות, מוסריות ומטאפיסיות, או האודיסיאה, המתארת את מסעו של אודיסיאוס השב לביתו מן המלחמה.
גם פרדי, כפי שראינו, יוצא למסע של חייו: מבית הוריו אל הבוהמה של לונדון, דרך כל אותם קשיים המונעים מאנשים רבים, (וכותב שורות אלה בתוכם), לצלוח את המסע כולו, בשלום, תוך מאמצים גדולים וחירוף נפש של ממש.
על־כן קרא לו רפסודיה בוהמית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

אין איל (בראשית י"ז, כ"ג – כ"ז)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים: ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו: וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמלו את בשר ערלתו: בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו: וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו

פשט הפסוקים
אברהם מל את עצמו, את בנו ישמעאל ואת שאר בני ביתו, כאשר צווה אותו אלוהים.

התבוננות
אברהם מבצע את דבר האלוהים ככל יכולתו, וכולל במעשה את בני ביתו שאינם בניו יוצאי חלציו. (מקנת כספו, מקנת כסף, כלומר תיבות אלה מתייחסות על בני אדם, עבדי אברהם, ולא לחפצים. העבדים רכוש הם לאברהם, והוא מל אותם. זה פשט הדברים.)
יש לשים לב לגילו של אברהם בעת המעשה. יש לשים לב לגילו של ישמעאל.
יש לשים לב לכך שכתוב וימל את בשר ערלתם. אברהם הוא המוהל הראשון.
נשים לב לכך שבאברהם כתוב בהמלו בשר ערלתו ובישמעאל כתוב בהמלו את בשר ערלתו.
כלומר בכלל בני הבית כתוב את. בישמעאל בפרט כתוב את. ובאברהם חסר.
מכאן אני מסיק – אברהם מל את כולם, אבל לא מל את עצמו. ואעפ"כ נימול. שכתוב. ומכאן – שמִילָתוֹ – בְּמִלָּת אלוהים היא. דבר־אלוהים כאשר דבר אתו, הוא מכשיר המילה באברהם, ומכאן שהאלוהים מל את אברהם, ולא אברהם מל את עצמו.

ויש לבדוק אצל המפרשים, שיש שם גרסאות נוספות. וזו הגרסה שעלתה מלפני.

.
בעצם היום הזה.
זה אשר מצאתי אי אז, ויש מה ללמוד מן הדברים.

מאת בן נכר
על פי פשט – שקנה אותם מנכרים.
ועל פי מדרש – אל תקרי מֵאֵת אלא מְאַת, שמאה עבדים בני־נכר היו לו, מאה בדיוק. ואם תאמר – אבל גייס שלוש־מאות ושמונה־עשר חניכים למלחמת המלכים, הרי שנשיב שאלה השלוש־מאות ילדו בנים ובנות, וילדו מאה בנים בדיוק, ואת אלה הבנים מל אברהם.

ועייפתי עד מאד, ואינני יודע עוד.

ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי, והרבה פגמתי.
מודה על הדברים שעברו בי. מודה על הפירוש המפעם בי זה שש שנים, וכבר החלה השנה השביעית.
יום ראשון בשבת בראשית, ערב שמחת תורה התשע"ו, יפו. חג שמח.

סליק פרשת לך לך.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ: וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ

myselfon2

http://wp.me/pYhik-Ta

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ז, ט"ו – כ"א) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה: וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו: ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד: ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך: ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו: ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול: ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת: ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם

התבוננות
ויפל אברהם על פניו ויצחק
זהו פסוק נפלא ביותר, שכן הצחוק הראשון בתורה הוא צחוקו של אברהם אבינו, והוא (אותו הצחוק) זכה לחיי נצח בשמו של הבן, יצחק, גם הוא אבינו.
אבל לפני שנעסוק בצחוק, נשאל מדוע נופל שוב על פניו. שהרי כתב קודם, בפסוק ג' ויפל אברם על פניו. והנה – שוב נפילת אפיים. שעל פי פשט, אם נפל על פניו לשמע דבר האל בתחילת הדברים, וכעת שוב נופל על פניו, הרי שהזדקף בין הנפילות. ואפשר שכך הוא, אבל אין הדעת נותנת. שדבר האל מִדָּבֵּר אל אברהם (או באברהם), ופירשנו כי בא אל מדרגת ייראה, ועל־כן נפל. ומתי קם? הרי האל לא עצר בדברו. ואמנם נזכיר כי לפני תחילת הדברים שבכאן אנו מוצאים פרשה סגורה, כלומר קיים הפסק קצר בתוך הכתוב, ויש לשאול מדוע,  שהחטיבה כולה אחת היא, והיא עוסקת בשינוי השמות, בברית ובחתימתה, וכן ביצחק ובישמעאל. ואעפ"כ הפריד בין הדברים בפרשה סגורה. ומכאן שנוכל לחשוב שאכן מתחולל איזה דבר, ואברהם קם ואז שוב משתחווה אפיים. אפשר, אבל אנו גורסים אחרת: שתחילה נפל על פניו אברם, וכעת, עודו על הארץ, נופל על פניו אברהם – פניו העמוקות יותר, הפנימיות, האמיתיות (ואפשר גם: העמוקים, הפנימיים, האמיתיים). וכאן אנו נזכרים שכתבה תורה אי שם בגן, ויפח באפיו נשמת חיים, ושאלנו כמה אפים לאדם, האם אחד, האם יותר? ונקבל על עצמנו את עקרון מיעוט רבים שניים, והנה, נפח האלוהים בשני אפיו את נשמת החיים. אף אחד – אברם, ואף שני – אברהם. ונאמר כאן שאם זכה אדם, הרי שבימי קיומו הפיח חיים בשני אפיו, והפכם אחדים, ואם לא זכה – הרי שיסתפק באף־אחד, וימות בלא שידע את פניו כלל וכלל. ומכאן אנו לומדים שוב על האחדות שבין הפָּנִים – החיצוני – לבין הפְּנים – הפנימי. ולא בכדי סימנה אותן העברית בסימן אחד – פנים. [בניגוד ללידה ולקיום, הנתונים לאדם כך סתם, ואף נכפים עליו מן החוץ – גילוי הפנים איננו כזה, ועל האדם לעמול הרבה על מנת לבוא שמה].
אם נזכור שאנו מפרשים כעת את פרשת לך לך, ונקח את שתי התיבות הללו אלינו פנימה, הרי שעל מנת להשיג את אשר השיג אברהם, עלינו ללכת לנו, כשם שעשה הוא, בדרך שלנו, ולזכור שהיא דרך חתחתים, ואעפ"כ להאמין שאפשר לנו לצלוח אותה, ואם נצלח, הרי שנבוא לידי אחדות, ומי יתן. והפירוש החסידי של תיבות אלה כאומרות לך אל פנימיותך – אל תוככי תוכך, עמוק הוא מאד, וכבר הפך ידוע ומוכר לכל.

ויצחק
עד כה לא צחק איש. כולם היו רציניים כל הזמן. גם אברם עצמו הפגין רצינות כשהוא מתהלך בארץ ונלחם ועושה ענייניו וכו'. וברי כי הוא אדם, ועל כן היו רגעים שצחק. אבל התורה לא טרחה לתעד את צחקוקיו האחרים. רק את זה. זה צחוק חשוב. זה צחוק נצחי. זה הצחוק הראשון בתורה, וזה עניין גדול. מדוע? מכמה טעמים.
האחד מיידי, מן הפשט. שנוכח פני ה', על סף חתימת הברית, אברהם צוחק, ובלבו ממש חולק על דבר האל. מטיל ספק בדבריו, כמעט לועג: אני זקן, היא זקנה, וילד מהיכן יבוא? אברהם – המאמין הגדול – צוחק נוכח פני האל (שאמר לו – התהלך לפני והיה תמים)? וברי כי מתחייב כאן איזשהו פירוש.

הטעם השני אנו מוצאים בשורש צח"ק, שהוא מעניין מאד. אות צדי"ק/צד"י שבראשו עומדת בהרבה מאד שורשים שעניינם מן הפנים אל החוץ או להיפך. דוגמאות רבות לכך: להציץ (מן הבית אל חוץ, או מן החוץ אל הבית), ובכלל ציץ, ניצן, צמח, עץ – כולם מפגינים יציאה – הניצן מנץ – מגלה סימנים של יציאת הפרח מתוך הגבעול אל החוץ, אל האור, וצמחים ועצים גם הם – יוצאים מן האדמה ונגלים לעולם, המילה יציאה עצמה, שמכילה בתוכה אות צדי"ק, פצע, שמשהו שנסתר מעין מתגלה אצל החוץ, צאצאים – אלה היוצאים מן הדורות הקודמים, ועוד יש ועוד. גם פעלים: צעק, שעניינו להוציא עק, להוציא מועקה שבתוכנו. או צרח/צווח – שהיא פעולת הוצאת רוח, הרבה רוח, ועל כן נשמעת בקול גדול. כך גם פועל צחק – שעניינו להוציא מן ח"ק: דבר היוצא מן החיק, ודבר היוצא מן החוק. וזה טעם לצחוק של אברהם בפני האל – הוא החוק. הצחוק מוציא לרגע את החוק מן העניין, יש בו משהו מרדני, והוא חיוני עד מאד לבריאות הנפשית של בני האדם. כאשר צוחקים נוכח פני האל, מן הטעם של קיום הדבר בפעולה, במילה, הרי שאין כאן פגיעה וזלזול. זה אינו לעג, כשם שכתבנו תחילה, אלא צחוק אמיתי, והוא בא במקומו, ועל כן אין הוא בחינת פגיעה בכבודו. וכן אברהם מוציא מן החיק את אשר טמון בחיק – את עצמו אברהם, שסוף סוף נגלה אל העולם אחרי תשעים ותשע שנה, ואת שם בנו שעדיין לא נולד לו. בלא יודעין מגשים אברהם את יצחק נוכח פני האל, ובכך מעניק לו שם. וגם שרה – היא תוציא מחיקה ממש את יצחק, את הנשמה הכרוכה בבשר. [ושוב לומדים אנו את העקרון שהאב הוא טומן הזרע, הוא תחילת הדברים, השורש, והאשה היא האדמה, המביאה את הדבר לכדי ממשות, הופכת רעיון שברוח למציאות שבבשר. ונוכל לומר – היא המגשימה. ומכאן שהאשה מכילה שלושה מארבעה יסודות – אש בשמה, והיא אדמה – שנזרעת, והיא המגשימה – (גשם, מים). ואילו האיש – יש בו מן האש, ורוח הוא. ונצרכים הם זה לזה על מנת להשלים ולהגשים, ויפה הדבר.] והנה עלה לפנינו איזשהו פירוש לשאלה שעלתה בפסקה הקודמת.

טעם שלישי הוא תיקון חרון אפו של קין, שנאמר בו ויחר לקין מאד ויפלו פניו. נפילת הפנים ההיא הביאה את קין לידי כעס גדול, וסופו שהרג את אחיו, הרג בן אדם. ואילו כאן נפילת הפנים באה עם צחוק, והיא מביאה איתה לידה של אדם חדש. תחת כעס צחוק, ותחת מוות חיים. והבדל בין הנפילות – שההיא נטולת יראה היתה, ואילו זאת מלאה בה. ונשים לבנו לכך שאברהם הוא מתקן החטא, כמו אומרים הדברים שכאשר נגלה אדם אל עצמו, הריהו בחינת מחדש ומתקן ומחייה.

ויאמר בלבו
ומכאן שצחק בפה מלא, ולא בלבו.

הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד
והנה נגלה הרובד הפשוט (שעד כה דרשנו), שעל פיו הצחוק מכוון אל אברהם עצמו, שסבור היה שאין ביכולתו להעמיד צאצאים. כלומר צחק משום שהופתע מן הדברים, ולא צחק מן האלוהים. ומדבריו אלה שאמר בלבו, נלמד שכבר פרש ממנה, שזקן הוא, וגם היא זקנה כבר, ולא עלה על דעתו כלל  אותו רעיון. ומה גם שכבר הפך אב לישמעאל, וודאי הסיר כבר מלבו בקשות לצאצאים נוספים, שכן בקשתו שאמר אי אז, בין הבתרים – התמלאה: אנכי הולך ערירי, הוא אמר, ובן משק ביתי יורש אותי. וכבר אין הדברים הללו נכונים, שאין הוא ערירי עוד, ועמד לו יורש מזרעו.

ניתן דעתנו לכך שהתורה פותחת את החטיבה הזאת במלים: ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, ואילו הוא אומר – הלבן מאה שנה יוולד. ויש כאן איזה עניין, שכן אפשר היה לצפות שינקוב בגילו, ויאמר משהו כמו "הלבן תשעים ותשע יוולד בן? וכבר זקנתי, ותינוק אינו שייך לעולמי". אבל הוא אינו נוקב בגילו, אלא מוסיף שנה לעצמו, כמו מחשב את פער הזמנים שבין כעת, לבין כעת חיה, שכן יודע הוא שאין אפשרות שאשתו תלד מיד, אלא יש לחכות עד שיחלוף הזמן הטבעי ליצירת הוולד, וזה כשנה אחת. זה פירוש פשט. אלא שהשאלה היא כיצד ידע אברהם שבעוד שנה יוולד לו בן. אולי תכנן האלוהים להעניק לו בן בעוד שבעים שנה? או, אם נהיה קיצוניים פחות, בעוד שנתיים או שלוש או ארבע או חמש. שהאלוהים אומר לו רק בסוף דבריולמועד הזה בשנה האחרת, שמתפרש על פי פשטו במשמעות "בשנה הבאה". ואילו אברהם מדבר על השנה הבאה בטרם שומע זאת. וזו שאלה – מה העניין כאן? האם מכוון אברהם בדבריו את מהלך האירועים? האם לא פרש ממנה, כשם ששיערנו? ולא זו בלבד, אלא שאולי בא בזיווג עמה בסמוך לחילופי הדברים הללו עם האלוהים? ואם כן, הרי שדברי האל רלוונטיים למצב, אבל אברהם כה סמוך ובטוח שענייני לידות מאחריו, ואין הם אפשריים, ועל־כן פוטר את אפשרות העיבור בצחוקו.
יש לי לומר כי אינני יודע, אבל ההשערות שהעלינו כאן מאירות את הדברים מזווית חדשה, ואולי בהמשך הדברים נגלה עוד בעניין זה.

ואם שרה הבת תשעים שנה תלד
כאן נגלה דבר מעניין ביותר. אברהם רגיל לקרוא לאשתו בשם שרי. לאורך כל חייהם המשותפים, שרי שמה, וזה עשרות בשנים. אבל כאן, כשמדבר בה בלבו, מיד הופכת היא לשרה. בלי להתבלבל, ובלי להשתהות. מדוע? כי האלוהים קראה שרה, ומכאן ואילך שרה היא, ואין אברהם חולק. ואולי, אומר אני, זוהי עדות נוספת למידת אמונתו של אברהם, עדות למידת הקשבתו לדברים הנאמרים, ולמהירות הפנמתו את הציווי. שכן דבר האל ציווי הוא. תמיד.

כמו־כן נשים לבנו לכך שאנו נוכחים בצורת של בחינת כליות ולב, שכן אברהם מדבר בלבו פנימה, אבל הדברים נשמעים היטב היטב, עד היום ממש. וראינו דברים דומים בעבר.

ויאמר אברהם אל האלוהים לו ישמעאל יחיה לפניך
את ספקותיו שבלב מבטא אברהם בפיו בארבע מלים: לו ישמעאל יחיה לפניך. וניתן לפרש את הדברים במשמעות – "אני מסתפק בישמעאל. שהוא יחיה לפניך. לא צריך עוד ילד. די לי באחד". כלומר אברהם, שפטר קודם את דבר האל בצחוקו, פוטר אותו כעת בדבריו.

אבל אנו שואלים מדוע אמר את הדברים כך. מה משמעות תיבת לוּ שאומר כאן. האם במשמעות תפילה ובקשה? האם במשמעות תנאי? ומה זאת אומרת יחיה לפניך? למה לא די היה לו במלה יחיה?
אפשר להסיק בזהירות, כי ישמעאל חולה היה. שכן, לולא היה חולה, מה לאברהם לבקש על חייו?
וכן אומר יחיה לפניך, ומכאן שאולי לא חי לפני האלוהים. כלומר, אפשר שאברהם סבור שהאל מרוחק מישמעאל, שבמשך שלוש־עשרה שנות חייו לא דבר האל בישמעאל ולו מלה אחת. ולמען האמת, על־פי אשר אנו קוראים בתורה, גם לא דבר עם אברהם ולו מלה אחת. כלומר, מאז לידת ישמעאל ועד כה, שותק האל, ואברם אינו יודע מדוע. ועלšœ־כן, כאשר פונה אליו כעת – אומר אברהם – שכן לפני רגע שינה את שמו – לו ישמעאל יחיה לפניך – שכעת מתפרש כאילו אמר – "תן לישמעאל בני יחס חם יותר" (ובאמת האלוהים נענה לבקשה זו, ובהמשך הדברים מברך אותו). כלומר, אנו למדים כי אברהם מבין שאין ברכת האל מצוייה בישמעאל. כעת, ניקח בחשבון את הבנתו הקודמת של אברהם, שעל־פיה ברכת האל שניתנה לו תעבור בירושה לבנו, ונצרף אליה את ההבנה שאין ברכת האל מצוייה בישמעאל, ונסיק שאין זאת אלא שלבנו האחר, הבן אשר הובטח לו זה עתה, נתונה הברכה. ולאברהם, למצער, לא נוח כלל עם הדבר הזה. לפיכך מבקש על ישמעאל, והאל, כאמור, נענה. אלא שהוא לא נותן לישמעאל את ברכת אברהם, אלא ברכה משלו, נפרדת. וזו הסיבה שאומר שם – ולישמעאל שמעתיך: שמעתי לך, שביקשת עבורו.

ויאמר אלוהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן
זהו פסוק מוזר ויפה, שכן אלוהים מתגלה בו כבן שיח אנושי לחלוטין. אבל, הוא אומר, כאחד האדם ממש. כשם שפירשנו אברהם מביע הסתפקות בבנו הקיים, ומטיל ספיק בהיתכנות של בן נוסף, אבל לאלוהים תכניות אחרות.  אבל שרה אשתך ילדת לך בן. זה יפה ונחמד.

נשאל מדוע אמר שרה אשתך, ולא הסתפק בשרה, שהן אברהם והן אנו, הקוראים יודעים ששרה אשתו היא, וכן נשאל מדוע אמר יולדת לך בן, ולא הסתפק ביולדת בן.
ויש לומר כי התשובות נגלות מאליהן, שהלא שרי היתה אשת אברם לאורך חיים שלמים, וכעת יש לקבוע את שרה כאשת אברהם, שכן התחתנו תחת שמות אחרים, שמות חלקיים. כעת האלוהים עצמו מכיר בכך, ומקיים את דבר הברית שבין איש ואשתו, ואם נרצה להתפייט, ויש לנו נטייה שכזאת, הרי שמביא את אברהם ושרה בברית הנישואין, וכל השיחה הזאת, עם ההבטחות והברית ונפילת האפיים, הריהי חופתם של אברהם ושל שרה, וזה נאה ומרגש.
ולשאלה השנייה – לךָ, ולא לאחר, וכן – לךָלאברהם, ולא למי שהיית – אברם. ויפה לראות כיצד ממש בסוף פרשת לךְ לךָ מופיעה תיבת לךָ והיא חשובה כל כך ומלאת תוכן, כמו הלך אברם אל תוכו, והנה בא עדי לךָ ממש, ועל כן – שרה יולדת לךָ, וזה יפה עד מאד. וכן יפה לראות עד כמה כרוכה ההליכה בעצמיות, ששתי התיבות לך לך אין להבדיל ביניהן, אלא אחרי מחקרים רבים, וזכינו לחקור עד כאן, ואנו מודים.

וקראת את שמו יצחק
לעומת וקראת שמו ישמעאל, שאומר להגר על עין המים במדבר. יצחק – על שם הפעולה שעשה אברהם – צחק. ישמעאל – על שם הפעולה שעשה האל – שמע. וכאן ההבדל בין אלה השניים, ששמות שניהם נוטים בעתיד. הראשון – הוא ישמע את האל. ומכאן שאיננו שומע אותו, ואינו שומע לו, גם אם טוען הוא כך בתוקף ובחרב. ובסופו של דבר עניינו יתברר כאשר ישמע. ואילו השני – הוא יצחק. עם האל, בלי האל, הוא יצחק, הוא אדם לעצמו, הוא איש שיכול היה ללכת, ובחר להשאר, הוא נשא את העצים לעקדתו, הוא הושיט צוואר אל המאכלת, הוא יצא לשוח בשדה, הוא לקח את אשתו אל אהל אמו, ושם אהב אותה, ושם נחם על מות אמו. והוא ינהג באופן דומה עם בנו יעקב, ויעדיף את האחר, העשב והציד וריח השדה, ואת אהבת בנו יעקב יותיר אצל אשתו. ומלאכי ינבא בסוף דבריו את השבת לב האבות על הבנים ולב הבנים על אבותם, ובעינינו נראה אהבת אברהם ליצחק, ואהבת יצחק ליעקב, פן יבוא הוא, ויכה את הארץ חרם. ואם נזכה לפרש, נפרש שם.

והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו
ברית אברהם ליצחק. ואין חולק.
והיא נחתמת עם יצחק טרם לידתו. טרם לידתו.

ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאים יוליד  ונתתיו לגוי גדול.
זו ברכת ישמעאל, ודברנו בה קודם לכן. לא ברית עולם, ולא לזרעו אחריו. רק לישמעאל. פריון ורביה, וגוי גדול. והתקיימה ברכת ישמעאל בו עד מאד, והוא אינו יודע להודות. ויבוא יום ויודה.

ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת
ורק נציין את השנה האחרת, ששנה מטבעה שבה ונשנית, ועל כן קרויה שנה, אבל השנה ההיא לא תִּשָּׁנֶה, שהיא אחרת. ומה אחר בה? זה יצחק.

ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם
ומכאן שבכלל השיחה לא היה מעליו כלל וכלל, אלא ירד אליו ושהה עמו. ונציין שאברהם ירד עד מאד, שנפל על פניו,  ואף על פי שנפל על פניו, לא היה האלוהים מעליו.

וכן נציין תיבת ויכל שהיא תיבה עתיקה, ואנו זוכרים אותה מימי הבריאה. ויכל אלהים ביום השביעי. וכשם שהשבת היא אות וברית לעולמי עד בינו וביני, כך גם בריתו של אברהם אבינו. וכשם שהשבת השלימה את מעשה הבריאה, כך משלימה בריתו של אברהם את מעשה האדם. שעד כה היה חסר, וכעת, משיבוא בברית, יושלם.
וכך נחתמת הברית עם אברהם ועם יצחק –  והיא ברית עולם, ועוד מעט יחתום אברהם בדמו ובדם בני ביתו, ובעזרת ה' נזכה לכתוב מעט בדברים, שסוף הפרשה הולך ובא, ועמו סופים רבים אחרים.

 

שבח והלל לאל על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם בחסדיו ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו, שאין מספר לפגמי ולחסרי.
אור לראשון בשבת, ערב חג סוכות התשע"ו, יפו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת: וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.

 
myselfon2
 

http://wp.me/pYhik-Uc

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה | כתיבת תגובה