אין איל (בראשית י"ח, ג' – ה')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך: יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת

פשט הפסוקים
אברהם מזמין את השלשה להתרווח בצל קורתו: לרחוץ, לנוח ולאכול לפני שימשיכו בדרכם, והם מקבלים את הזמנתו.

התבוננות
נזכור שאברהם עדיין בהסתר, כשם שכתבנו בפירוש האחרון, ונמשיך:
דבר ראשון העולה באופן טבעי הוא שאברהם פונה אל האנשים בלשון יחיד: מצאתי חן בעיניךָ, אל נא תעבוֹר. ואחר כך עובר ללשון רבים: רחצו, השענו, סעדו, תעברו, עברתם. מה זה?
נראה כי התורה דווקא עונה על השאלה, אבל באופן מוזר. נוכל לפרש כי המשפט הראשון שאומר אברהם אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך – אינו מופנה אל האנשים כלל. הוא מופנה לאלוהים. שנאמר – אֲדׂנָי. כלומר אברהם מבקש מן האלוהים הנגלה אליו בחזיון, שיישאר איתו, שלא יעזוב, אולי משום שחשש להיות לבד במחיצת השלושה. לאו דווקא חשש לחייו, אלא חשש אחר: שמא ייכשל בלשונו, שמא לא יבין מה נאמר, שמא כזה או שמא אחר. משל היה ילד המבקש מן המבוגר האחראי להשאר בסביבה. אם נתרגם את התחושות הללו למלים, נמצא שאומר משהו מעין "התגלית אלי והראית לי בחזיון את אלה האנשים. עכשיו עלי לפעול לבד ולבוא במשא ומתן עמם, אבל אני לא בטוח בטיב ההתגלות. אנא השאר". ככל שנראה אחר־כך, האלוהים נענה לבקשתו, ונשאר. מִשֶּׁרָאָה אברהם שכך, פנה אל האנשים בבטחון: "בואו, התארחו אצלי ונוחו מן הדרך". זה באשר לאופן הפנייה.
באשר לתוכן, אברהם מציע לשלושת אורחיו לרחוץ, לנוח ולאכול, ובוודאי גם לשתות, אם כי התורה איננה מפורשת בעניין השתייה, וזה אומר דרשני, שהתורה יודעת לציין פרטים קטנטנים כאשר עולה מלפניה, ובאותה המידה יודעת להכמין, ויש להגות בזה ובזה על־פי ההקשר: שבין גילתה ובין הסתירה – אוצרות רבים טמנה לנו. אם־כן, נוכל לחשוב שהסעודה שהציע כללה גם מים, או אולי נוזל מרענן אחר. וכן אפשר לחשוב שהמים שהציע לרחיצה משמשים גם לשתייה, שאחרי ששתו מעט – רחצו, או אחרי שרחצו – שתו מעט. כך או כך, אנו מתעכבים כאן על פרט שזיהינו כחשוב, ואעפ"כ, אין ביכולתנו לדלות מים חיים ממנו. ואנו נהגה בו בימים אחרים אולי, אם נזכה עד בלי די, בסיפור אליעזר ורבקה. רק נכתוב שעולה מלפנינו כי במקום שהעלימה את שמו מן הסיפור, שם גם העלימה את שתיית המים, ואין אנו יודעים לומר יותר מזה.
פשטם של דברים, אברהם מציע מעט מים ולחם, וקצת מנוחה, אבל נותן הרבה יותר. ככל שאנו מבינים, וכבר אלפים בשנים מדברים בהכנסת אורחים שלו, נהג כך על־מנת שלא להביך את אורחיו בהצעות גדולות מדי, שאז אולי היו נוטים לדחותן. לכן הציע מעט, ונתן הרבה, וזה ידוע לכל, וכך ראוי שננהג גם אנו.

השענו תחת העץ
מציע מנוחה, ומאפשר לחשוב, כשם שחשבנו קודם לכן, שיום שבת היה. ששבת יום מנוחה הוא. אבל אנו מתבוננים הרבה בתיבת העץ, שהיא תמימה למקרא מחד, אבל טורדת מאידך. מה עץ? איזה עץ? ומדוע מיודע? ואין אנו יודעים, אבל מעלים את השאלה, ונזכרים בסיפור גן העדן שתמיד מלווה את פירושנו, שם נאמר המן העץ, והיה גם העץ ההוא מיודע. ואנו איננו שואלים ההיה היה זה אותו העץ, שלא סביר הדבר, אלא שאלתנו נוגעת לעצם הזכרתו, ואין אנו יודעים כלל.

ואקחה פת לחם
ואקחה במשמעות ואביאה, ופירשנו בפסוקים קודמים קח במשמעות הבא. ויש לחזור ולכתוב, שכן בימינו התיבה משמשת ללקיחה בלבד, ואנו מזכירים.

אחר תעברו
במשמעות תמשיכו.
על כן עברתם
במשמעות חלפתם, התקרבתם, הגעתם. כלומר שורש אחד משמש בשתי משמעויות, וזה שורש עב"ר שעניינים רבים נכרכים בו. וגם בתחילת הדברים מבקש אברהם – אל נא תעבר, ומכאן ששורש עב"ר הוא מרכזי כאן. מה מרכזיותו? העיבור, הריונה של שרה. שהמלאכים באים להודיעו על זה הדבר.
ואנו לא נעצור בעיבור בלבד, אלא נוסיף נפרש את הבקשה אל נא תעבור – כך: שאברהם מבקש מן האלוהים להשאר בהווה, ולא לחלוף, לא להפוך לעבר, ובכך אנו מרחיבים את הפרשנות דלעיל של אלה התיבות, שם ביקש אברהם סעד. ובכן, לא רק סעד הוא מבקש, אלא זמן: הוא מבקש הווה, והוא מקבל הן הווה והן עתיד – זה יצחק. אבל אברהם הוא עברי, ומכאן שעַמוֹ, עַמֵנוּ, עם הָעִבְרִים, מכיל בתוכו עבר הווה ועתיד, וכל זה מתנקז לשם הוויה, היה הווה ויהיה, שהוא גם המקום, ואנו מקבלים אחדות המקום והזמן, וכל זה עולה למבנה יפה מאד.

כן תעשה כאשר דברת
ופשט הדברים שהם מתייחסים על הצעתו למנוחה ולסעודה, אבל בעומק הפשט מתייחסים הם לענייני הזמן שבהם דברנו, ומצווים אותו: כן תעשה, כלומר בחייך תקיים את אשר דברת, בך יתקיימו כל הזמנים, וממך אל בניך יוצאי חלציך, דרך הבן שיוולד משרה, וקראת את שמו יצחק. וכל זה עדיין מכוסה מאברהם, ועוד מעט קט יתגלה לו, ואנו נהיה אתו שם.

ברוך הוא וברוך שמו. אלה הדברים שעברו בי, ולא רציתי ולא ידעתי ולא יכולתי כלל וכלל, ואעפ"כ יצאו ממני, ומי יתן ואשוב ואמלא, ומי יתן ואשוב.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו המרובים.
אור ליום השישי בשבת בשלח, י"ב בשבט התשע"ו, יפו.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ

myselfon2

http://wp.me/pYhik-Vf

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, א' – ב')

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה

פשט הפסוקים
שעת צהריים וחם באלוני ממרא, והאלוהים נגלה בפני אברהם. אברהם רואה שלושה אנשים נצבים עליו, כלומר עומדים בקרבתו. הוא רץ לקראתם, ומשתוחח בפניהם.

התבוננות
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא
שוב נגלה השם אל אברהם, ואברהם בהעלם מוחלט. נשים לב לתיבות המוסבות עליו: אליו, והוא יושב, וישא עיניו וירא, עליו, וירץ, וישתחו. כמו היה חסר שם, כמו לא היה אברהם. חמישה פסוקים מלאים מדברת התורה במעשיו של אברהם, ובשיחתו עם שלושת  האנשים שראה, אבל אין שמו נזכר ולו פעם אחת. זה דבר אחד, וזה אומר דרשני. אבל קודם לכן יש לנו לחשוב על כך שהפרשה הקודמת מסתיימת בברית המילה שעורך אברהם לבני ביתו, ובכלל זה גם הוא נימול. אם נחשוב על התיאור הפסטורלי שאברהם יושב פתח האהל כחם היום כהמשך לאותו אירוע, נוכל להסיק כי ישיבתו פתח האוהל היא חלק מתהליך ההחלמה. שברית מילה מביאה עמה כאב (והתורה יודעת, וכותבת באנשי שכם – ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים). מכאן שישיבתו של אברהם בפתח אהלו איננה סתמית, משל היה יושב ומעביר זמנו, אלא שביתתו לצורך החלמה היתה. ואם אלה פני הדברים, הרי שריצתו אל האנשים וטרחתו בעבורם, נעשים לפתע פתאום עניין של ממש. שלא היה בקו הבריאות, ואעפ"כ השתדל בעבורם,  ויצא מגדרו והתאמץ על מנת לקבל את פניהם. וכך נוכל להבין את תיבות כחם היום כמכוונות לעניין המאמץ, הריצה, המהירות, הזריזות, שחם בחוץ, ואברהם כואב, ועל־אף כל אלה טורח בשמחה ובזריזות לקבל את פני האורחים. וזה לעניין קריאת הפשט, שכן אם נחדור מעט מאד אל תוך הדברים, הרי שאין אלה אנשים של ממש. שכתוב: וירא אליו ה' באלני ממרא. כלומר נגלה אליו במחזה, בעין. במלים פשוטות: אברהם רואה את אלוהים. ואם כן, מה היה לו לשאת את עיניו? שאם נגלה אליו האלוהים, היה לו להביט בו ולראות. אבל הוא לא הביט וראה, אלא נשא את עיניו ורק אז ראה: וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. גם כאן יש בעיה מן הכתוב. שאם נצבים עליו, הריהם בקרבתו, ומה היה לו לרוץ לקראתם? ומכאן שאינם ניצבים עליו כלל וכלל. איך ניישב? שהתגלה אליו האלוהים והראהו אנשים ניצבים עליו. זו היתה ההתגלות. ואז חזר להכרתו הרגילה, התבונן מפתח האהל אל הדרך, וראה שלשה אנשים, והנה אלה האנשים אשר ראה בהתגלות. ואז רץ אליהם, לקבל פניהם, משתחווה ומזמין. וכך יישבנו לנו הקושיה, אך מיד שבה ועולה מלפנינו בעיה אחרת: שכתוב פעמיים וירא. כלומר שלוש. תחילה וירא, ולאחר מכן פעמיים וירא ונראה כי אחת מהן יתרה. והשלוש נכתבות באופן זהה, אך נבדלות באופן הגייתן. הראשונה וַיֵּרָא ועל שמה הפרשה (ודברנו בזה בפרשת לך לך) ושניה ושלישית וַיַּרְא. אפשר לחדד את אשר כתבנו לפני מספר שורות: קודם קבענו שני שלבים למתרחש: התגלות וראיית האנשים. כעת נוסיף שלב: התגלות רבת־הוד וייראה הבאה עמה (וזה עניין וירא הראשון), תוכן ההתגלות – שלושת האנשים (וזה עניין וירא שתיים), ורק אז, מששב להכרת היום־יום, רואה את אותם שלושה אנשים בעלילות (וזה עניין וירא שלוש). אם נסכם – יראה אחת ושתי ראיות. ואין כל ספק כי ניתן גם ניתן להחליף יראה בראיה וראיה ביראה, ולקבל פירושים נוספים, מרחיבים.

נחזור כעת לשאלה הפותחת את ההתבוננות הזאת: מה עניין הסתרת אברהם? מדוע אין שמו מוזכר מיד בתחילה, ונוכחותו ניכרת אך בכינויי־גוף ובפעלים המוסבים עליו?
ונאמר כי השאלה מעט משונה, משום שברור שבמקום זה התורה עוסקת באברהם. שבמי נאמרים הדברים? אלא שניתן לראות עד כמה שונה ההתגלות שבכאן לעומת ההתגלות שלפני כן: וירא ה' אל אברם ויאמר אליו. שם נאמר הן שה' נראה אל אברם, והן שה' מדבר בו ומגלה עצמו כאל שדי, ואילו כאן, כאמור, לא נאמר שם אברהם, וגם אין דיבור מאת ה'. רק ראייה. כלומר על אברהם מוטל להבין מה מראה לו האלוהים, ולפעול על פי הבנתו, בלא שמתקיים איזשהו דין ודברים. ואילו עלינו, כקוראים, מוטלת המשימה להבין את המהלכים הסיפוריים הללו, על מנת שנוכל לחלץ מהם איזה דבר.
ומהו הדבר? שבאה תורה לכוון את דעתנו, לרמוז לנו שיש לקשור את הדברים לעניין מן העבר: בברית בין הבתרים, הבחנו באותה "העלמה" מסתורית של אברם מן הכתובים ( הוא לוקח ומבתר ונותן ומאמין, אבל אין שמו מוזכר לאורך שישה פסוקים). שתי ההעלמויות הללו "מדברות" זו עם זו, רומזות לנו על הקשר שבין הדברים. שבפרשה ההיא מבטיח לו האלוהים זרע, והנה כאן, בפרשתנו, באים שלושת האנשים למסור לו את דבר הריונה של שרה. שם מבטיח לו ריבוי ככוכבי השמים, וכאן מבטיח גוי גדול ועצום. ולבסוף נראה כי שם כתוב ויוצא אותו החוצה ואילו כאן, בסוף דין ודברים עם האלוהים כתוב ואברהם שב למקומו. ומכאן שההתגלות שבכאן נמשכת מן ההתגלות ההיא, והיא מהווה מעין חתימה לה.
ובהמשך הדברים יש להניח שנשוב ונדון בהרחבה בנושאים אלה.
עניין נוסף הוא ההיעלם שמצד ההתגלות עצמה. שניתן לחשוב שבעת ההתגלות נתון אברהם במצב תודעתי אחר, שאינו מיידי ואינו יומיומי. התורה שבה ומזכירה לקוראים כי ההיעלם הוא חיוני להבנת תופעת ההתגלות. שעל־מנת שיזכה אדם להתגלות מעין זו, עליו להניח לחלקים עצומים שבאישיותו להסתלק, לרוקן את העצמי המיידי מתוך העצמי הרחב יותר, לפנות מקום לנשגב ולאלוהי בתוך הסתמי, הגשמי. וזו לדידנו סיבת פשט לתופעת ההיעלם, ולא סיבת עומק כזו שקדמה לה.

פתח האהל
אפשר שישב מבחוץ, ואפשר שישב מבפנים. אבל כתוב והוא יושב פתח האהל כחם היום, ומכאן שאפשר לחשוב על הביטוי כולו כאומר שאברהם מחקה את פעולת חם היום, ויושב פתח האהל. כלומר תכונתו של חום היום היא ישיבה בפתח האהל, ואברהם, כמו חם היום ממש, נוהג כך גם־כן. פירוש זה חביב הוא מאד, ומאפשר הצצה אל נבכיה של העברית, המאפשרת להבין את הדברים ביותר מדרך אחת. אבל מה עוד נותנת קריאה מעין זו? מהי משמעותה? ונכתוב שהדברים יתבררו אחר כך, בחלק העוסק ברמזים החבויים כאן. ונוסיף שֶׁנאה עד מאד לראות את היום, את האיכות הזמנית הקרוייה יום, ככזו היושבת פתח אהל. איזה אהל? אהל מועד (זמן), שאהל מועד אמנם לשון התוועדות, אבל מי מתוועד עם מי? ונראה לנו לומר כי המקום מתוועד עם הזמן. ולנו, בני האדם, חלק בדבר, שכן אנו – בעלי התודעה (מועד/מודע) – אנו הבנאים של אותו אהל מועד, על־פי ה' ביד משה.

וירא והנה שלשה אנשים
מדוע שלשה? מדוע לא ארבעים? מדוע לא אחד? מה עניין שלשה כאן? לעת עתה איני יודע, ואולי במהלך פירוש החטיבה כולה, נוכל להבין איזה דבר מתוך דבר. אבל השאלה – חשוב לה שתשאל.

וישתחו ארצה
האם היה אברהם משתוחח לפני כל אדם העובר בצל קורתו? ונכתוב שאף לא עברו בצל קורתו, אלא ראם מרחוק, ורץ לקראתם, והשתוחח. מה כל זה? ויש לנו להבין מתוך הדברים הללו שאכן ראה את האנשים בחזונו, ורץ להזמינם אל אהלו, שכן זה הדבר אשר עלה לפניו מן החזיון שראה. בעתיד נראה שכחלק מן המשא ומתן על רכישת מערת המכפלה השתוחח אברהם פעמיים, וכן נכתוב כי בעבר ראינוהו נופל על פניו אל מול האלוהים. אבל לא ראינוהו משתוחח לפני פרעה, ולא לפני הפליט, ולא לפני המלכים, ולא לפני מלכיצדק מלך שלם. וכן לא ישתוחח לפני אבימלך מלך גרר, ולא לפני פיכל שר צבאו. ולנו נראה לומר כי השתחוויה היא אמנות בפני עצמה, וכי אברהם מבין לעומק את העניין. ואולי גם אנו נבין משהו מסוד ההשתחוויה במהלך פירוש הדברים.

רמזים

"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל" (דברים כ"ט, ט'). החלק המודגש עולה כדי התיבות הראשונות של פרשתנו: וירא אליו ה' באלני ממרא. אז מה הרמז? וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. כידוע, פירוש זה מתחקה ככל יכולתו אחר הופעות ראשונות והנה תיבת נצבים מופיעה כאן לראשונה, וכן אנו מוצאים אותה התיבה גם בסוף התורה, והיא גדולה ועצומה, ועומדת בראש פרשה. אם נתבונן בראשון ובאחרון, נראה כי אין צורך להתאמץ הרבה על מנת להוציא דבר מתוך דבר, שכן בפסוקים הראשונים של פרשת נצבים אומר משה לכל העם כי הם נצבים היום כולם לעבור בברית ה' אלהים ובאלתו אשר ה' אלהים כורת עמם היום. כלומר באותו היום ממש שבו שבה ונכרתת הברית שבין ה' לבין עם ישראל, אותה הברית שכרת אי אז עם אבינו, עם אברהם. ועל כן אומרת התורה שהברית כרותה עם כל הדורות כולם – את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו – ואת אשר איננו עמנו פה היום – הווה ועבר ועתיד. בכלל זה אברהם, ובכלל זה אנו, הקוראים, שאותה הברית כרותה לנו. וגם אם זכינו לחיות בדור כה מוזר, שאמנם זכה לחיות בארץ האבות, אבל נראה כי פועל הוא בכל כוחו להכרית הברית הכרותה לנו – היה לא תהיה. שאין בכוחנו להפר בריתו של אברהם אבינו, ועל אפינו ועל חמתנו ימלוך עלינו. ועל כך תודותיי ושבחי לאל עליון קונה שמים וארץ. ואם זרו דברי האחרונים, הרי שזה מה שרואות עיני. רואות הן עם המחבל בכל כוחו בזהותו, בבריתו, בייעודו, ובערכיו, מחליף אותם בעבור נעליים, ויש מקום לומר כי בהרבה למטה מזה. ויש חלקים בעם שזוכרים הברית, ושמחים בה, וככל שרואות עיני הולך כוחם ועולה, ככל שמתגבר הכוח שמנגד. על־כך שמח לבי, ובזה מתנחמת נפשי.
אחרי התפרצות דברים אקטואלית זו, נחזור ללמודינו ונראה כי הברית הכרותה לאברהם ולעם, ברית אחת היא, וכי אותם שלשה אנשים הניצבים עליו, אינם ניצבים (סטטיסטים) בסיפור, אלא הם מכוונים בדיוק אל אותה הנקודה שבה שב משה וכורת הברית לעם, עבר הווה ועתיד. ועוד נכתוב כי פרשת ניצבים היא הפרשה שבה נכתבות שתי התיבות הגדולות העומדות בראש עמודי הפירוש הזה, ובחרת בחיים, שכן הברית כרותה אל החיים ולשם תמיד היא מכוונת. ועל־כן בפרשתנו בדיוק נולד יצחק שהוא כח המכוון אל החיים, ובה נחרבות סדום ועמורה – המסמלות את המוות ואת הרע – ומחורבנן יקום מואב וממנו תצא רות, וכאן תגורש הגר עם בנה המצחק ישמעאל, משמע כוחות אחרים פועמים בהם, וכאן תבוא העקידה, ובה ימות משהו מן האב ומשהו מן הבן, והם יחזרו אל החיים, כדבר הברית. אמנם נתקבע בלבבות שהעקידה עומדת כסמל לאמונת אברהם, אבל יתרה מזאת, עמוק־עמוק מי ימצאנו, העקידה סמל לחיים היא, הרבה הרבה מעבר לכלל סמלים ומשמעויות שדבקו בה. ועוד נכתוב כי תיבת היום – הן בפסוק כחם היום והן באתם ניצבים היום תיבה אחת היא. שהיום, היום הזה ממש, יושב אברהם פתח אהלו, והיום הזה ממש שבה ונכרתת הברית. ואלה הדברים עשויים להיות בלתי מובנים לקורא הכללי, אבל לאדם הדתי, איש או אשה, הדברים מתחוללים תדיר, אין הם מאורע שהיה ותם ואנו חיים לאורו, כלומר לא רק, אלא מאורע שהיה, ושב ומתקיים שוב ושוב ושוב, בתוכך, בתוך עצם קיומך, ואין הוא מנותק מן החיים כלל וכלל. ועל־כן תיבת כחם, שהיא עולה למספר חיים, וזה יפה מאד.
כן נוסיף כי באותו היום, יומה של פרשת ניצבים, מסתלק משה מן העולם הזה, משיב נשמתו לבורא, נעלם אל תוככי האין, והנה כאן הוא עמנו היום. ואין זאת אלא כי הסתלקותו של משה כולה כרוכה בחיים, שמת כשם שחי, כולו קודש לה', כרוך אחר החיים ככל יכולתו, והיא רבה עד־בלי־די. והמדרשים מביאים יפה את דבקותו בחיים שבכאן, על־אף שה' בכבודו ובעצמו בא לקחתו אל החיים ששם. נשים לבנו לכך שביום שבו עזב, זכר את אותם שלשה אנשים הניצבים על אברהם, שלח אותנו לעיין מחדש באותה הפרשה, לפרש אותה דרך עיני אברהם, הרואות את אותם השלושה, וללמוד מפרשה זו על חברתה, ולהיפך. ולא לחינם רבנו הוא, שרב גדול כמשה מלמד אותך במלה אחת, יותר ממה שאלף רבנים ילמדו אותך בששת אלפים גלגולי חיים. אשרינו שזכינו לאור שכזה.

רמז נוסף הוא שתיבות וירא אליו ה' באלני ממרא עולות כדי החלק המודגש בפסוק המפורסם הבא: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". והנה רמז לשביתת שֶבֶת: כשם שיושב אברהם פתח האהל באותו היום, כך שובת האל מכל מלאכתו ביום השבת, והנה מצאנו רמז שאותו היום שישב אברהם פתח האהל, יום שבת היה, ואם חם היום, הרי ששעת תפילת מנחה, ועל כן ראוי היה שיבואו וירמזו לו על לידת יצחק, שיצחק תיקן תפילת מנחה, ועל שמו היא רשומה. כלומר, באו בשבת בין השמשות, ושערי שמים פתוחים היו, כשם שפתוחים בכל שבת בשעת המנחה. ואם ניתן דעתנו על כך שמגיש להם את מנחתו, הרי שמתקבל מעגל יפה מאד של עניינים הכרוכים זה בזה, והכל עומד על מכונו כמעשה אמן. ועוד נוסיף כאן מדרש קהלת, האומר תן חלק לשבעה וגם לשמונה, והנה רמז ליום השביעי שפי שדברנו כאן, וזה בא אחרי ברית אברהם, רמז לשמונה ימים, ואברהם נותן חלק הן לזה והן לזה בעצם אירוח שלשת האנשים ופרישת מנחתו לפניהם. ועוד יש לומר כי תן חלק לשבעה וגם לשמונה מתפרש כחסדה הגדול של הנתינה, שלא עוצרת ברעבים ובדלים, אלא נותנת גם לשבעים (שבעה), וגם לשמנים (שמונה), וזה שיעור יפה, שאור הנתינה אחד הוא, והוא זורח הן על הדל והן על העשיר.

ועוד רמזים רבים יש כאן, ומי שיעז ללכת וללמוד לבדו, ולהמשיך לדרוש בתורה, תבוא עליו ברכה, אכי"ר.

שבח לה' יתברך על אלה הדברים שפעמו בי, ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי.
אור ליום ב' בשבת ויחי, ט' בטבת התשע"ו, יפו.
חזק חזק ונתחזק.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה

myselfon2

http://wp.me/pYhik-UL

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

רפסודיה בוהמית: פירוש

 

באתי לפרש בוויקיפדיה, ויצא ארוך. לפיכך אני מעלה את הפירוש גם כאן, שאולי הם ימחקו זאת שם.
באתי לפרש כי אנשים כתבו כזה זבל, והייתי צריך לנקות אותו.

אז הנה, כמו שפירשתי שם:

פרשנות אחרת גורסת שהשיר הוא אישי מאד, ומתאר את הקשיים שחווה מרקורי בתהליך התרחקותו ממשפחתו המסורתית. מרקורי, כידוע, נולד בשם פארוק (פארוך בהגייה פרסית) בולסרה, למשפחה זורואסטרית, וככל הנראה שמרנית. שאיפתו, כך עולה מן השיר, היתה להיחלץ מן המסורת ומן העבר, ולצאת אל חייו הפרטיים – חייו שלו – כשם שהוא רוצה לעצב אותם. בני משפחתו, המסורת, העבר מנסים לעצור אותו. המאבק הזה, הן במישור הפנימי והן בזה החיצוני התרגם בנבכי נפשיותו של מרקורי ליצירה הגדולה הזו:

האם אלה הם החיים האמיתיים? Is this the real life?

האם זו רק פנטסיה? Is this just fantasy?

נקלעת למפולת    Caught in a landslide

אין לברוח מן המציאות    No escape from reality

את שתי השאלות הפותחות ניתן גם לפרש כאילו מרקורי שואל את עצמו, האם החיים שאליהם הוא שואף הם החיים האמיתיים, או שזו בסך הכל פנטסיה, המסתירה ממנו את המציאות. עם זאת, משהו בתוכו מבין שאין לברוח מן המציאות, קשה ככל שתהיה. על אף הקשיים (שבהם נבחין בהמשך) רוחו אינה נופלת, והוא ממשיך במסעו לעבר חייו, ולעבר אותה מציאות שממנה אין לברוח. התשובה לשתי השאלות שאלות הפותחות באה בשורות הבאות:

פקח את עיניך Open your eyes

הבט לשמיים וראה. Look up to the skies and see

כלומר, עיניו עצומות כעת, במקום הפיסי והנפשי שבו הוא נתון, ועליו לפקוח אותן על מנת לראות את הדברים כמות שהם, או לפחות בבהירות גדולה יותר.

הילד החולם מתקשה לענות על השאלות, ואינו מבין מדוע נקלע למצב כה קשה, שעליו להקרע בין נפשיותו השואפת אלי חופש, ובין המסורת והמשפחה, שרוצות אותו קרוב לחיקן. הוא פונה אל השמיים, או אל עצמו, ואומר שהוא רק ילד עני, סתם אחד, ולא משנה לו מה קורה, ולאן הולכים הדברים. הוא זורם עם הרוח, ובאשר הולכת היא, הולך הוא:

I'm just a poor boy
Because I'm easy come easy go (שורה זו חשובה לחלק האופראי של השיר)
Little high little low
Anyway the wind blows doesn't really matter to me

והרוח הובילה אותו אל חייו שלו. הוא אינו פארוק עוד, אלא פרדי, ואין הוא עוד אחוז בחבלי עברו. אבל השחרור הזה בא עם כאב, שכן קשור הוא מאד לחייו הקודמים. לפיכך פונה הוא אל אמו, המסמלת את רוחות העבר:

אמא, הרגתי אדם,

הצמדתי אקדח לראשו

ומשכתי בהדק. וכעת הוא מת.

האדם שהרג הלא הוא עצמו. פרדי הורג את פארוק, ופארוק מת. כעת יכול פרדי לצאת ולחיות את חייו:

אמא, החיים זה אך החלו

ואני זרקתי את הכל מאחרי גווי.

דבר זה כואב לו מאד, ומכביד עליו, והוא מצטער שפגע באמו, שכאמור, מסמלת את העבר:

אמא – הו הו הו הו

לא התכוונתי לגרום לך לבכות

הוא ממש מקונן על הכאב שגרם לה, ומבקש ממנה בכל כוחו שתמשיך לחיות את חייה, כאילו כלום לא באמת חשוב.

אם לא אחזור עד מחר בשעה הזאת

המשיכי. המשיכי. כאילו דבר אינו חשוב.

בבית הבא ממשיך פרדי לתאר את הקשיים האדירים שבהם נתקל בנסיונו לעזוב. גופו כואב עליו כל הזמן, ואף על פי כן – עליו לצאת ולעמוד מול האמת. שהגיע הזמן, ואין עוד דרך חזרה:

מאוחר מדי – זמני הגיע. כך. בפשטות.

רעידות בעמוד השדרה, וכואב לי כל הזמן: מטאפורות לפחדים המלווים את התהליך, ואולי אפילו תיאור ממשי של כאבים פיסיים שפקדו אותו בעת שיצא אל חירותו.

שלום לכולם, אני חייב ללכת

חייב להשאירכם מאחור ולעמוד מול האמת.

האמת היא שהוא פרדי ולא פארוק. הוא איש פתוח, יוצר, אמן מחונן, מוסיקאי, הומוסקסואל. לא משהו שהקהילה והמסורת מקבלות בקלות.

אמא הו הו הו הו. איני רוצה למות. פרידה אישית אחרונה מאמא, מן העבר, מאימת המוות.

לפעמים הייתי רוצה שלא להוולד כלל. קולו האחרון של פארוק הצעיר, שהוא, למעשה, מי שחווה את כל הקשיים הללו.
וגם קהלת אומר: …וטוב משניהם (מן החיים ומן המתים) את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע הנעשה תחת השמש. כלומר, עדיף שלא להוולד כלל וכלל.

כעת מקבל השיר תפנית, והוא הופך למעין הזייה רוחנית מפחידה, שבשיאה מתחולל משפט. האם יתנו לו ללכת, או שמא יימשכו אותו חזרה פנימה:

אני רואה צללית של אדם. שכן הוא הפך לצללית, ואין הוא עוד ממשי לעצמו. וכן צללית, צל, מסמלים את הפחדים, את אשר נחבא במעמקי הנפש, את האפלה השוכנת בנו ומעוררת לעיתים אימה. נזכור כי קודם לכן אמר השיר – פקח את עיניך וראה. וזה מה שהוא רואה.

סקאראמוץ'… האם תבצע את הפנדנגו? הפנדנגו הוא מחול זוגות. כלומר השאלה הנשאלת היא האם תמשיך לפסוח על שתי הסעיפים, האם תמשיך להיות פארוק ופרדי, או שתבחר באחד מהם בלבד. מי אתה? הוא או הוא?

והוא מפחד כל כך לענות:

ברק ורעם, כה מפחיד אותי.

גליליאו (גליליאו)

גליליאו (גליליאו)

גליליאו פיגארו. נראה כי כאן המחבר, פרדי מרקיורי, זורק צלילים שטותיים לחלל האוויר, ויש בזה מן האמת. ואף על פי כן – הוא בוחר בשמו של גליליאו, האיש שעמד מול כל הכנסייה, עולם המסורת והעבר, ואמר את האמת: אף־על־פי־כן, כך הוא אמר, נוע תנוע.
דבר זה רומז לנו שגם הוא, פרדי, יבחר בסופו של דבר באמת, הוא יפעל על פיה בלי פחד ובלי מורא.

כעת פונה אליו הרשות בשמו – שהוא לא פרדי ולא פארוק:

Easy come easy go (שכזכור כך הוא מציג עצמו קודם לכן: Because I'm easy come easy go)

והוא משיב לרשות בשאלה:

האם תתנו לי ללכת?

והתשובה:

בשם האלוהים – לא! לא ניתן לך ללכת.

קולות רקע צועקים:

תנו לו ללכת

וגם הוא עצמו צווח: תנו לי ללכת.

ואנשי הדת בשלהם: בשם האלוהים – לא!

והוא מורד ככל יכולתו, ונוקב בשמות השטנים:

בעל זבוב שומר שד (שטן) מיוחד בעבורי. בעבורי. בעבורי.

דברים אלה מהדהדים את פחדי העבר, איומי הדת והמסורת שטפטפו על אזנו במשך שנים את הזמירות הרעילות: אתה תמות, אתה תלך לגיהינום אם תעזוב אותנו, אם תלך בדרכך שלך, ותבגוד בדרך שלנו. לכן הדמויות המוזכרות הן מיתיות, שטניות, שמקורן בדתות העולם, בעבר, במסורת.

והן בדיוק האמצעי שלו לשחרור.

הביצוע האופראי של החלק הזה מדגיש את הדרמטיות שלו, וכן מזכיר בתוכו את פיגארו, מן האופרה הידועה של מוצארט. כלומר התוכן והצורה הולכים יחד, דבר המסמל מצב של מודעות עצמית גבוהה, שהוא חלק חשוב בתהליך העובר על הגיבור, שהוא בעצם תהליך התבגרות של אדם, ביאתו אל מקומו האמיתי בעולם.

כאן מגיע ריף הגיטרות המפורסם בעולם, או אחד המפורסמים שבהם, והוא מסמל את השחרור הסופי.

יחד עם השחרור מטיח פרדי את האמת בפני העולם הישן שלו:

אתם חושבים שאתם יכולים לסקול אותי ולירוק בפני? כי אני שונה, כי אני אחר. והלא זה יחס הדת לאחר. לפורש. להומוסקסואל.

אתם חושבים שאתם יכולים לאהוב אותי ולהניח לי למות? אתם אומרים שאתם אוהבים אותי, אבל אתם לא. אי אפשר לאהוב אדם ולהניח לו למות. מי שאוהב אדם מסויים, צריך להניח לו לחיות את חייו, ולא להניח לו למות.

אתם לא יכולים לעשות לי את זה, אני חייב לצאת מפה. זהו, נצחון. אני יוצא מהארון שלכם – ארון הדת והמסורת והפחדים והעבר, ולאחר מכן, בחיי החדשים, אצא גם מן הארון שלי.

לבסוף הוא מבין:

כלום לא באמת משנה, כל אחד רואה. ובכך הוא מבטל את רעיונות העבר, את הרעיונות שאליהם נצמדים אנשים, ומפריעים לאנשים אחרים בחייהם.

כלום לא משנה לי/ דבר אינו חשוב לי. תעשו מה שאתם רוצים. רק אל תפריעו לי.

עד כאן פירוש וויקי.

יש להוסיף כי שתי השורות האחרונות, כלום לא באמת משנה, כל אחד רואה, דבר לא חשוב לי הן עמוקות יותר ממה שנראה, והן דורשות מחשבה נוספת. כתבתי בקצרה כי הייתי עייף מאד, אבל יש כאן מה להוסיף. למשל (ועדכנתי גם בוויקי):

שתי השורות האחרונות ניתנות לפירוש מנקודת מבט של אדם שכבר עבר הרבה בחייו, אדם שראה הרבה, וחווה הרבה. הוא מבין את המציאות לעומקה, ורואה בעיניו – כל אחד רואה – שאין באמת חשיבות לדברים, כך או כך, אל מקום אחד הכל הולך (קוהלת).

יחד עם זה אין הדברים הללו מבטלים את הקריאה הפנימית לאמת ולשחרור. הדברים הנאמרים מנקודת מבטו של החכם, המשוחרר, הם שונים תכלית שינוי מן הדברים הנאמרים מנקודת המבט של הצעיר המתייסר, המתלבט.

אומר החכם: זה לא באמת משנה במה אנו בוחרים. אלה מלים די מדהימות, ודי מוזרות. אחרי כל המסע הארוך שעבר, אפשר לצפות שהמסקנה תהיה שחשוב להלחם על הדרך, על האמת, על החירות. אבל החכם מבטל את הדברים, כמו אומר שהמציאות שהאדם חווה, החיים היומיומיים, אין בהם ממש, ובאמת זה לא משנה במה תבחר. זהו עוד צעד של התפתחות, אבל הוא שייך למקומות אחרים, ולכן במלים אלה נחתם השיר. מי שרוצה להמשיך וללמוד יכול כמובן, אבל לא כאן, לא בשיר הזה, כי השיר עוסק אך בצעדים הראשונים של מסע אל האמת, וממנה אל החכמה, אל אי החשיבות שבדברים עצמם.

בכלל, דברים אלה, כמו כל פירוש, פותחים פתח למחשבות חדשות ולפירושים נוספים, ואני מייחל לכך שיבואו. אני מקווה שהם יימחקו את דברי ההבל שנכתבו בעניין זה עד כה.

לסיום אוסיף כי רַפְּסוֹדיָה (פ' דגושה) היא שירה אפית – שירה המתארת תהליך התפתחות של גיבור, מצאתו אל איזה מסע, עד הגעתו אל יעדו. דוגמאות לשירה מעין זו הן עלילות גלגמש, הפורשות את מסעו של גלגמש במזרח הקדום תוך הצגת תפישות חברתיות, מוסריות ומטאפיסיות, או האודיסיאה, המתארת את מסעו של אודיסיאוס השב לביתו מן המלחמה.
גם פרדי, כפי שראינו, יוצא למסע של חייו: מבית הוריו אל הבוהמה של לונדון, דרך כל אותם קשיים המונעים מאנשים רבים, (וכותב שורות אלה בתוכם), לצלוח את המסע כולו, בשלום, תוך מאמצים גדולים וחירוף נפש של ממש.
על־כן קרא לו רפסודיה בוהמית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

אין איל (בראשית י"ז, כ"ג – כ"ז)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים: ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו: וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמלו את בשר ערלתו: בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו: וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו

פשט הפסוקים
אברהם מל את עצמו, את בנו ישמעאל ואת שאר בני ביתו, כאשר צווה אותו אלוהים.

התבוננות
אברהם מבצע את דבר האלוהים ככל יכולתו, וכולל במעשה את בני ביתו שאינם בניו יוצאי חלציו. (מקנת כספו, מקנת כסף, כלומר תיבות אלה מתייחסות על בני אדם, עבדי אברהם, ולא לחפצים. העבדים רכוש הם לאברהם, והוא מל אותם. זה פשט הדברים.)
יש לשים לב לגילו של אברהם בעת המעשה. יש לשים לב לגילו של ישמעאל.
יש לשים לב לכך שכתוב וימל את בשר ערלתם. אברהם הוא המוהל הראשון.
נשים לב לכך שבאברהם כתוב בהמלו בשר ערלתו ובישמעאל כתוב בהמלו את בשר ערלתו.
כלומר בכלל בני הבית כתוב את. בישמעאל בפרט כתוב את. ובאברהם חסר.
מכאן אני מסיק – אברהם מל את כולם, אבל לא מל את עצמו. ואעפ"כ נימול. שכתוב. ומכאן – שמִילָתוֹ – בְּמִלָּת אלוהים היא. דבר־אלוהים כאשר דבר אתו, הוא מכשיר המילה באברהם, ומכאן שהאלוהים מל את אברהם, ולא אברהם מל את עצמו.

ויש לבדוק אצל המפרשים, שיש שם גרסאות נוספות. וזו הגרסה שעלתה מלפני.

.
בעצם היום הזה.
זה אשר מצאתי אי אז, ויש מה ללמוד מן הדברים.

מאת בן נכר
על פי פשט – שקנה אותם מנכרים.
ועל פי מדרש – אל תקרי מֵאֵת אלא מְאַת, שמאה עבדים בני־נכר היו לו, מאה בדיוק. ואם תאמר – אבל גייס שלוש־מאות ושמונה־עשר חניכים למלחמת המלכים, הרי שנשיב שאלה השלוש־מאות ילדו בנים ובנות, וילדו מאה בנים בדיוק, ואת אלה הבנים מל אברהם.

ועייפתי עד מאד, ואינני יודע עוד.

ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי, והרבה פגמתי.
מודה על הדברים שעברו בי. מודה על הפירוש המפעם בי זה שש שנים, וכבר החלה השנה השביעית.
יום ראשון בשבת בראשית, ערב שמחת תורה התשע"ו, יפו. חג שמח.

סליק פרשת לך לך.

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים: וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ: וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ

myselfon2

http://wp.me/pYhik-Ta

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ז, ט"ו – כ"א) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה: וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו: ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד: ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך: ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו: ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול: ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת: ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם

התבוננות
ויפל אברהם על פניו ויצחק
זהו פסוק נפלא ביותר, שכן הצחוק הראשון בתורה הוא צחוקו של אברהם אבינו, והוא (אותו הצחוק) זכה לחיי נצח בשמו של הבן, יצחק, גם הוא אבינו.
אבל לפני שנעסוק בצחוק, נשאל מדוע נופל שוב על פניו. שהרי כתב קודם, בפסוק ג' ויפל אברם על פניו. והנה – שוב נפילת אפיים. שעל פי פשט, אם נפל על פניו לשמע דבר האל בתחילת הדברים, וכעת שוב נופל על פניו, הרי שהזדקף בין הנפילות. ואפשר שכך הוא, אבל אין הדעת נותנת. שדבר האל מִדָּבֵּר אל אברהם (או באברהם), ופירשנו כי בא אל מדרגת ייראה, ועל־כן נפל. ומתי קם? הרי האל לא עצר בדברו. ואמנם נזכיר כי לפני תחילת הדברים שבכאן אנו מוצאים פרשה סגורה, כלומר קיים הפסק קצר בתוך הכתוב, ויש לשאול מדוע,  שהחטיבה כולה אחת היא, והיא עוסקת בשינוי השמות, בברית ובחתימתה, וכן ביצחק ובישמעאל. ואעפ"כ הפריד בין הדברים בפרשה סגורה. ומכאן שנוכל לחשוב שאכן מתחולל איזה דבר, ואברהם קם ואז שוב משתחווה אפיים. אפשר, אבל אנו גורסים אחרת: שתחילה נפל על פניו אברם, וכעת, עודו על הארץ, נופל על פניו אברהם – פניו העמוקות יותר, הפנימיות, האמיתיות (ואפשר גם: העמוקים, הפנימיים, האמיתיים). וכאן אנו נזכרים שכתבה תורה אי שם בגן, ויפח באפיו נשמת חיים, ושאלנו כמה אפים לאדם, האם אחד, האם יותר? ונקבל על עצמנו את עקרון מיעוט רבים שניים, והנה, נפח האלוהים בשני אפיו את נשמת החיים. אף אחד – אברם, ואף שני – אברהם. ונאמר כאן שאם זכה אדם, הרי שבימי קיומו הפיח חיים בשני אפיו, והפכם אחדים, ואם לא זכה – הרי שיסתפק באף־אחד, וימות בלא שידע את פניו כלל וכלל. ומכאן אנו לומדים שוב על האחדות שבין הפָּנִים – החיצוני – לבין הפְּנים – הפנימי. ולא בכדי סימנה אותן העברית בסימן אחד – פנים. [בניגוד ללידה ולקיום, הנתונים לאדם כך סתם, ואף נכפים עליו מן החוץ – גילוי הפנים איננו כזה, ועל האדם לעמול הרבה על מנת לבוא שמה].
אם נזכור שאנו מפרשים כעת את פרשת לך לך, ונקח את שתי התיבות הללו אלינו פנימה, הרי שעל מנת להשיג את אשר השיג אברהם, עלינו ללכת לנו, כשם שעשה הוא, בדרך שלנו, ולזכור שהיא דרך חתחתים, ואעפ"כ להאמין שאפשר לנו לצלוח אותה, ואם נצלח, הרי שנבוא לידי אחדות, ומי יתן. והפירוש החסידי של תיבות אלה כאומרות לך אל פנימיותך – אל תוככי תוכך, עמוק הוא מאד, וכבר הפך ידוע ומוכר לכל.

ויצחק
עד כה לא צחק איש. כולם היו רציניים כל הזמן. גם אברם עצמו הפגין רצינות כשהוא מתהלך בארץ ונלחם ועושה ענייניו וכו'. וברי כי הוא אדם, ועל כן היו רגעים שצחק. אבל התורה לא טרחה לתעד את צחקוקיו האחרים. רק את זה. זה צחוק חשוב. זה צחוק נצחי. זה הצחוק הראשון בתורה, וזה עניין גדול. מדוע? מכמה טעמים.
האחד מיידי, מן הפשט. שנוכח פני ה', על סף חתימת הברית, אברהם צוחק, ובלבו ממש חולק על דבר האל. מטיל ספק בדבריו, כמעט לועג: אני זקן, היא זקנה, וילד מהיכן יבוא? אברהם – המאמין הגדול – צוחק נוכח פני האל (שאמר לו – התהלך לפני והיה תמים)? וברי כי מתחייב כאן איזשהו פירוש.

הטעם השני אנו מוצאים בשורש צח"ק, שהוא מעניין מאד. אות צדי"ק/צד"י שבראשו עומדת בהרבה מאד שורשים שעניינם מן הפנים אל החוץ או להיפך. דוגמאות רבות לכך: להציץ (מן הבית אל חוץ, או מן החוץ אל הבית), ובכלל ציץ, ניצן, צמח, עץ – כולם מפגינים יציאה – הניצן מנץ – מגלה סימנים של יציאת הפרח מתוך הגבעול אל החוץ, אל האור, וצמחים ועצים גם הם – יוצאים מן האדמה ונגלים לעולם, המילה יציאה עצמה, שמכילה בתוכה אות צדי"ק, פצע, שמשהו שנסתר מעין מתגלה אצל החוץ, צאצאים – אלה היוצאים מן הדורות הקודמים, ועוד יש ועוד. גם פעלים: צעק, שעניינו להוציא עק, להוציא מועקה שבתוכנו. או צרח/צווח – שהיא פעולת הוצאת רוח, הרבה רוח, ועל כן נשמעת בקול גדול. כך גם פועל צחק – שעניינו להוציא מן ח"ק: דבר היוצא מן החיק, ודבר היוצא מן החוק. וזה טעם לצחוק של אברהם בפני האל – הוא החוק. הצחוק מוציא לרגע את החוק מן העניין, יש בו משהו מרדני, והוא חיוני עד מאד לבריאות הנפשית של בני האדם. כאשר צוחקים נוכח פני האל, מן הטעם של קיום הדבר בפעולה, במילה, הרי שאין כאן פגיעה וזלזול. זה אינו לעג, כשם שכתבנו תחילה, אלא צחוק אמיתי, והוא בא במקומו, ועל כן אין הוא בחינת פגיעה בכבודו. וכן אברהם מוציא מן החיק את אשר טמון בחיק – את עצמו אברהם, שסוף סוף נגלה אל העולם אחרי תשעים ותשע שנה, ואת שם בנו שעדיין לא נולד לו. בלא יודעין מגשים אברהם את יצחק נוכח פני האל, ובכך מעניק לו שם. וגם שרה – היא תוציא מחיקה ממש את יצחק, את הנשמה הכרוכה בבשר. [ושוב לומדים אנו את העקרון שהאב הוא טומן הזרע, הוא תחילת הדברים, השורש, והאשה היא האדמה, המביאה את הדבר לכדי ממשות, הופכת רעיון שברוח למציאות שבבשר. ונוכל לומר – היא המגשימה. ומכאן שהאשה מכילה שלושה מארבעה יסודות – אש בשמה, והיא אדמה – שנזרעת, והיא המגשימה – (גשם, מים). ואילו האיש – יש בו מן האש, ורוח הוא. ונצרכים הם זה לזה על מנת להשלים ולהגשים, ויפה הדבר.] והנה עלה לפנינו איזשהו פירוש לשאלה שעלתה בפסקה הקודמת.

טעם שלישי הוא תיקון חרון אפו של קין, שנאמר בו ויחר לקין מאד ויפלו פניו. נפילת הפנים ההיא הביאה את קין לידי כעס גדול, וסופו שהרג את אחיו, הרג בן אדם. ואילו כאן נפילת הפנים באה עם צחוק, והיא מביאה איתה לידה של אדם חדש. תחת כעס צחוק, ותחת מוות חיים. והבדל בין הנפילות – שההיא נטולת יראה היתה, ואילו זאת מלאה בה. ונשים לבנו לכך שאברהם הוא מתקן החטא, כמו אומרים הדברים שכאשר נגלה אדם אל עצמו, הריהו בחינת מחדש ומתקן ומחייה.

ויאמר בלבו
ומכאן שצחק בפה מלא, ולא בלבו.

הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד
והנה נגלה הרובד הפשוט (שעד כה דרשנו), שעל פיו הצחוק מכוון אל אברהם עצמו, שסבור היה שאין ביכולתו להעמיד צאצאים. כלומר צחק משום שהופתע מן הדברים, ולא צחק מן האלוהים. ומדבריו אלה שאמר בלבו, נלמד שכבר פרש ממנה, שזקן הוא, וגם היא זקנה כבר, ולא עלה על דעתו כלל  אותו רעיון. ומה גם שכבר הפך אב לישמעאל, וודאי הסיר כבר מלבו בקשות לצאצאים נוספים, שכן בקשתו שאמר אי אז, בין הבתרים – התמלאה: אנכי הולך ערירי, הוא אמר, ובן משק ביתי יורש אותי. וכבר אין הדברים הללו נכונים, שאין הוא ערירי עוד, ועמד לו יורש מזרעו.

ניתן דעתנו לכך שהתורה פותחת את החטיבה הזאת במלים: ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, ואילו הוא אומר – הלבן מאה שנה יוולד. ויש כאן איזה עניין, שכן אפשר היה לצפות שינקוב בגילו, ויאמר משהו כמו "הלבן תשעים ותשע יוולד בן? וכבר זקנתי, ותינוק אינו שייך לעולמי". אבל הוא אינו נוקב בגילו, אלא מוסיף שנה לעצמו, כמו מחשב את פער הזמנים שבין כעת, לבין כעת חיה, שכן יודע הוא שאין אפשרות שאשתו תלד מיד, אלא יש לחכות עד שיחלוף הזמן הטבעי ליצירת הוולד, וזה כשנה אחת. זה פירוש פשט. אלא שהשאלה היא כיצד ידע אברהם שבעוד שנה יוולד לו בן. אולי תכנן האלוהים להעניק לו בן בעוד שבעים שנה? או, אם נהיה קיצוניים פחות, בעוד שנתיים או שלוש או ארבע או חמש. שהאלוהים אומר לו רק בסוף דבריולמועד הזה בשנה האחרת, שמתפרש על פי פשטו במשמעות "בשנה הבאה". ואילו אברהם מדבר על השנה הבאה בטרם שומע זאת. וזו שאלה – מה העניין כאן? האם מכוון אברהם בדבריו את מהלך האירועים? האם לא פרש ממנה, כשם ששיערנו? ולא זו בלבד, אלא שאולי בא בזיווג עמה בסמוך לחילופי הדברים הללו עם האלוהים? ואם כן, הרי שדברי האל רלוונטיים למצב, אבל אברהם כה סמוך ובטוח שענייני לידות מאחריו, ואין הם אפשריים, ועל־כן פוטר את אפשרות העיבור בצחוקו.
יש לי לומר כי אינני יודע, אבל ההשערות שהעלינו כאן מאירות את הדברים מזווית חדשה, ואולי בהמשך הדברים נגלה עוד בעניין זה.

ואם שרה הבת תשעים שנה תלד
כאן נגלה דבר מעניין ביותר. אברהם רגיל לקרוא לאשתו בשם שרי. לאורך כל חייהם המשותפים, שרי שמה, וזה עשרות בשנים. אבל כאן, כשמדבר בה בלבו, מיד הופכת היא לשרה. בלי להתבלבל, ובלי להשתהות. מדוע? כי האלוהים קראה שרה, ומכאן ואילך שרה היא, ואין אברהם חולק. ואולי, אומר אני, זוהי עדות נוספת למידת אמונתו של אברהם, עדות למידת הקשבתו לדברים הנאמרים, ולמהירות הפנמתו את הציווי. שכן דבר האל ציווי הוא. תמיד.

כמו־כן נשים לבנו לכך שאנו נוכחים בצורת של בחינת כליות ולב, שכן אברהם מדבר בלבו פנימה, אבל הדברים נשמעים היטב היטב, עד היום ממש. וראינו דברים דומים בעבר.

ויאמר אברהם אל האלוהים לו ישמעאל יחיה לפניך
את ספקותיו שבלב מבטא אברהם בפיו בארבע מלים: לו ישמעאל יחיה לפניך. וניתן לפרש את הדברים במשמעות – "אני מסתפק בישמעאל. שהוא יחיה לפניך. לא צריך עוד ילד. די לי באחד". כלומר אברהם, שפטר קודם את דבר האל בצחוקו, פוטר אותו כעת בדבריו.

אבל אנו שואלים מדוע אמר את הדברים כך. מה משמעות תיבת לוּ שאומר כאן. האם במשמעות תפילה ובקשה? האם במשמעות תנאי? ומה זאת אומרת יחיה לפניך? למה לא די היה לו במלה יחיה?
אפשר להסיק בזהירות, כי ישמעאל חולה היה. שכן, לולא היה חולה, מה לאברהם לבקש על חייו?
וכן אומר יחיה לפניך, ומכאן שאולי לא חי לפני האלוהים. כלומר, אפשר שאברהם סבור שהאל מרוחק מישמעאל, שבמשך שלוש־עשרה שנות חייו לא דבר האל בישמעאל ולו מלה אחת. ולמען האמת, על־פי אשר אנו קוראים בתורה, גם לא דבר עם אברהם ולו מלה אחת. כלומר, מאז לידת ישמעאל ועד כה, שותק האל, ואברם אינו יודע מדוע. ועלšœ־כן, כאשר פונה אליו כעת – אומר אברהם – שכן לפני רגע שינה את שמו – לו ישמעאל יחיה לפניך – שכעת מתפרש כאילו אמר – "תן לישמעאל בני יחס חם יותר" (ובאמת האלוהים נענה לבקשה זו, ובהמשך הדברים מברך אותו). כלומר, אנו למדים כי אברהם מבין שאין ברכת האל מצוייה בישמעאל. כעת, ניקח בחשבון את הבנתו הקודמת של אברהם, שעל־פיה ברכת האל שניתנה לו תעבור בירושה לבנו, ונצרף אליה את ההבנה שאין ברכת האל מצוייה בישמעאל, ונסיק שאין זאת אלא שלבנו האחר, הבן אשר הובטח לו זה עתה, נתונה הברכה. ולאברהם, למצער, לא נוח כלל עם הדבר הזה. לפיכך מבקש על ישמעאל, והאל, כאמור, נענה. אלא שהוא לא נותן לישמעאל את ברכת אברהם, אלא ברכה משלו, נפרדת. וזו הסיבה שאומר שם – ולישמעאל שמעתיך: שמעתי לך, שביקשת עבורו.

ויאמר אלוהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן
זהו פסוק מוזר ויפה, שכן אלוהים מתגלה בו כבן שיח אנושי לחלוטין. אבל, הוא אומר, כאחד האדם ממש. כשם שפירשנו אברהם מביע הסתפקות בבנו הקיים, ומטיל ספיק בהיתכנות של בן נוסף, אבל לאלוהים תכניות אחרות.  אבל שרה אשתך ילדת לך בן. זה יפה ונחמד.

נשאל מדוע אמר שרה אשתך, ולא הסתפק בשרה, שהן אברהם והן אנו, הקוראים יודעים ששרה אשתו היא, וכן נשאל מדוע אמר יולדת לך בן, ולא הסתפק ביולדת בן.
ויש לומר כי התשובות נגלות מאליהן, שהלא שרי היתה אשת אברם לאורך חיים שלמים, וכעת יש לקבוע את שרה כאשת אברהם, שכן התחתנו תחת שמות אחרים, שמות חלקיים. כעת האלוהים עצמו מכיר בכך, ומקיים את דבר הברית שבין איש ואשתו, ואם נרצה להתפייט, ויש לנו נטייה שכזאת, הרי שמביא את אברהם ושרה בברית הנישואין, וכל השיחה הזאת, עם ההבטחות והברית ונפילת האפיים, הריהי חופתם של אברהם ושל שרה, וזה נאה ומרגש.
ולשאלה השנייה – לךָ, ולא לאחר, וכן – לךָלאברהם, ולא למי שהיית – אברם. ויפה לראות כיצד ממש בסוף פרשת לךְ לךָ מופיעה תיבת לךָ והיא חשובה כל כך ומלאת תוכן, כמו הלך אברם אל תוכו, והנה בא עדי לךָ ממש, ועל כן – שרה יולדת לךָ, וזה יפה עד מאד. וכן יפה לראות עד כמה כרוכה ההליכה בעצמיות, ששתי התיבות לך לך אין להבדיל ביניהן, אלא אחרי מחקרים רבים, וזכינו לחקור עד כאן, ואנו מודים.

וקראת את שמו יצחק
לעומת וקראת שמו ישמעאל, שאומר להגר על עין המים במדבר. יצחק – על שם הפעולה שעשה אברהם – צחק. ישמעאל – על שם הפעולה שעשה האל – שמע. וכאן ההבדל בין אלה השניים, ששמות שניהם נוטים בעתיד. הראשון – הוא ישמע את האל. ומכאן שאיננו שומע אותו, ואינו שומע לו, גם אם טוען הוא כך בתוקף ובחרב. ובסופו של דבר עניינו יתברר כאשר ישמע. ואילו השני – הוא יצחק. עם האל, בלי האל, הוא יצחק, הוא אדם לעצמו, הוא איש שיכול היה ללכת, ובחר להשאר, הוא נשא את העצים לעקדתו, הוא הושיט צוואר אל המאכלת, הוא יצא לשוח בשדה, הוא לקח את אשתו אל אהל אמו, ושם אהב אותה, ושם נחם על מות אמו. והוא ינהג באופן דומה עם בנו יעקב, ויעדיף את האחר, העשב והציד וריח השדה, ואת אהבת בנו יעקב יותיר אצל אשתו. ומלאכי ינבא בסוף דבריו את השבת לב האבות על הבנים ולב הבנים על אבותם, ובעינינו נראה אהבת אברהם ליצחק, ואהבת יצחק ליעקב, פן יבוא הוא, ויכה את הארץ חרם. ואם נזכה לפרש, נפרש שם.

והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו
ברית אברהם ליצחק. ואין חולק.
והיא נחתמת עם יצחק טרם לידתו. טרם לידתו.

ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאים יוליד  ונתתיו לגוי גדול.
זו ברכת ישמעאל, ודברנו בה קודם לכן. לא ברית עולם, ולא לזרעו אחריו. רק לישמעאל. פריון ורביה, וגוי גדול. והתקיימה ברכת ישמעאל בו עד מאד, והוא אינו יודע להודות. ויבוא יום ויודה.

ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת
ורק נציין את השנה האחרת, ששנה מטבעה שבה ונשנית, ועל כן קרויה שנה, אבל השנה ההיא לא תִּשָּׁנֶה, שהיא אחרת. ומה אחר בה? זה יצחק.

ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם
ומכאן שבכלל השיחה לא היה מעליו כלל וכלל, אלא ירד אליו ושהה עמו. ונציין שאברהם ירד עד מאד, שנפל על פניו,  ואף על פי שנפל על פניו, לא היה האלוהים מעליו.

וכן נציין תיבת ויכל שהיא תיבה עתיקה, ואנו זוכרים אותה מימי הבריאה. ויכל אלהים ביום השביעי. וכשם שהשבת היא אות וברית לעולמי עד בינו וביני, כך גם בריתו של אברהם אבינו. וכשם שהשבת השלימה את מעשה הבריאה, כך משלימה בריתו של אברהם את מעשה האדם. שעד כה היה חסר, וכעת, משיבוא בברית, יושלם.
וכך נחתמת הברית עם אברהם ועם יצחק –  והיא ברית עולם, ועוד מעט יחתום אברהם בדמו ובדם בני ביתו, ובעזרת ה' נזכה לכתוב מעט בדברים, שסוף הפרשה הולך ובא, ועמו סופים רבים אחרים.

 

שבח והלל לאל על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם בחסדיו ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו, שאין מספר לפגמי ולחסרי.
אור לראשון בשבת, ערב חג סוכות התשע"ו, יפו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת: וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם.

 
myselfon2
 

http://wp.me/pYhik-Uc

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ז, ט"ו – כ"א) (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה: וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו: ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד: ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך: ויאמר אלהים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו: ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול: ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת

פשט הפסוקים
אלוהים משנה את שמה של שרי וקורא לה שרה. הוא מבטיח לאברהם כי שרה תלד לו בן, וכי היא תבורך, והיא עצמה תהיה מקור לעמים ומלכים. אברהם צוחק לשמע הדברים, שכן הוא זקן עד מאד, וגם שרה כבר זקנה מאד, ושניהם ודאי אחרי גיל הפוריות. הוא אומר לאלוהים שהוא מסתפק בבנו ישמעאל, ומבקש את האלוהים שיברך אותו. אלוהים מתעקש ששרה תלד בן, ואף נוקב בשם הילוד – יצחק. ולא זו בלבד, אלא מוסיף ואומר שברית העולמים הנחתמת כעת עם אברהם, תקויים דווקא ביצחק. אחר כך נענה האל לבקשת אברהם, ומברך את ישמעאל – שיפרה וירבה עד למאד מאד, ויהפוך לעם עצום ורב. אלוהים חותם את דבריו בעניין – ואת דבריו בכלל בחטיבה זו – באומרו שוב שהברית מיועדת ליצחק, ובחזרה על ההבטחה ששרה תלד את יצחק בשנה הבאה.

התבוננות
ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה
מה אומר אלוהים לאברהם? שיפסיק לקרוא לאשתו שרי? או שהיא עצמה תפסיק לכנות עצמה בשם שרי?
שהפועל תקרא המופיע בפסוק מתאים הן לגוף שני יחיד זכר – אתה תקרא, והן לגוף שלישי יחיד נקבה – היא תקרא.
וכך, בדיבור אחד, אומר האלוהים שני דברים. האחד מיועד לאברהם, והשני – לשרי.
ומה שמעניין כאן עד מאד היא הסיבה שנותן האלוהים לשינוי שמה: שעד כה כלל לא נקראה בשמה הנכון. זה דבר האלוהים – כי שרה שמה. עניין זה עולה בקנה אחד עם שינוי שמו של אברם לאברהם, ומכאן אפשר להסיק כי גם שרה חתומה על הברית, ואם נרצה להפליג נוכל לומר שהדברים חוזרים חזרה עד ראשית הדברים – שם נאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ומכאן שמתן השמות החדשים לאברהם ולשרה היא בגדר בריאתם יחד, שהוא והיא גם יחד נקראים אדם. ועל כך אנו מברכים מתחת לחופה – פעמייםיוצר האדם – משבאים בני זוג אל החופה, מתאחדים הם בשם, ומעתה נקראים הם אדם. אם כן – מדוע פעמיים? פעם אחת ברכה קצרה, על שתי המחציות המתאחדות לכדי שלם – טרם החיבור – ופעם אחת ברכה ארוכה – על יצירת האדם השלם – לאחר החיבור. והכל שריר וקיים, וכבר עסקנו בעניין זה בפרשת בראשית. ונצביע על כך כי הפסוק מבראשית מכיל הן תיבת בראם המשתכלת אברם, והן תיבת הבראם המשתכלת אברהם, כמו רומז כבר שם הכל: שאברם ושרי הם הם זכר ונקבה מאותו פסוק, והם שייקראוּ בשם חדש – ובכך כמו יִבָּראוּ מחדש – וייִקָרֵא שמם אדם. [ומכאן מקור לדברי חכמינו: שאיש בלא אישה אינו נקרא אדם, אינו נקרא אדם שלם, פלג גוף הוא, כלומר גוף חצוי, מפולג. ועוד אמרו ש"כל שאין לו אשה – שרוי בלא טובה, בלא עזרה, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה", ואמנם אין זה קשור מיידית לענייננו, שאנו עוסקים בשמות ובהשלמות, אבל שמעו דברי בעניין זה עד מאד: לא אדם הוא, ולא שלם הוא, ואין טובה ואין עזרה ואין שמחה ואין ברכה ואין כפרה].
נוסיף כאן שמתקיימת הקבלה מעניינת בין הפחת החיים באדם בגן העדן, להפחת החיים כאן, באברם ובשרי. האות ה"א, שהזכרנו כאות הנשימה וכאות הנשמה, הריהי סמל להפחת החיים בשני אלה, שהופכים, ולו לרגע, לאדם ולחוה, בעת שהפיח בהם נשמת חיים. ואין אלה סמלים, מליצות ומלים ריקות. האל מחייה את אברהם ואת שרה באות ה"א, ומניח את היסוד להולדת יצחק. שאין לך אירוע מובהק יותר שעניינו חיים מאשר הולדה. וכאן נזכיר שחוה נקראת אם כל חי, ואילו המסורת קושרת ליצחק את נשמת כל חי, שהתפילה הנפלאה הנקראת בבית־הכנסת בשבתות ובחגים מכילה את שמו באקרוסטיכון: ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים, ר"ת יצח"ק. ומכאן נגלית מעין מערכת יחסים שבין חוה אמנו לבין יצחק. שהיא אם כל חי, ואילו הוא נשמת כל חי: היא האם, היא היולדת, המינקת, הדואגת, המחתלת, המגדלת, האוהבת, והבשר והדם ממנה באים. ואילו יצחק הוא הנשמה המתפתחת בתוך הגוף, חלק אלוה ממעל, שכן בקובעו את האות ה"א בשני הוריו, מסמן האל את יצחק כשתי ההי"ן של שם הוי"ה, נשמה עילאה ונשמה תתאה. על כן ידעה המסורת להכניס בפיוט גם את רבקה אשת יצחק, שהיא רמוזה באותה התפילה, סמוך לשם יצחק, באקרוסטיכון המתקבל מתיבות תתרומם, תתברך, תתקדש, תתהלל, ר"ת רבק"ה. כלומר מערכת היחסים היא למעשה בין חוה אמנו לבין יצחק ורבקה גם יחד. וזה ייחודו של יצחק, וזה עניין הנשמה התתאה היוצאת ממנו בעקידה, והוא נשאר עם נשמתו העילאה לבדה. מאוחר יותר תשלים רבקה את נשמתו החסרה, ויחד הם יביאו חיים חדשים, ועניינים חדשים הבאים עמם. לפיכך כשרואה אותו: ותשא את עיניה ותפול מעל הגמל: היא נושאת עיניים מעלה, והיא נופלת לארץ מטה. שהוא נשמה עילאה, והיא נשמה תתאה, ושתיהן מתאחדות בזיווגם, שהיו נפרדות עד אותה העת. נמצאנו אומרים שנשמת יצחק התתאה שיצאה ממנו בעקדה התעברה ברבקה, ובזיווגם שבו והתאחדו הנשמות, דבר שתוצאותיו חיים. ומכאן לידת יעקב ועשיו, שהוא עוד עניין הבא לברר את ישראל. כשם שיצחק וישמעאל התבררו איש לענייניו, כך יעקב ועשיו ממשיכים את הבירור שהחל באברהם וביצחק. ולסוף דברים זה נעשה ישראל, ואחיו – אדום).

עוד דבר: למדנו בפירוש הפסוקים הקודמים שברית מסמלת, בין היתר, את ההפרדות מן המקור, שמשמעותה יציאה אל החיים. דבר זה מסומל במתן שם: שבהיותו כלול במקורו הזרע אינו מובחן כלל, ואין צורך בשם פרטי, ומשיוצא לעולם, הרי שיש לזהותו איכשהו, וזה בשמו הפרטי, כידוע וכנהוג. כעת, אצל שרה אמרנו שאין צורך במילה – שנולדת בחזקת כרותת ברית, ככל אישה. והנה רואים אנו בעינינו, שהתורה מגלה את הדבר – ששמה תמיד היה שרה, כלומר שמה האמיתי, שם הברית שלה, עמד לה מאז ומעולם וזה חזקת כרותת ברית. אלא שצריך היה לחכות לעת הנכונה על מנת להציג את השם בפני העולם, ואין לך עת נכונה יותר מרגע החתימה על הברית. שאברהם חותם בדם, ובחתימתו כלולה שרה אשתו, וזה עניין כלולות, שהיא נכללת בו, ועל כן כלה, והיא כוללת כל – ועל כן כלה. (ועולה מלפני יופיה של תיבה זו, כשם שכל כלה יפה היא, כך תיבת כלה יפה  ועמוקה, וזה חביב מאד.)

גימטריה:
הפסוק שלנו כולו עולה כדי ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמד תחתיו (קהלת ד), ונפרש: הילד השני זה יצחק – שעדיין אינו קיים בסיפורנו ואף אינו נודע – לא לנו הקוראים ולא לאברהם ולשרה. תחת מי יעמד הילד השני? אפשרות אחת, והיא פשט – תחת ישמעאל. לאברם בן בשם ישמעאל, שינוי שמו של אברם לאברהם אינו משנה את עובדת היותו אב לישמעאל, ומבחינתו ישמעאל הוא היורש, הממשיך, ואנו נראה זאת מיד, שכן יאמר בפיו לאלוהים דברים מעין "אני מסתפק בישמעאל. לא צריך עוד אחד. לא צריך ילד שני". אבל לאלוהים, כצפוי, תכניות אחרות: "יהיה ילד שני, והוא יעמוד תחת הילד הראשון." ומשמעות הביטוי יעמד תחתיו היא כמובן יחליף אותו, יבוא במקומו, ואין הוא בא משמעות מילולית, הגם שבמהלך השנים ראינו נסיונות להבינו באופן זה.

[מאמר מוסגר הנוגע לפסוקי בראשית:
וכן אפשר לפרש הילד השני זה – שת – שעמד תחת הבל, שכך אמרה חוה: שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל. ומשושלתו שלו, שושלת שת, נמשכו הדורות הבאים, וכפי שמנסח זאת הפסוק – כל החיים המהלכים תחת השמש. שכולם – כל החיים – צאצאים הם לשת ולא לקין – שניסה להעמיד שושלת וכשל, ששושלתו נכחדה (למעט שריד ושייר – זו נעמה – וחשוב הדבר עד מאד). ובכל זה עסקנו בסיפורי בראשית (וכאן דוגמא לכך). ואם תוהה הקורא מדוע נקרא הילד השני, (ושת הרי הוא השלישי), הרי שהוא הראשון שעמד תחת מישהו – הבל – והוא שני לו, ומכאן שאפשר להסיק שאצל קהלת שושלת שת נזקפת לזכות הבל, כמו היה שת מעין יבם לו, ולמעשה הקים את זרע אחיו. וכן בשמו מכיל שת את תשתית השתיים, ועל זה דברנו במקומו, ומי שירצה ילך  ויעיין. ואם נחבר בין הרעיונות הרי שיצחק עומד תחת שת והבל, כמו הוא ממשיך דרכם, ואילו ישמעאל עומד תחת קין, שהיה בכור והיתה לו ברכת אמו – קניתי איש את ה' – ונלקחה לו בכורתו, ונלקחה לו ברכתו. ואין תימה שמשטמתו לעד עומדת, בדומה למשטמת עשיו ליעקב, ואלה הם פני הדברים. עד כאן מאמר מוסגר].

וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו
ארבעה דברים אמר לו:
1) אברך אותה – את שרה.
2) אתן לך בן ממנה (בשינוי סדר התיבות).
3) אברך אותה. (שוב).
4) היא תעמיד שושלות של עמים ומלכים. שנאמר: ממנה יהיו.

שאלה ראשונה העולה לפנינו: מדוע אמר ברכה פעמיים? ונוכל לשאול אחרת: מה בין וברכתי אתה לבין וברכתיה? ונקשור הדברים לשינוי שמה, שקיבלה אות ה"א תחת אות יו"ד שהיתה רגילה לה תשעים שנה. ועל־כן, כאשר אומר וברכתי אותה, נפרש כאילו אמר – וברכתי את האות שלה (אותהּ), את אות ה"א החדשה שקיבלה לשמה, והוא שמה הנכון והאמת, כפי שדברנו מעלה. ואז, משהאות ה"א בורכה, מצרף אותה לברכה ואומר וברכתיה. האות והברכה מתאחדות בדבר האל. [וכן אפשר את – ה כלומר וברכתי את ה, את האות ה"א, ומתיישב עם אשר אמרנו].
דבר אחר: שאומר וברכתי אותה זה זמן עבר, וברכתיה – זה בעתיד, אחרי שתלד את הבן המיועד. מה זה זמן עבר? זה אברם, שהוא – אין לו אות ה"א בשמו, ובעתיד – וברכתיה – זה אברהם, שהאות ניתנה בשמו. על כן אתה בכתיב חסר (כמו כמעט בכל התורה), שמאפשר לקרוא אָתָּה שאתה – אברהם – אתה ברכתה של שרה עבר הווה ועתיד, אבל כעת יש לה ברכה משלה – וברכתיה – ואין היא עוד מבורכת דרכך לבד. ומכאן שכלל העניין מחבר ביניהם מצד אחד, שלשניהם אות ה"א, והיא מבורכת, ומנגד – לשרה נתונה ברכה משלה עכשיו. וברי שיהא עליהם להשלים הברכות לכדי ברכה אחת, שזה עניין הייחוד. הן ייחוד שמו בעולם, והן ייחודים ארציים יותר, והרי הכל עניין אחד. ומן הדברים האחרונים עולה שאם נרצה לשאול מהי ברכת שרה, הריהי לידת הבן עצמה. זאת ברכתה, והיא נשלמת או מתחוללת דרך יצחק, שעוד רגע יאמר גוים ומלכים, ואנו נבדוק.

וגם
וכך מפריד בין הברכה ההיא, ברכת העבר, לבין לידת הבן וּברכּתהּ. שהם שני עניינים שונים.

נתתי ממנה לך בן
ממנה זו התיבה החשובה כאן, שכבר נתן לו בן. ומקדים תיבת ממנה לתיבת בן מאותה סיבה: שבן כבר יש, אבל לא ממנה, ובכך מונע מאברהם לחשוב מחשבות מיותרות. וגם כיווניות כאן: ממנה לך. הנה כך: ממנהלך. שלא תטעה. ואז
וברכתיה
ו' החיבור בראש התיבה מקשרת הברכה הזאת ללידת הבן שממנה.

והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו
תחילה נציין את תיבת ממנה המופיעה שוב, ומכאן שהבן שממנה והמלכים שממנה – אחוזים הם זה בזה, כלומר יצחק יעמיד שושלות מלכים – חלקם מעשיו, חלקם מיעקב – אבל שרה היא מקורם. ובאשר לגוים ולעמים – הרי שיעקב יעמיד עם אחד, אבל עשיו יעמיד עמים הרבה. ומכאן ששרה היא בינתם (בחינת מקור) של אותם עמים שמעשיו – כשם שאברהם הוא בינת עמי ישמעאל. ובאברהם נאמר כי הוא גם בינת העמים שמקטורה, ויש לחשוב במדרש שאומר "היא הגר – היא קטורה", וכן לחשוב בדעות אחרות שגורסות שקטורה – אישה אחרת היתה.
וכשם שנתן לשרה ברכה – בנפרד מאברהם – כך נותן לה שושלת משלה. אבל הדברים נעשים מורכבים מאד, ושונים ומשונים משהיו, ואנו נבחן ככל יכולתנו:
אומר האל לאברם בתחילת הדברים שדיבר עמו כאן: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ, ופירשנו שהבטחה זו שמורה לישמעאל. אבל כאן מתבררים הדברים שוב: החלק הראשון, במאד מאד נחלק בין ישמעאל ויצחק. שהנה, בעוד פסוקים אחדים, נשמע את דבר האל בנוגע לישמעאל בכור אברם והוא יאמר במאד מאד, כשם שפירשנו שם. אבל כאן מתברר כי החלק השני – ונתתיך לגוים ומלכים ממך יהיו – זה שמור ליצחק, וגם לבנים האחרים, שיעמיד אברהם בעוד שנים רבות.
מדוע? שמישמעאל לא יוצאים עמים רבים. להגר מבטיח המלאך הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. כלומר מבטיח לה ריבוי עצום, אבל לא מבטיח עמים ומלכים. ועל ישמעאל אומר, כאן בהמשך הדברים: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. כשם שהבטיח להפרות את אברם, כך יפרה את בנו בכורו, את ישמעאל, והוא ירבה עד מאד, ויהיה לגוי גדול. עם אחד גדול בעל אוכלוסייה עצומה, שלא תספר מרב. ולעם זה יהיו שנים־עשר נשיאים, בדומה לעם ישראל אחר־כך, והנה עוד נקודת דמיון בין העמים, ועוד מקום לראשוניות של ישמעאל דווקא. שהוא יעמיד את שנים־עשר נשיאיו הרבה לפני שיעקב יעמיד את שנים־עשר בניו ובתו, והרבה לפני שיהפכו אלה לשבטים, והרבה לפני שיהפוך אותם משה לעם. וישמעאל, בדומה לישראל, לא יהפוך לעמים רבים. עם אחד הוא – העם הערבי, והוא לא יעמיד שושלות מלכים. רק ריבוי הובטח לו. [ובשונה מישמעאל – ביצחק  תקויים הברית. וישמעאל ינסה לקיים, ולא יעלה בידו, וכעסו ילך וירבה כזרעו, ואעפ"כ לא יעלה בידו. וגם ביצחק נגלה פתח לבלבול ומבוכה, שכן יוליד שניים. ולמי תלך הברית? (לישראל). ומי יעמיד מלכים? (שניהם). וגם כאן תתקיים מלאכת בירור שבין שני האחים. ואם ירצה השם, בכל מאדי אני כותב, שכן אינני יודע אם אגיע שמה, ובכן, רק אם ירצה השם, נברר גם את ענייני עשיו ויעקב כאן, באין איל.]
ואחרי כל זה, דרך הבחינה של ההבטחות לאברם והגר וישמעאל ויצחק, ובעזרת הצצה לזרעי יעקב ועשיו, אנו מבינים את הדברים שנאמרים כאן בשרה, וזה יפה מאד.

עד כאן חלק א'.

מודה אני לפני מלך חי וקיים על אלה הדברים שפעמו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי, שכן התורה גדולה עד בלי די ואני קטן עד מאד, והיא עמוקה מני ים, ואני – כלב מת טוב ממני.
יום השישי בשבת כי תבוא, כ' באלול התשע"ה, יפו.
והשנה הולכת ואוזלת, ובמהרה תבוא שנה חדשה, ובעזרה' נכתוב עוד פירוש אחד לפני תום השנה. ולמקרה שלא נוכל לכתוב נברך כבר כעת, שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה, ותהיה שנה טובה לנו ולכל עמו ישראל ונאמר אמן.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו: וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת

myselfon2

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה | תגובה אחת

אין איל (בראשית י"ז, ט' – י"ד)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם: ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא: המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר

פשט הפסוקים
אלוהים שוטח בפני אברהם את פרטי הברית: מילת בשר הערלה ביום השמיני להולדת הבן מזרע אברהם. כמו־כן ימולו בנים שאינם מזרע אברהם, אבל חיים בצל קורתו . זהו הסימן המוסכם שאותו קובע האלוהים עצמו, והוא נכרת עם אברהם, ולא בכדי אנו חוזרים על פרט זה שוב ושוב. כן אומר האל שמי שלא ימול עצמו, הוא מפר ברית, והוא נכרת מן העם.

התבוננות
ויאמר אלהים אל אברהם ואתה
שוב נציין כי אלה הן המלים הראשונות שמפנה האלוהים אל אברהם. שאברם עבר מן העולם, ותחתיו קם אברהם. על כן התיבה הראשונה שאומר לו היא ואתה ונפרש: אתה – ולא הוא. ונזכיר כי אין כאן הפחתה בכבודו ובהשגיו הכבירים של אברם, אלא שהשיג את השגיו, והגיע שעתו לעבור, וכעת זמן אברהם, שהוא שמו האמיתי, ובדמו שלו נחתמת הברית. ובהמשך הדברים נראה עד כמה שומר האלוהים על כבודו של אברם, ואינו מדיר אותו מן הברית כלל וכלל.
עוד מן הרמז: ברור וגלוי לכל כי שם אברהם הוא שם אברם בתוספת אות ה"א, היא אות הנשימה, שהצליל שהיא מייצגת הוא צליל האוויר היוצא/נכנס מן/אל הריאות דרך הפה, ומשום שהיא אות הנשימה, אפשר לנו להקביל אותה לאות הנשמה, והרי סמל היא לשם ה'. כך שאפשר לומר שהאל מעניק לאברם נשמה, או תוספת נשמה, וכעת אברם הוא אברהם, אותו אחד, אבל שהופחה בו נשמת חיים, וזה הרבה יותר ממזכיר את אדם הראשון, שגם בו נפח ה' נשמה, והפכו בכך מעפר לנפש חיה. וברי כי אין כוונתנו לומר כי מתקיים יחס דומה בין אברם (עפר) ואברהם (נשמה), אלא שמתקיים תהליך של התפתחות משם אברם לשם אברהם. ומאוחר יותר נמצא את אברהם מעיד על עצמו ואנכי עפר ואפר כשיבקש על סדום העיר. ולא זו בלבד, אלא שאומר את הדברים בדיוק כאשר מזכיר מספר 45, והאל אומר – לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה. והרי 45 – גימטריה אדם. כך שקשרנו את האות ה"א הנוספת לשם אברם, עם הפחת החיים בעפר מן האדמה על מנת להחיות את אדם, וזה קשרנו לעפר ואפר של אברהם, שמוזכר בדיוק עם מספר 45 העולה אדם, והשלמנו מעגל יפה מאד, הרומז על מעין בריאה מחודשת של אברהם, כמו העניק לו האל נשמה נוספת על זו שכבר הופחה בו. ובאמת שם אברהם משתכל ברא מה – כלומר ברא מ"ה (45), ברא אדם. ועוד אפשר לקשור זאת לפסוק זה ספר תולדות אדםויקרא את שמם אדם ביום הבראם, אל תקרי הבראם, תקרי אברהם, והנה נרמזנו על הקשר כבר שם, בפרשת בראשית הגדולה והמחזיקה כל.

ואתה את בריתי תשמר
אפשר, כמובן, לראות בזה ציווי, או פרט מפרטי הברית, ההסכם, החוזה. אלא שאפשר גם אפשר לקרוא זאת כמשפט חיווי: האלוהים עצמו מעיד כי אברהם ישמור את בריתו. דבר פשוט זה נעלם מעיני רבים לאורך הדורות, שחזרו ושאלו – מדוע אברהם? מדוע בחר בו? מה ייחוד מצא בו? ושאלה שלישית מגלה את הסוד כולו – מה? ייחוד מצא בו! שייחד שמו בעולם, ולמד לעולם את אחדות ההוויה כולה, שאחד היה אברהם, ואת הברית ישמור. ועל כן בחר בו: שאת הברית ישמור. וכרוכה היא עד מאד באחד העומד בשורש הדברים כולם: בהכרת האחד, בהבנתו – עד כמה שניתן, בלמידתו – יומם ולילה, בחקירתו – כמלך מלכי המלכים מחד, ובהסתר דבר מאידך. ולסוף דברים באהבתו – בכל לבב נפש ומאד. אם נחזור לתחילת דברינו, שסטינו מעט לצורך המדרש, הרי שכאן מונחת תשובה לשאלה: משום שאברהם ישמור את הברית.

אתה וזרעך אחריך לדרתם
וככל שמלאני לבי להוציא דיבת ישראל רעה, ולומר כי נפל ממעמדו, שלח ידיו חלל בריתו, גבה לבו ורמו עיניו, מלאו שולחנותיו קיא צואה בכל מקום – ובעיקר בי דברים אמורים – הרי שעומד האל מולי ואומר: לדרתם. שזו איכותו של אברהם, והיא טמונה בישראל עמוק פנימה, והיא ירושתנו מדור לדור, והיא מגינה לנו, והיא שעמדה לאבותינו ולנו. וגם אם קשתה השעה, טוב להתבונן בעומקם של דברים, ולראות את נקודת הייחוד של ישראל, המחזיקה ומקיימת את בריתו של אברהם אבינו לדורות. זו עדות ה', נאמנה ומחכימה, זה משפטו והוא אמת וצדק, ואין לחלוק.

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך
ואנו נזכרים באשה, שנאמר זאת הפעם עצם מעצמי, ונאמר מאיש לקחה זאת. וכן נאמר בברית נח: זאת אות הברית, (ויש לשים לב כי שם נאמר אות הברית, סימן וסמל לברית לעולם, ואילו כאן היא הברית גופא, הברית עצמה ממש.) ומדוע הזכרנו את האשה, את חוה? שבבריתות אלה מתקיים הסכם, חוזה, שמצדו האחד זכר, ומן הצד השני נקבה, והברית היא חיבור פורה שבין השניים, ותולדותיהם. כלומר הברית איננה איזה עניין משפטי עקר הבא להסדיר מצב קיים לזמן נתון ובתנאים נתונים. תחת זאת היא עניין רוחני פורה, המתחייב להתקיים גם במצבים עתידיים לא נודעים, תוך התחייבות נצחית לשמירה על הברית ופרטיה, יהיו אלה הפרטים הקשים, יהיו אלה הפרטים הנעימים.
ביני וביניכם
למה אמר ביניכם? שמדבר אל אברהם לבדו. ואם תאמר – הכוונה לאברהם ולזרעו אחריו גם יחד, הרי שאומר הכתוב: ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, כלומר אין לו צורך לחזור ולהזכיר את הזרע שלעתיד, שכן כבר כללו בתיבת וביניכם. מכאן שפנה אל אברהם בלשון רבים, וזה מעניין מאד. כיצד נפרש? שזכר את אברם בתוך אברהם, זכר את העבר וכללו עם ההווה, וזה רמז ואזכור לכך שאמנם נפרדנו מאברם, אבל הוא נוכח במלואו, וחלקו בברית מובטח. ואם תיבת וביניכם כוללת עבר והווה, ותיבות זרעך אחריך מן העתיד הנה, הרי שהברית נכרתת על־פני ציר הזמן כולו, וגם בזה נסתרת (ונגלית) מידת נצח שבה.

המול לכם כל זכר
זאת בריתו של אברהם אבינו. ברית המילה היא ברית אברהם, ואין ברית אחרת, ולא תהיה ברית אחרת, ולא היתה ברית אחרת.
זאת ורק זאת. לעולם. לעד. לנצח נצחים. סלה.

(וזאת טרם היות ישראל. ועם ישראל – גם שבת ותפילין בריתות.)

[אחרי התפרצות רגשית זו, יש לשוב ולהגות בדברים.
למה דווקא הברית הזאת? למה דווקא שם? למה שמונה ימים? מה אפשר ללמוד מזה? ועוד כהנה וכהנה שאלות העולות בעקבות הציווי הזה. במהלך כתיבת הדברים, מראשיתם ועד הלום, נדרשנו פעמים רבות אל הברית, וחזרנו ודברנו בה כאן ושם ושם, ועוד כאן ושם, ונראה היה כי העיסוק בה צץ ועולה מעצמו, כמו טמון בכל חלקי התורה, בכל אות ואות, בכל סיפור, קטן או גדול, בכל טעם, בכל הדברים כולם. ותיבת ברית נזכרת בתורה פעמים רבות. יש ברית נח, ואות ברית, וברית עולם, ובעלי ברית ראינו, כמו מבררת התורה את מושג הברית, כשם שהיא מבררת את מושג הבכור, ועוד מושגים הרבה הטמונים בנפשו של אדם, מושגים הכרוכים ביסוד האנושי בעומדו מול עצמו, בעומדו מול החברה, בעומדו מול אלוהיו. וכבר בתיבת בראשית העולה על כולהן, אנו מוצאים ברית ושתי אותיות נוספות: אש. ויש הרבה מה לומר בזה, אבל לעת עתה נותיר השאלות על כנן, שאנו עוסקים בברית, ואולי יעלו מלפנינו רעיונות שמן המקום הזה, שתובנות רבות עלו לנו בזמנים אחרים, במקומות אחרים.
השאלות חשובות, ובעזרת ה' נעסוק הן, אבל דומה שאין זה המקום, או שאין בכחי כעת].

וגימטריה של הפסוק כולו (מתיבת זאת ועד תיבת זכר) עולה כדי וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו, והנה נרמז כי במשה, באור פני משה, הסתיר (או גילה) ה' את בריתו שכרת עם העם כולו, והעם ראה, וייראו מגשת, שאין לגשת אל הברית בלא ייראה. ומי שהסתיר היה משה, שאחר כך נתן מסווה על פניו, שכן האור גדול כל־כך, ואין בכחן של הבריות לעמוד במחיצתו. והרי מסווה על הפנים קרוי רעלה, ואין ספק כי תיבה זו משתכלת ומשקפת יפה את תיבת ערלה, שגילוי הפנים של משה אצל האל, כמוהו כברית ממש, כהסרת הערלה ממש. [וראינו שמשה תופס מקומו בכלל מידות, שאף על פי שנתייחדה לו מידת נצח, וראוי הדבר עד מאד, הריהו כלל מידות, ודברנו בזה לא מעט. בהקשר שלפנינו, הרי משה הוא מידת יסוד, הוא ברית יסוד והוא צדיק יסוד, והוא המשלים את מידת יוסף לכדי מידת צדיק, ומכאן גם חשיבות העלאת עצמות יוסף ממצרים, מעשה שמשה מקפיד בו למאד]. שפני משה להאלוהים בלבד הם, ופני האלוהים למשה בלבד הם, אלה השניים אחד הם בהר ואחד הם בגיא (מול בית פעור), ואנו זוכים להתאבק בעפר שהותירו, יונקים מחיות החיים שהפיצו על כל סביבותם, בחרו בנו ללמוד את תורתם, שתורת משה היא, והיא תורת ישראל, והיא וקודשא בריך הוא וישראל כלא חד, והפלגנו רחוק מאד מאד. רחוק עד בלי די, ואנו מסייגים שמשה הוא משה, וה' הוא האלוהים, ומשה מת על פי ה', שמשה איש היה, איש עניו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה, ואין הוא אלוהות.

ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם
אם כן, הברית היא המילה. מילת הזכרים. ובשר הערלה, החלק אותו כורתים, הוא אות לברית הנכרתת בין האלוהים לבין אברהם וצאצאיו עד עולם. שברית נזקקת לאות, לסימן, שיהוו עדות מוסכמת על הצדדים. זאת אשר עשינו, עֵדה היא לעולם לברית הכרותה בינינו. אם כן, הברית עם אברהם – מילת הזכרים. האות – בשר הערלה.
אם נשווה זאת לברית נח, שהיא הברית עם הארץ – שם אומר – ולא יכרת כל בשר עוד, הרי כאן אומר – ונמלתם את בשר ערלתכם – הווי אומר – לכרות את בשר העורלה. כמו ניגוד יש כאן: לא יכרת כל בשר, לעומת כריתת בשר ערלתכם. ומכאן שהבדיל בברית הזאת את אברהם וזרעו מן העולם. שבאמת העולם אינו כורת הבשר, ואילו אברהם וזרעו אחריו – כורתים ופורעים. ועל זה נאמר: אברהם עומד מן העבר האחד, וכל העולם מן העבר האחר. על כן נקרא אברהם העברי, ועל כן עברים אנו עד היום הזה ועד בכלל.
אם נמשיך לחשוב בדבר, הרי שאפשר שבשר העורלה איננו בגדר כל בשר, ועל כן אין סתירה או ניגוד בין שני הציווים. (כידוע אנו איננו מחפשים ליישב סתירות – להיפך, אנו מצביעים על סתירות ובוחנים אותן לעומקן, משום שכל סתירה מהווה פתח להעמקה, לפירוש, לפתרון, לשאלות חדשות, ובכלל סתירה היא עמוד היסוד של חיינו האנושיים, והרבה מאד אנו עסוקים בכך). ואם בשר העורלה איננו בגדר כל בשר, הרי שכריתתו מתיישבת עם הברית ההיא. אבל אם אינו בגדר כל בשר – שומה עלינו לשאול: מהו? ועולה מלפנינו לומר כי כל בשר עניינו חיים, בעלי־חיים. ואילו בשר העורלה איננו בגדר כל בשר, שאיננו מן החי. משל הערלה היא סמל למוות המקיף את איבר ההולדה הזכרי, הוא צינור החיים, ואנו, כבני אברהם וכבעלי בריתו, לקחנו על עצמנו לקיים את הברית ככל יכולתנו, בכל מצב שהוא, לאורך אלפי שנים, מתוך ההבנה שהברית הזאת היא הברית ואין בלתה, והיא השער לחיים ממש, ומולה עומד לנו הציווי הגדול שבתורה: ובחרת בחיים.

ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא
שאלות:

1) שמנת ימים. למה?
2) אשר לא מזרעך הוא. חמש פעמים אומר בחטיבה זו זרעך אחריך. ולפתע פתאום: לאו דווקא. מה זה?
3) מקנת כסף. מה זה?

נתחיל בשאלה השלישית, שהיא קלה יותר. על פי פשט הדברים, מקנת כסף אלה הם העבדים, בני הבית אשר לא מן הזרע. ואעפ"כ, עליהם לקיים ברית המילה. למה? הלא אינם בני־ברית. ולא היא. שאומרת התורה: מי שחי תחת קורתך ובצל אהליך, עובד משק בית, שכיר או עבד, אשר נקנה בכסף ויש עליו בעלות חוקית, ואלה חוקי העולם הקדום, (וגם היום מתקיימים הם, אך במופע אחר) הריהו בן־ברית לכל דבר וענין, והברית חלה עליו כשם שחלה על הבנים. וטעם לכך, שלא להבחין בין אלה לאלה, שתחת קורות גג אחת – כולם כפופים לאותו חוק ולאותו אדון, שלא ליצור פתח או מקום ללעג, להבחנה, לאפליה. אלה נימולים כשם שאלה נימולים, ואם מתעוררות מחלוקות, וחזקה שיתעוררו בחברת בני אדם, הריהן סביב עניינים אחרים, ולא סביב עניין זה. ונקשה: למה לא סביב עניין הברית, ולמה כן בכל הנוגע לעניינים אחרים? ועצם השאלה מצביע על רוח התשובה: זה הדבר בנפשנו הוא, זה הדבר בעומק עומקם של דברים, ומחלוקת סביבו עשוייה למוטט, תיקון: תמוטט, את האוהל כולו על כלל יושביו, מזרע או שלא מזרע.
ומכאן עניין עקרוני, שקניינו של אדם, כגופו, ומכאן מקבל דיבר לא תגנוב משמעות נוספת. שאין הגנב גונב חפץ, אלא גונב גוף ממש הוא. ומכאן מסקנת חכמינו הגדולים, שהיטיבו להבחין בכך, ואומרים: איסור לא תגנוב על הנפש נאמר, שכן דקה אחרי האיסור מתפרש מה עניינו של גונב בקר. שהתורה יודעת את טבע האדם, ויודעת שעל אף האיסור יגנוב גם יגנוב. לפיכך מגדרת את עניין הגניבה ככל יכולתה, נפש ורכוש גם יחד, אבל הדגש העיקרי הוא על גניבת נפש. לפיכך: גונב בקר ומכרו שלם ישלם, ואילו גונב איש ומכרו מות יומת.
עוד: נזכיר את ברית הנישואין, ובאישה הקנויה לבעלה בשטר, והיא נחשבת נימולת מן הטבע, ואין לגעת בבשרה. שמילת האיש כוללת מילת שניהם. כלומר מקנת כספו כלולה בברית בלא צורך בהליך נוסף.
אם נתבונן באשר כתבנו, הרי שאנו מבחינים בין שתי קריאות שונות של הפסוק:
א) במשמעותה הראשונה, המיידית, נקרא כך: ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית. כל מי שהוא זכר, והוא יליד בית, כלומר מזרע אברהם, תחול עליו חובת מילה.
ומוסיף: ומקנת כסף ..אשר לא מזרעך הוא גם ימול. כלומר הפסוק עצמו מבחין בין הנולדים מזרע אברהם, לבין אלה הדרים באהלו בלא שנולדו מזרעו, והם קנויים בכסף, עבדים ומשרתים.
ב) ואילו בקריאה השניה אנו מוצאים: כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף. כל זכר זה הבעל והבנים, ומקנת כסף – זו האשה, אם הבית. ההבחנה כאן היא בין הבנים לבין הבנות, בין האיש לבין אשתו, כאשר זו הבחנה כוללת, ולא מדירה.

קריאה אחרונה זו תעמיד אותנו בבעיה בבואנו לקרוא את המשך הדברים, שכן אין משמעות למשפט: מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. פתרונות: א) בעייה זו נפתרת מיידית מן הקריאות השונות. כלומר קריאה אחת לא מדירה את חברתה, אלא חיה עמה בשלום. שסתירה היא משוש חיינו. ב)  תחילת הפסוק הבא ממשיכה את הרעיון: המול ימול. כלומר כן בן נכר יעבור גם הוא ברית מילה, ובעיית התחביר לא מתקיימת יותר.
וכך ענינו גם על שאלה שנייה ששאלנו.

ומה באשר לשמנת ימים?
מדוע בחר שמונה ימים. למה לא ששה, למה לא שבעה, למה לא עשרה, למה לא שלשים או ארבעים, למה לא בן שנה אחת בדיוק? אלה מספרים טובים כולם, ולכולם משמעות גדולה במסורה, ויכולנו לדבר בהם עד מאד. מה דווקא שמונת ימים? מה זה פה, חנוכה?
ותשובה ראשונה: כן. חנוכה. בדיוק. אבל לא  זה עם הסופגניות והסביבונים, אלא זה עם המשכן, שכך נפתחת פרשת שמיני בספר ויקרא: ויהי ביום השמיני. מה קורה ביום השמיני? מלאו שבעת ימים שבהם אהרון ובניו יושבים במשכן ולא יוצאים ממנו, ואלה קרויים ימי המילואים: שיש להם להתמלא – לעבור במלואם, וכן במהלך הימים הללו ממלא ה' את ידיהם, כלומר הם ניזונים שלא מן הטבע, ואף אינם נזקקים לעניינים גופניים אחרים. וחכמינו נחלקו, ולכל מפרש גישתו, וזוהי גישתי: שנעלמו מן הציבור לשבעה ימים מלאים, וזה מילוי אחד, וצרכיהם מולאו לחלוטין, וזה מילוי שני, (ובעצם מולאו אותם צרכים על ידי כך שלא היו, שנדחו מפאת הקודש. וזה דומה ללחם לא אכלתי ומים לא שתיתי של משה, שבנוכחות האל, הדברים הללו בטלים ומבוטלים, ואין בהם צורך. רק מצידנו, אלה השוכנים מחוץ לאוהל, עולות שאלות יום־יום, מה הם אוכלים, מה הם עושים, ודברים אלה באים להניח את דעתנו. אבל מצד הקודש, מצד הפנים, הדברים הללו אינם מתקיימים כלל וכלל, ודי).
ולענייננו: ששבעת ימים ראשונים הולד עדיין נתון בקודש הקדשים, כמו לא בקע עוד מרחם אמו. וברור כי בקע, אבל הקשר הפנימי שבינו לבין הרחם (גימטריה אברהם), לבין השליה (גי' משה) ולבין חבל הטבור (גי' אהרון) עדיין נשמר. ומרגע מסויים, זה היום השמיני, פוקע הקשר, ויש להשיב את הרך הנולד אל העולם, אל חיי החול. והברית היא השבתו אל החיים ממש.
ואם תקשה שבני־גויים וערלים אינם מתים בלא־ברית והם חיים ובריאים אשיב לך שהם הם, ואנו אנו, ולהם הנהגותיהם וענייניהם, ולנו הנהגותינו ועניינינו. ואנו קרובים אצל הקודש, והם אינם קרובים שם, ואף־על־פי שתמצא בהם נביאים, קדושים, טובי־לב ושכל, קרבתם אל הקודש אחרת היא. שאין הברית מבטיחה מוסר וטוב־לב ושכל, היא רק מבטיחה ברית אחת לעם אחד לעולם. ודבר זה אוכל בבשרם עד מאד, ומניע אותם לאכול בבשרנו עד מאד, ואין פותר. עד כה אין פותר.

גימטריות:
1) משיוצאים אהרון ובניו מן המשכן ביום השמיני אומר להם משה כך: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ה'. וזה עולה בדיוק למספר הפסוק שלפניו: ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל. שלברית המילה באים כולם, משה, וכהן גדול, וכהנים, וזקנים. כולם כולם נוכחים בברית, עדים לה. וכן עולה למספר ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר, ששואל יהודה את תמר, והיא מבקשת החותם (זו הברית), הפתיל והמטה, שגם הם מסמליה המובהקים של איבר־הברית. כלומר, בברית־המילה, ואין לכחד, נמצא רמז לקרבן שמקריבים הכהנים לפני האלוהים, אחד לחטאת, על חטאים שחטאנו ואנו חייבים עליהם כך וכך, ואחד לעולה, כל כולו קודש לה'.

2) אם נחתוך את הפסוק שמן היום השמיני כך: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם, הרי שנקבל בגימטריה: ויאמר אלהים זאת אות הברית, שאומר האלוהים לנח בעת היציאה מן התיבה. זאת אות הברית. והדברים מדברים בעד עצמם, ואין כאן מה להוסיף.

3) ומן המספר יש עוד רמזים רבים עד מאד, ואם יעלה לפניך הקורא, חפש ולמד, שסודות גדולים טמונים בזה.

תשובה אחרת לשמנת ימים, שעניין זה מבטיח שעל הרך הנולד תעבור שבת אחת בהיותו ערל. ורוח השבת מכינה את הוולד לברית, מחזקת אותו ברוחניות. וחכמים מדברים בזה, מי שרוצה יתכבד וילמד אצלם, ואין צורך לחזור בזה כאן.

עוד מעט בעניין ולד: שמקבילה התורה את הימים העוברים על הוולד לימי הבריאה. בלי קשר ליום הולדתו המנייני – שברגע שנולד כמו נאמר בו יהי אור, ולאחר מכן ממשיך להבנות על פי תכניות הבריאה, שנמתח לו רקיע, ומימיו נקווים אל מקום אחד, ועיניו נפתחות מעט, ואזניו גם כן, והוא ישן הרבה עד מאד, ואור השמש והירח נוגעים בו ומנצנצים לו, והוא נכנס אל ממלכת החיים, והוא אדם, והוא בא אל הקודש ואל המנוחה (זוהי שבת שלו, שבעת ימים שעברו עליו), ואז – ביום השמיני להולדתו, מגורש הוא אל החיים שבכאן, על כאב שבהם, ועל טירוף שבהם. כך שכל תינוק מעשה בריאה הוא, וכל תינוק שבא בבריתו של אברהם אבינו, מעשה בריאה ויצירה ועשייה גם יחד.

כמו־כן אומר בפרשת נח: כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר, שהדור שהשחית וחטא בבשרו מת כולו, והברית מעין זכרון לדבר ההוא, שערל היה הדור ההוא, וערל היה לבו, והשחית זרעו, וכשם שחטא, כך נענש, שהשחית ה' כל הדור ההוא. וגם זה מתקיים בוולד הצעיר, "אל תשחת" אומר לו, "שמור את בריתך", שברית־נח היא ברית־עולם, וברית־מילה היא ברית־עולם, וקשורות הן בקשר הדוק. ועל־פי ראייה זו – כל הברית כולה זכרון למעשה המבול, וגדר שמירה מפניו.

ועוד אומר: מלא שבוע זאת, כדברי לבן אל יעקב, שהיה עליו למלא שבוע עם לאה, ורק אחר כך נישא לרחל, וזה מזכיר עד מאד את שבעת ימי המילואים של אהרון ובניו במשכן, שהיה על יעקב למלא את אותו השבוע בקדושה ובפרישות עם אשתו הראשונה, משל היתה המשכן, ורק אחר כך, ביום השמיני, יכול היה לצאת אל החיים, לעבוד אותם מתוך חול וקודש גם יחד, וזה עניין רחל. ומכאן שרחל ולאה יחד קושרות את שבעת הימים הראשונים עם היום השמיני, שבמקור הדברים אין פירוד, אחיות לשון איחוי, שמשלימות השברים לכדי שלם, ואע"פ שאחדות היא שאיפתנו, הרי שעל מנת לחיות בעולם הזה, מן היום השמיני והלאה מתחולל משבר של ממש באחדות הדברים, והוא המאפשר לכל אחד מאיתנו לצאת אל חייו, ולחיותם על פי אשר דרכו. הכריתה, הכאב, הפירוד, דווקא הם סימנים לכך שהיתה שלמות אי אז, וכי נפגמה השלמות, ויש לשוב ולאחות השברים. כל אלה יחד יוצרים מציאות שבתוכה אפשר לו, לכל אדם, לצעוד בדרכו, ולבוא אלי אחדות ממקומו שלו, ודיברנו בזה הרבה במקומות אחרים.

ועוד נזכיר שבעה ימי אבלות, ובסיומן חוזרים אל החיים. לאט וכואב, חוזרים אל החיים.

ואחרי כל זה אכתוב ואומר כי כל התשובות הללו יפות המה, אבל אינני יודע כלל.
עם זאת אוסיף שלמיטב הבנתי, על פי סדר דברי התורה, מתיבת בראשית ועד כאן, הפירוש של שבעת ימי בריאה העוברים על כל ולד, והניתוק מהם ביום השמיני דרך הברית, הוא פירוש שמתקבל על דעתי כפירוש פשט, יותר משאר פירושים.

המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם
התורה שבה וחוזרת על דבריה הקודמים, ויש לשאול מדוע. אמר המול, ושב ואמר כאן. אמר ימול, ושב ואמר כאן. אמר יליד בית, ושב ואמר כאן. אמר מקנת כספך, ושב ואמר כאן. אמר בריתי ושב ואמר כאן. ואמר בשר ערלתכם, וכאן אומר בבשרכם. ואמר ברית עולם, ושב ואמר כאן.

אם כן, נאמר כי התורה מוסיפה מעין פסקה מסכמת, המאגדת בתוכה את כלל הפרטים שראינו עד כה, כמו מבהירה לאחר כל הנאמר מה צריך להיעשות, על מנת להמנע מטעויות ומאי־הבנות.
יחד עם זה, רמזי הפסוק יפים עד מאד:
1) "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך אחשורוש" (אסתר א', י'). הפסוק שלנו עולה בדיוק כדי התיבות המודגשות, והלא הן שמות שבעת סריסי המלך. שכל סריס כמו מייצג יום אחד, וכלל שבעת ימים הם שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך. ואין כל סריס מייצג יום מסויים מימי הבריאה, אלא, כפי שכתבנו, לכל ילוד שבעת ימיו שלו מרגע שנולד. כך שכל סריס מייצג איכות אחת בשבעת הימים הראשונים העוברים על כל ילוד וילוד. וביום השמיני, כשהכל מוכנים, ניצבים לפני המלך, מוסרת הערלה, והנה נגלים פני המלך. שהברית נכרתת רק אחרי שנמנו כלל סריסים מלפני המלך, לכל אחד תפקידו ואיכותו המייחדים דווקא אותו. ולבסוף ניתן דעתנו לכך שאלה הם הסריסים דווקא.
2) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם (ישעיהו נ"ט, כ"א). גם כאן, עולה כדי התיבות המוגדשות, והנה אנו מוצאים: הברית, הרוח, הדבר, הזרע, זרעו של הזרע, וברית שמעתה ועד עולם. שהנביא מוסיף להבנתנו את החלק הרוחני של הברית, שמשמעות והייתי להם לאלהים שאומר בברית עם אברהם, ואת הדבר, זה דבר ה', זו תורת משה וישראל, והיא בדיוק רוח ה' אשר עליך, שמפרש לנו ישעיהו.
3) וגם אות קין מרומז כאן, שעולה: לכן כל הרג קין שבעתים יקם וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אתו כל (מצאו), ומכאן שברית המילה מרמזת למעשהו של קין, זכרון להריגתו של הבל, אות היא לעולם. ואין אני אומר כי אות קין היא היא הברית, שאין אני יודע כלל מעניין זה. רק שהרמז קיים.

וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר
והנה פתח לגיור. שכן אם נימול תינוק בן 8 ימים הרי שפסוק זה לא חל עליו, ולא בו הוא נאמר. אלא מי שרוצה לכרות ברית עם האלוהים, לבוא בבריתו של אברהם אבינו, ובלשון ימינו – להתגייר, הרי שהדרך פתוחה לפניו. אלא שחייב הוא למול את בשר ערלתו, ואם לא כן, לא יבוא בקהל ה'. ואם בן־בית הוא ועבר עליו מה שעבר, ולא נימול, הרי שבבגרותו חייב מילה, אם רצונו בכך. ואם לא – יכרת מעמיו. כלומר הדרך פתוחה לכאן ולכאן, והאיש מחליט על פי נטיית ליבו, מתוך ידיעה שיש מחיר להחלטתו לכאן, ויש מחיר להחלטתו לכאן. על־פי הבנתו יפעל.

נכרתה הנפש ההיא מעמיה
שהיא יוצאת מן ההיסטוריה היהודית, ואין לה עוד חלק בקורות העם. וזה קרה, וזה קורה, וככל נראה יקרה. יש להסביר כי עם משמעו אב או בן משפחה מצד האב. כלומר נכרת גם מקורות משפחתו ממש, יוצא אל העולם לחפש שם דרכו. ואין מניעה. וברי כי יש צער, שבשר הוא מבשרנו. אבל הלך לחפש בשר אחר.

ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי, שגדלו הפסוקים עד מאד.
רביעי בשבת שופטים, ד' באלול התשע"ה, יפו.

.

.

.

.

.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר

myselfon2

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת לך לך, תורה | כתיבת תגובה