השמיים שבתוכה – סוף (חלק י')

סוף הדברים מכיל הרבה מאד קשקשת, ואין ברצוני להטריחכם בערימות הזבל שלי. לפיכך אקצר מאד את החלק הזה, ואותיר את הנחוץ בלבד.







"בעבר הייתי סבורה שעלי להניב יום־יום המון מחשבות מבריקות, ואילו עכשיו אני מרגישה כמו אדמת טרשים שאינה מצמיחה כלום, אבל מעליה פרושים שמים גבוהים ודוממים. ומוטב כך" (92).

אין יותר לחץ. אני לא צריכה להוכיח יותר שום דבר. לא לעצמי ולא לאחרים. מוטב כך, היא אומרת. אבל אותה אדמה טרשית, עקרה, אינה בודדה. מעליה שמים. הם יהיו שם תמיד. יביטו, ישפיעו, אולי יהיו אדישים כלפינו, אבל הם שם. בדממתם הנצחית. וזה מרגיע.

בגלל עצמת הכתוב, קשה לזכור שהדברים נכתבים תחת שלטון נאצי השואף להשמיד את הכותבת יחד עם כל בני עמה. עם זאת, בחלק מן הרשומות היא עוסקת בכך באופן ישיר, ואז נזכרים. אלא שהיא לא לוקחת את החתירה להשמדת היהודים באופן אישי. "לי", היא כותבת, "כבר לא יקרה כלום" (שם).

זוהי תמונת ראי של "מלכוד־22". יוסאריאן מתווכח עם חבריו בחדר האוכל בפיאנוזה. הוא טוען בתוקף שהאויב מנסה להרוג אותו, שחיילי האויב יורים בו. קלווינג'ר, חברו, עונה לו שאיש אינו מנסה להורגו. "אז למה הם יורים בי?", שואל יוסאריאן. "הם יורים בכולם", עונה קלווינג'ר, ואז הוא מתרתח, ומתחילה סצינה הלרית מובהקת (מלכוד־22, ג'וזף הלר, ביתן, 16). יוסאריאן חי רק למען עצמו, ולמען הנאתו. יש לו ראיית עולם סדורה, הוא יכול להצדיק את עמדותיו בכל מצב, מול כל אחד. הוא גיבור הספר ולכן ראיית העולם שלו נראית מושכת. הוא לא נחמד בכלל, ועם זאת הוא מקסים ושובה־לב. גבר של ממש. אבל הוא לכוד. במלכוד־22. אתי, בניגוד גמור ליוסריאן, לא לוקחת את הדברים באופן אישי. לה כבר לא יקרה כלום, משום שהיא גבהה מעל האישי, והיתה לאיש אחר. גם היא, בדומה ליוסאריאן, שוטחת את משנתה בפני חברים, "אבל", היא מוסיפה, "אין בזה טעם, וזה גם לא משנה" (92).



היא כותבת על המוות. אין היא פוחדת ממנו. לדבריה, פחד המוות גורם לכך שהחיים שאנו מותירים לעצמנו הם "עלובים ומעוותים, שקשה בכלל לקרוא להם חיים" (שם). עכשיו היא מתייחסת אל המוות כאל מכר נושן. "הכל פשוט כל כך", היא כותבת. ובאמת, כשאתה תופש את חייך כלא־נפרדים, אלא כחלק מן המערכת כולה, כל היקום כולו, ולא רק במרחב אלא גם בזמן, הרי שנולדת ומתת אינספור פעמים. כשהתפישה היא כזו, אז המוות הוא ב־א־מ־ת מכר נושן. הוא ב־א־מ־ת בא אלינו והולך מאיתנו בכל יום ויום, משחר ההיסטוריה ועד עתה. בידינו הבחירה: או שנלמד להכירו, או שנמשיך לברוח ממנו, מותירים לעצמנו חיים שהם פגומים, עלובים ומעוותים.

אמרה תורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (דברים ל', 15). שבכל יום ויום אנו מקבלים את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. בכל יום. גם עכשיו, בקוראכם שורות אלה, אנשים רבים מתים, ורבים עוד יותר נולדים. אנחנו מתים ונולדים. זה באמת כל־כך פשוט.



ואז היא מתפנה ללכת לישון, ולחשוב על ס. ועל סידורי השינה של מחר. אבל לפני כן היא מתפללת בעבור החייל הגרמני הצדיק, שנתן אוכל לנערה, מפני שהיא מזכירה לו את בת הרב שבה טיפל לפני מותה. גם הוא סובל, היא כותבת, "ועלינו להתפלל למען הסובלים" (93).

לילה טוב.







סוף דבר

פגשנו מורה רוחנית. היא מאוד רצתה בזה, ולא זכתה לדעת שהוסמכה לכך אחרי מותה. היא כותבת בעצמה: "הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים, כדי שאוכל להסביר את זה" (91). במילה "זה" היא מתכוונת לתובנותיה בדבר שלמות וכוליות, אתם מוזמנים להציץ בקטע, זה עמוד קצר. היא לא עוצרת כאן. היא ממשיכה ואומרת, "אם לא אזכה לכך, מישהו אחר יעשה זאת במקומי, ומישהו אחר ימשיך לחיות את חיי מהמקום שהם נפסקו בו, ולכן עלי לחיות אותם כמיטב יכולתי, ובמלוא אמונתי, עד נשימתי האחרונה, כדי שמי שיבוא אחרי, לא יצטרך להתחיל מאפס, וכדי שיהיה לו קל יותר" (שם). יש לשים לב: על עצמה היא כותבת הייתי רוצה. לא בזמן הווה. לא "אני רוצה". היא מכירה באופן עמוק במעמדה כנידונה למוות, ולפיכך, היא איננה יכולה באמת לרצות משהו בעתיד. לכן "הייתי רוצה". אבל על ממשיכיה היא כותבת בלשון כמעט נבואית – "מישהו אחר יעשה זאת במקומי". היא קובעת עובדה. הבטחון המלא שלה בדרכה מאפשר לה לקבוע: בבוא היום יראה מישהו את הכתבים שלי, וימשיך משם.



אתי פתחה את לבה בפנינו ככל יכולתה, בהתמסרות אין־קץ. היא כספר הפתוח בפני תלמידיה. זהו ספר יפהפה, עדין אך חזק מאוד, ולמרות שנשרף הוא חי ובועט יותר מאי־פעם.

בספרו "האמן ומרגריטה" כותב בולגאקוב את משפט הנצח שלו – "כתבי יד אינם נשרפים". אם כבר דימיתי את אתי לספר, עלי להחיל עליו את המשפט הזה. היא לא נשרפה. אמנם גופה בער, אבל היא עוד כאן, איתנו, מצביעה על כל פרט ופרט סביב, ובקריאה תמימה מאוד ועמוקה מאוד אומרת: "החיים יפים ורבי משמעות, והכל פשוט כל־כך".















פורסם לראשונה בקפה דה מרקר ב 23/06/2019
2086 צפיות









פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

השמיים שבתוכה – מוארת (חלק ט')

1 ביולי 1942

השמועות על המתרחש בפולין לא מפסיקות לזעזע. אתי אומרת שהגוף שלה מרוסק לאלפי רסיסים, ובכל רסיס מתקיים כאב אחר, תוצאה של השמועות הללו. נפשית, היא אומרת, הספקתי לעכל את זה, אבל פיסית – עדיין לא. מוזר לה שהגוף מפגר אחרי הנפש.

היא כותבת שהתפללה המון, ושכל תפילותיה מבקשות פשטות רוחנית. היא קמה מוקדם בבוקר, חרדה אוחזת בה, כמו בכולם, אבל אחרי שעה היא שוב "סמל השלווה". והיום נמשך ונמשך, והגוף כואב לה. זהו יום קשה וארוך. בתוכו היא הספיקה לתת שיעור ברוסית, ובערב היא תעניק טיפול פסיכולוגי לנערה קתולית – "אחת מאלה שקשה להם" (88). היא אומרת שהטיפול בלא־יהודים בתקופה כזו, נותן לה תחושה של עוצמה גדולה. ולפתע פתאום היא כותבת: "התחיל יום חדש. האור של היום השתנה, וכל העייפות עברה". היא בדרך לס. הידיד-מורה-מאהב שהופיע בחייה לפני ששה-עשר חודש, והיא מרגישה שהיכרותם נמשכת כבר אלף שנה. לפני שהיא יוצאת אליו היא כותבת על הסבל (89), על כך שאפשר ללמוד לסבול נכון, בכבוד. היא כותבת שהאדם בעולם המערבי המיר את יכולתו לסבול באלפי פחדים, ושחייו אינם חיים: פחד כניעה, ייאוש, מרירות, שנאה. לאבד חיים כאלה, היא אומרת, זה לא לאבד הרבה. היא קוראת להשלמה עם המוות, נורא ומחריד ככל שיהיה. היא רואה את עצמה בשדות הקרב בפולין, שדות ירוקים של רעל. הכינים בפולין אוכלות גם אותה. היא מזדהה בכל נימי נשמתה עם גורל עמה. היא מתה עם כל נרצח, בכל טרנספורט, בכל אקציה, בכל הוצאה להורג, ובכל מוות מרעב או ממחלה. יום אחד היא מתה 33,771 פעמים, יחד עם הנרצחים בבאבי־יאר (על פי סטאלינגד, אנטוני ביוור, עמ' 47). היא אומרת שהיא חיה כל רגע אלפי מונים. כעת היא חיה דרך כל אדם בעולם.


יום־יום היא איתם, ועם זאת היא גם באמסטרדם, עומדת על־יד השיח, מסתכלת אל פיסת שמיה. יש בנו מקום לכל אלה, לאלהים מצד אחד, למוות אכזרי ונוראי מצד שני.

"עלינו ללמוד לשאת את הסבל בתוך עצמנו, ולא להטיל על אחרים את משא פחדנו וקשיינו". כל־כך הרבה אומץ יש בה, תוצאה של עבודה קשה. האומץ צמח בקרבה בשנה האחרונה, וכעת הוא עץ איתן ומשגשג. היא מביטה אל מקומות שכה מפחידים את כולנו, והורגת את הפחד. דבר אינו מפחיד יותר, הכל מתקיים על רצף, חלק מתהליך, ולכל אחד ואחד יש חלק. אתי החליטה שאת חלקה היא תבצע היטב. עלינו ללמוד וללמד זאת, ביד חזקה, היא אומרת. היא כותבת "דיבורים מוליכים לאי־הבנה". אנשים לא מבינים אותה. היא יודעת שהיא אחת למיליון. קשה לאנשים עם האמיתות האלה. עבור חלקם האמת היא הרצון לאכול, ושיטפלו בהם, ולבכות כשקשה. ולשאת את סבלם בלא חן. זה מה שהם מכירים. אחרים ייאבקו. יקומו להרוג את רוצחיהם. אבל לא היא. אין באפשרותה להעביר את תובנותיה כי, כאמור, דיבורים מוליכים לאי־הבנה, ואילו השתיקה לא. זוהי משמעות של שתיקה שקוויה ברורים, שתיקה שאינה מעורפלת. כעת היא כותבת מעט מלים על דף ריק, והן מדגישות את השתיקה. כשהיא אומרת את אמיתותיה, אנשים לא מבינים אותה. זהו אחד השיעורים החשובים לאדם הער: ההתעוררות, על־אף היותה מרתקת ומושכת, לא מתאימה לכל אחד ואחת, ולא כולם רוצים בכך. גם את זה עליה לקבל. יש מי שצריכים לחיות באפילה. ישעיהו הנביא מבטיח אור גדול בקץ־הימים, אור הלבנה כאור החמה הוא אומר, אבל אם מישהו רוצה את האור הזה לפני אותו קץ מובטח, עליו לדעת שזוהי דרכו שלו בלבד, ולאו דווקא של אלה הסובבים אותו. עוד מעט עליה לצאת לפגישתה עם סמ"ך, ספיר האהוב שלה, אבל היא ממשיכה לכתוב. עוד כמה דברים שהיא חייבת לומר. היא אומרת שהיא מקצה לסבל את מקומו,שהיא יודעת שהמקום שהוא תופס בחיינו אינו קטן כלל. גדול או קטן, זה לא משנה את העובדה שגם הוא צריך מקום. היא מכירה בכך שהסבל קיים מאז ומתמיד, ובכל תקופה לובש פנים אחרות, פעם אינקוויזיציה, פעם מלחמה, פעם רעב, פעם מחלה. מה זה משנה איזו צורה הוא לובש היא שואלת, ומשיבה – מה שכן משנה הוא האופן שבו אנו מתייחסים אל הסבל, כיצד אנו חווים אותו. היא שואלת את עצמה אם כל אלה אינן אלא תיאוריות יפות שאני מפתחת מאחורי? והיא עונה שאינה סבורה כן, ואף אומרת, "בקרוב אעמוד מול מבחן המבחנים". הימים קשים מאוד, השיחות מלאות בביטויים המדגישים את אי־בטחונם של החיים בעתיד. איש אינו יודע מה יוליד יום, ואם יזכה לחיות עוד מעט קט. החושך התגבר עד־בלי־די, מה שמבליט עוד את קרני האור הבודדות המנצנצות באפלה. אתי יודעת שיקיריה בסכנה, והיא אומרת, לפעמים אני כורעת תחת הנטל, אבל אני בו בזמן חשה את הצורך לשלב ידיים – לדעתי בתפילה – ולתת לחיים את הכבוד המגיע להם – הם ראויים שיחיו אותם למרות הכל. אין זאת אומרת שהיא תמיד בשליטה, אבל, היא כותבת, "בשלב מסויים צומח משהו בתוכך, ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד" (90, ההדגשה במקור).



זהו, אתי התעוררה, ולעולם לא תישן שוב. אורה יזהיר בכל העיתים, הרבה אחרי שגופה יעלה בלהבות, ויאיר את פנים הקרמטוריום, יחד עם גופותיהם של ששת המיליונים. וגם אם נפשם של רבים מהם כבתה, הם האירו בגופם, עת הועלו באש בתוך הכבשנים. את אורה של אתי אפשר להרגיש עד היום, ואם עברתם איתי את הדרך הארוכה עד לכאן, אני חושב שתסכימו. אם לא, אני מקווה בשבילכם שאתם יכולים לראות את יופיים של היומנים, את יופייה של אתי. להבחין ביופי זה תמיד חשוב.



























[כל זה נשמע מאוד מיסטי, על כל הקונוטציות שהמילה הזו מכילה בקרבה. חבל שהמילה נפגעה, אבל שימוש מוגזם במילים, כמו בכל דבר, פוגע בהם. לכן ברצוני לדון בקצרה ביחסה של אתי למיסטיקה. פעם אחת בלבד ביומנים היא מתייחסת לזאת, וכך היא כותבת: "אנחנו מנסים להציל כל כך הרבה בחיים באמצעות מיסטיקות מעורפלות. אבל המיסטיקה צריכה להישען על בסיס של כנות מוחלטת, ועל בחינה קרה ונוקבת של הדברים (82)". מה שנקרא מיסטיקה רציונלית. כלומר, תהליך הבנייה המיסטית חייב לעבור דרך הרציו. שיהיה על מה להישען, שיהיה כלי נייטרלי, שבאמצעותו ניתן לבחון את הדברים באופן קר ונוקב, ואם הם לא נראים לנו, אז לא לקבלם, להרחיקם מעלינו.

עלינו להמנע לחלוטין משקר עצמי, מהעלאה של רעיון מקרי כלשהו, מופרך יותר או פחות, ואז הליכה אחריו משל היה אמת. הרעיון חייב להיות מגובה, ולא מעורפל ותלוש. מעניין לראות את מערכת היחסים המתפתחת בין הרציונל לבין המיסטיקה. כל אחד מהם מעמיד את השני במבחן בלתי פוסק. הרציו יאמר למיסטי: "הבלים, אינך יכול להוכיח דבר". והמיסטי ישלוף את נשק יום הדין, ומניה־וביה ישיב: "אתה לא יכול לפתור פרדוקסים פשוטים, וחוץ מזה – אפילו המתמטיקה שלך איננה שלמה". על מנת להביא לשלום בין הצדדים הנצים, צריכה הנשמה להתערב, לתווך בין השניים, וללמד את הרציו לחיות עם סתירות, מחד, ואת המיסטיקה לכבד את מסקנות ההגיון, מאידך. או־אז, כאשר ילמדו השניים לבטוח זה בזה, תגלה סוף־סוף האחדות, ייווצר המיסטיקן הרציונליסט, שאינו מתפתה לכל מכשף ומעונן, אבל יכול להכיל בקרבו, למשל, אמונה מוחלטת ואהבה אינסופית. את זה, אני חושב, היא למדה מאחד מחבריה, אוגוסטינוס, שהיא כל־כך אוהבת לקרוא.]



על כל פנים, אתי התעוררה. מה משמעות הדבר? מה בדיוק השתנה? המון שאלות עולות כעת.

אתי כותבת: "נכון, אני עדיין יושבת אל אותו שולחן כתיבה, אבל אני מרגישה שאני צריכה למתוח קו מתחת לכל מה שנאמר עד עכשיו, ולהמשיך מכאן והלאה בניגון חדש" (שם).

היא עומדת פתאום בפני הכרה חדשה. הנאצים רוצים להשמיד אותה, ואת כל היהודים. אבל ההבנה הזאת לא משתקת אותה. להיפך. עכשיו היא משתחררת: "אני משלימה. עכשיו אני יודעת. לא אטריד עוד אחרים בפחדים שלי, לא אגיב במרירות כשאחרים לא יבינו מה קורה לנו, ליהודים. לא אניח להכרה אחת לכרסם באחרת, או לשים אותה לאל. אני ממשיכה לחיות ולעבוד באותה מידה של דבקות, והחיים נראים לי רבי משמעות, ל־מ־ר־ו־ת ה־כ־ו־ל, גם אם אני מעיזה בקושי לומר את זה באוזני אחרים" (שם, ההדגשה במקור).

מן המלים הללו אפשר ללמוד הרבה על רוחניות. אפשר ללמוד הרבה על אתי. זה היינו־הך, רוחניות ואתי.

היא חוששת שמא תטריד אחרים. היא מודאגת מכך שהרעיונות החדשים העולים בקרבה עשויים לפגוע בהם. היא מבקשת להיות על־ידם, מוכנה לעזור, להקשיב, לתמוך. לא להטריד. שבה ועולה כאן הגישה האזוטרית – הגנה על האמיתות הללו מפני ההמון, והגנה על ההמון מפני האמת. זאת משום שההמון איננו מוכן. עדיין. הרוחניות היא, בינתיים, עניין ליחידים. יש להיות בשל לרוחניות, וחשיפה מוקדמת מדי לרעיונות הרוח עלולה לפגוע במי שאיננו מוכן לכך.


[ההפתעה הגדולה שלי: אתי משייכת את עצמה. היא יהודייה, בת לעם היהודי. ציפיתי שעם ההתקדמות הרוחנית שלה היא תפסיק לראות בעצמה פרט מסויים השייך לקבוצה מסויימת, וכי היא תראה את הכלל בלבד. אבל לא. היא יהודייה, ומהר מאוד זה נעשה ברור מדוע. אדם רוחני אינו מפסיק להשתייך, הוא פשוט לא נותן משמעות מיוחדת לקבוצה שאליה הוא משתייך, ממש כשם שאינו נותן משמעות מיוחדת לכל דבר אחר. המשפט ששבה את לבי הוא שהיא לא תניח להכרה אחת לכרסם באחרת. זה משפט מצמרר, משום שההכרה האחת הזו, היא שהיהודים כולם נלקחים להשמדה. אבל אתי לא הופכת את זה לכותרת צעקנית. היא קוראת לזה "הכרה אחת". ואז היא מוסיפה, שהיא לא תתן לה לכרסם בהכרה אחרת. משום שהאחת אכן לא עליונה על האחרת, ויש לה מקום בדיוק כמו לחברתה. ומהי אותה הכרה אחרת? שהעולם יפה, ושהחיים רבי־משמעות. ואמנם יכולות שתי ההכרות הללו לדור בכפיפה אחת, אך רק האדם הער יכול להכיל זאת בקרבו.]


"החיים והמוות, הסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים, העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור, כל זה מצוי בתוכי. כל זה הוא שלמות אחת, ואני משלימה איתה כולה" (91). היא סיפרה לנו קודם על השמיים שבתוכה. עכשיו היא מפרטת מה זה שמיים. שמיים זה החיים והמוות, השלפוחיות והיסמין, השמחה והרדיפות. והם כל־כך יפים. אתי חיה את הכוליות באותו הרגע, ואני יכול לחוש זאת דרכה, כאן ועכשיו, בלי גבולות של זמן ומקום.









גם עורך הספר חש בשינוי. הוא מותח קו בין החלק הזה של היומנים, לבין הדברים שבאים אחר־כך. הוא משאיר קצת יותר מחצי עמוד ריק, והיומנים, בניגוד גמור לעריכת הספר עד כה, נמשכים מהנקודה בה הפסיקו – אבל על עמוד חדש.










































פורסם לראשונה בקפה דה מרקר ב 23/06/2019
2202 צפיות








פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

השמיים שבתוכה – מזרחה (חלק ח')


(הערה: במידה רבה זהו החלק החשוב ביותר, העמוק ביותר, החריף ביותר. נוקב לב ונפש ורוח ונשמה. אין לי אלא לקרוא את דבריה ולהשתאות. איך היא יכולה? כמה כוחות יש לה?)





גזירות חדשות על היהודים. עליהם למסור את אופניהם, נאסרה הנסיעה בחשמלית, ואסור לקנות אצל הירקן. אסור לצאת מהבית אחרי 8 בערב. הגזירות הללו צועקות: "אנו באות לקחת מכם עוד צלם אנוש. לקלף מעליכם עוד שכבה של התנהגויות אנושיות פשוטות". לרכב על אופניים, לקנות ירקות. רק אחרי כל הקילופים האלה, כשכבר לא נותרה דרך אחרת להשפיל, רק אז ייקראו למחנה המעצר.

אתי כותבת: "כשיורד עלי דיכאון בגלל הגזירות האלה…אני יודעת שלא הגזירות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עגמה, והיא מחפשת לה דרך להתבטא, ולהוכיח את עצמה" (80).

יש לאתי, כמו לכל היהודים באמסטרדם (ובאירופה בכלל יש לומר), כל הסיבות שבעולם להיות עצובים, כועסים, מפוחדים, קורבניים. זה אנושי, זה מובן, וגם צפוי עד מאד. אבל לא אתי. היא מצליחה לשמור על הצלם שבה, ולא נותנת לגזירות הללו לגזול את חרותה הפנימית. מבחינתה, הן כמעט לא אמיתיות (המלה "כמעט" חשובה כאן מאד, שכן היו אלה גזירות אמיתיות, ממשיות, ואנשים רבים נרצחו בעטיין). הן לא סיבה לתגובה יוצאת דופן, אבל הן כן נותנות לעגמומיות שבתוכה אפשרות להתבטא. אבל, וזה ייחודי מאד, עגמתה היא פנימית, ולא חיצונית. היא לא נגרמת בגלל הגזירות, אלא מהווה ביטוי אנושי למבנה הנפש שלנו, כפי שהתפתחה לאורך ההיסטוריה, האבולוציה. אתי מוסיפה – "אצלי הכל מתחיל בפנים ויוצא החוצה, אף־פעם־אחת לא להפך. בדרך כלל הגזירות האיומות ביותר – והן אינן מעטות – מאבדות הרבה מהאיום שבהן, לאור האמון והבטחון שבי" (שם). כבר דיברנו על האמת הפנימית שלה, אמת שנובעת מתוכה ולא מוכתבת מבחוץ. כאן אנו יכולים לראות את היישום של אותה אמת בחיים ממש. המציאות היא פנימית, מה שקורה בחוץ אינו מהווה סיבה לכלום. הבטחון והאמון שבפנים, מפשיטים את האיום החיצוני, ומציגים אותו במערומיו. הוא אינו כה מפחיד. רק הפחד ממנו מפחיד, ועל הפחד הזה אפשר להתגבר.



אתי מציגה בפנינו עוד מכוחותיו של ס. היא מלאת פליאה על יכולתו לטפל בשישה אנשים נוספים, ולהקדיש להם מזמנו. היא מתארת את עבודתו אתם ככזו שמסלקת את המוגלה, וחושפת את הכוחות הטמונים בהם, עד אשר "מנשמותיהם המיובשות מתחילים לנבוע מעיינות המים החיים". הוא קוסם. היא משווה אותו לדמות של כומר טוב בספר שהיא קוראת, שמתווך בין אלהים ובני־אדם, ואשר מבין את מי שנמצא בתהליך התהוות, משום שלדברים הגשמיים אין כל אחיזה בו. אחר־כך היא כותבת על עוד נסיגה שחלה בקרבה. היא רוצה אותו לעצמה, את ס. שלה. שהיא תהיה מוגבלת, והוא יהיה מוגבל, וכך הוא יהיה רק שלה. זרימת המים החיים שלה נחלשה מאוד, והיא כועסת על־כך, וגם על עצמה – "אני קטנונית". ואז פתאום היא לא אוהבת אותו. ולבסוף, מתוך הבלבול הזה היא מוציאה את המשפט הבא, ובדמיונה, היא שמה אותו בפיו של ס: "בכל סוג של יחסים יש נסיגות. צריך להמתין בשקט עד שזה יעבור, הכל שוב יבוא על מקומו" (81). להמתין בשקט. לא להגיב. להתבונן במצב ולא להבהל. או־אז אפשר לבחון כמה דברים כמו: מה אני לא אוהב? מה קרה? למה זה קרה? מה אני רוצה שיהיה? מה אני חושב שיהיה? היא גם אומרת לעצמה לא לייחס לרגעים הללו חשיבות כאילו הם נצחיים. לא להסחף אחרי מצב רוח של רגע, במיוחד כשזה רגע מנומנם. פשוט להמתין בשקט. זה יעבור.



אתי חוזרת לגזירות שהוטלו, ומעידה על עצמה שאין להן השפעה רבה עליה. היא טוענת שהיהודים מסכימים להיות מושפלים. לדבריה, לכל מעשה השפלה צריך שני צדדים, ולו לא היה צד מושפל, הצד המשפיל היה מתפוגג. היא אומרת שצריך לחנך את היהודים לחשיבה כזו, ואז היא מתארת את הבוקר שלה: היא נוסעת על אופניה, ובכל מקום שלטים האוסרים על יהודים להכנס או לעבור. אסור להם לפנות לדרכים המובילות אל הטבע. והיא אומרת: "נהניתי מהשמיים הרחבים המשתרעים לפני בשולי העיר, ונשמתי את האוויר שאין עליו הגבלות… השמיים משתרעים גם מעל פיסת הדרך המותרת לנו" (83). היא יכולה להכיל בקרבה כל־כך הרבה, עד שהיא איננה נפגעת כלל. היא אומרת שהחבלה הקשה ביותרת נגרמת לנו על ידי עצמנו. היא מתכוונת ליחס ולמשמעות שאנו נותנים לדברים. אם לא נרגיש כלואים, לא נהיה כלואים: "החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חפשייה" (שם). היא יכולה לחוש את השמיים בכל מקום, כי הם נובעים מתוכה: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלהים, ואני מאמינה בבני־האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (שם). זהו, היא על סף סיום חוק לימודיה. עכשיו כבר לא משנה לה מה יגידו ומה לא.

היא מסבירה את משנתה הפוליטית: "אדם לא צריך להתבייש בכך שהוא עובד על עצמו, זה באמת לא סתם אינדיבידואליזם חולני. ושלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, ויהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו… אני משוכנעת שזה הפתרון היחיד" (83-84). היא מבחינה בין עבודה עצמית לבין עיסוק אובססיבי בעצמי. נכון, יש מצב של "אינדיבידואליזם חולני" כלשונה, שבו אדם עסוק ברצונותיו שלו בלבד, ולא אכפת לו אם מישהו אחר ייפגע בדרך להגשמתם. הוא ורק הוא. הצרכים הפשוטים שיש לכולנו, אוכל, שתייה, שינה, הופכים אצלו לתאוות, והוא עסוק אך בהם ובהגשמתם, והכלל נתפס בעיניו ככלי לשימוש עצמי, כמראה שממנה ניבטת דמותו הבלעדית. לא על זה היא מדברת. היא אומרת מפורשות – להגיע לשלום פנימי, לעקור את השנאה מתוכנו, להפוך אותה לאהבה. לטוות זהב מקש. לבער את הרע מקרבנו. במצב כזה, פגיעה באחר איננה באה בחשבון, אלא מורחקת ממעגל החיים, שכן אין לה יותר מקום. למעשה אתי מדברת על מצב של גאולה כללית – כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, מה שאומר שהיחסים החברתיים לא יהיו מבוססים יותר על פחד ועל צבירה, אלא על אמון, שיתוף ונתינה, כאשר כל אנשי העולם ערבים זה לזה. היא חותמת את רשמיה מאותו היום באומרה: "אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת 1942 לספירה, השנה המי־יודע־כמה למלחמה".



לכל אורך היומנים, אנו רואים שאחרי שיאים של הבנה באה נסיגה. הפעם היא כותבת להרתה (כך במקור), ארוסתו של ס. החיה בלונדון. היא לא ב־א־מ־ת כותבת לה מכתב ומתכוונת לשלוח, אלא כותבת להרתה דמיונית, נמענת־נפקדת. בתחילת המכתב יש רגש נקם. יש קנאה. אבל מהר מאוד אתי עוברת מקנאה לחמלה. היא חולקת איתה את אהבתה לס. היא כותבת שהוא פתח לה את השער כלפי היקום. היא כותבת שהמחיר על כך הוא יקר, שנים של דם ודמעות. אבל, היא מוסיפה, זה שווה כל גרוש, וכל סבל (85). היא מספרת להרתה שיש אישה אחרת באמסטרדם, שמתפללת עבורה (עבור הרתה). זה לא עניין של מה בכך, כי המתפללת ההיא אוהבת גם־כן את ס. אהבה גדולה. אבל היא מוצאת בתוכה מקום לאהוב גם את ארוסתו, ולהתפלל בעבורה. אתי מעידה על עצמה שהיא עדיין לא בשלה לכך.



וכל זה נשמע כל־כך מוזר, כשמסביב המלחמה מתכערת מאד, והנאצים כבר החלו בהשמדה. סביר מאד יהיה אם נשאל על מה ולמה היא בכלל מתעסקת באהבות ובקנאות. או בהורים שלה. אלא שאלה הם החיים, והיא לא מוכנה להפסיק לחיותם. להיפך, היא לומדת כיצד לחיות באופן מלא ומשמעותי. אתי כותבת שהיא מנותקת מהוריה, למרות שמפרידים בניהם רק שעתיים נסיעה. היא יודעת שהם אינם רעבים, ושישנם אנשים הדואגים להם, ודי לה בכך. ברקע מסתובבות שמועות שכל יהודי הולנד יישלחו בקרוב לפולין, ורשת השידור האנגלית הודיעה שמאז אפריל 41' נספו 700,000 יהודים בגרמניה ובארצות הכבושות. ואתי בשלה: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88). המשפט הזה בא מיד אחרי שהיא מספרת לנו על השבע־מאות־אלף שנספו. חייה יפים ומלאי משמעות, למרות מאות־אלפי נרצחים, אחיה, בשר מבשרה. דבריה ממחישים היטב את היותם של הדברים כולם חשובים בדיוק באותה המידה, ולא חשובים כלל.



בקטע האחרון אפשר למצוא כמה תובנות: חוסר המשמעות הוא תוצאה של מעשי ידי האדם. האל לא חייב לנו כלום, אנו אלה שחייבים לו. אני, אתי, חווה את היותי אחדות אחת עם העם היהודי. לכן מתי אלף מיתות באלף מחנות, כי הייתי בכולם, כי אני כולם. העם היהודי הוא אחד, ובאופן רחב יותר – הכל הוא אחד. לכן "הכל ידוע לי". ומתוך כל זה ודאי "שחיי יפים ורבי משמעות".



היא ממשיכה למצוא יופי בכל מקום. למשל, זמן־מה לפני כן היא מספרת על חוויותיה כשהתבוננה בציורים יפניים. הדיוק שבהם מרשים אותה, ואז היא יודעת: "כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למלים. אני שונאת ריבוי מלים. הייתי רוצה לכתוב רק מלים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה, ולא מלים שכל מטרתן להחריש את השתיקה ולנפץ אותה. המלים צריכות להדגיש את השתיקה" (77). זאת משום שהשתיקה יפה היא, והיא הדרך היחידה לקשור קשר. אין דרך טובה יותר. עלינו לדעת שהדיבור הוא הכרח ושעלינו לכבדו. ממש כשם שנשימה היא הכרח. מי מאיתנו שם לבו לנשימותיו? מעטים בלבד, רק אלה המתרגלים נשימה. אתי מלמדת כי עלינו לשים לבנו בכל העתים לדברים הטריוויאליים ביותר. עלינו להבין כי הדיבור הוא יקר, ולכן יש למעט בו ככל הניתן. עלינו ללמוד להדגיש את השתיקה, ולהפסיק להכביר מלים. גם דוד המלך ידע: "לך דומיה תהלה" (תהלים ס"ה, 2). היא מתארת את אחד הציורים היפניים שראתה – ענף פורח בפינה התחתונה של הדף. זה הכל. כמה משיכות מכחול מעודנות – דיוק בקטן שבפרטים – ומסביבן החלל הרחב, לא ריק, אלא מלא השראה. היא רוצה לכתוב כך. "מלים על רקע ללא מלים. ויהיה קשה יותר לבטא את השתיקה ואת הדממה, מאשר למצוא את המלים. יהיה עלי למצוא את היחס הנכון שבין המלים לשתיקה, השתיקה שמתרחש בה יותר מאשר בכל המלים ואין הכוונה לשתיקה מעורפלת וערטילאית, אלא לשתיקה שיש לה קווים ברורים וצורה משלה" (שם). עד כמה שהקטע הזה איננו ברור, כך בדיוק הוא ברור. שוב, התייחסות למושאים באמצעות היפוכם, בו־בזמן, על־מנת להמחיש את אמיתות קיומם ואת עוצמתם. השתיקה כאיכות המבטאת יותר מכל המלים, שתיקה שאיננה מעורפלת. אנו נוהגים לומר על מלים שהן מעורפלות, מהי שתיקה מעורפלת? ולעומתה, מהי שתיקה עם קווים ברורים? היא נסחפת בתוך הנוף היפני שבראשה. היא רוצה לטייל בנופים יפניים, היא מאמינה כי הם יעזרו לה להבין כיצד ברצונה לכתוב, כדי להעמיק את הידיעה, בלשונה. בכלל, היא אומרת, "אני מאמינה שיום אחד אפנה מזרחה, כדי למצוא שם בחיי היומיום, את אותו הדבר שכאן אני חווה אותו כיוצא דופן" (שם). נמצאת כאן עדות ישירה לכך שרעיונותיה של אתי בדבר החיים עולים בקנה אחד עם הפילוסופיה המזרחית, והיא מאמינה שחיי היום־יום במזרח עשויים להתאים לאופן שבו היתה רוצה לחיות את חייה שלה. אולי שם היא תחדל מלהיות יוצאת־דופן.



אתי פנתה מזרחה, אבל הגיעה רק עד אושוויץ.



























פורסם לראשונה בקפה דה מרקר ב 22/06/2019
3113 צפיות













פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

השמיים שבתוכה – פעימות (חלק ז')

המלחמה עושה את שלה, והתמשכותה מתישה את הכל. מזה כשלוש שנים נתונה היבשת במצב של מלחמה, ובשלב זה גם ארצות־הברית ויפן כבר מעורבות עמוק בתוכה. האנשים יגעים, למודי אבדן וסבל, מגדרים עצמם בפני הכאב המתמשך. גם אתי בונה חומות סביבה, אבל אלה חומות של תפילה. היא מתפללת הרבה, ואומרת שהיא יכולה לדמיין מצב שבו היא תכרע על ברכיה ימים שלמים. אחר־כך היא מספרת שבעת הליכתה ברחוב, ראתה שיח ורדים. על־ידו עמדו חיילים גרמנים. נבחין כאן שהיא לא ראתה את החיילים ואת האיום הנובע מהם. היא לא נבהלה וברחה. היא ראתה שיח ורדים, כלומר בחרה לתת מקום בתודעתה לחיים הטבעיים, לפריחה, לצבעוניות ולריחניות. וגם, ללא ספק, עמדו שם אנשים לבושי מדים. היא לא נותנת לזה בלעדיות. זה רק חלק משלם. זה יפה מאד. אחר־כך היא מדברת עם חבר, (כנראה עם ס.) על העתיד. הם רוצים להשאר יחד. היא אומרת: יבוא יום ואכתוב. זוהי נקודה מעניינת. ראינו שהיא מתמסרת לחיים, אנו חוזים בנקודת מבטה המיטיבה והאוהבת. היא במקום טוב. כשהיא אוכלת היא אוכלת, וכשהיא נוטלת ציפורניים אז כל תשומת הלב שלה מוקדשת לעניין. אבל כשהיא כותבת, היא לא מצליחה להתמסר כל־כך. היא אומרת יבוא יום ואכתוב, לשון עתיד, למרות שאפשר לראות בקלות שהיום הזה כבר הגיע, ואיכשהו היא לא שמה לב.


החברים של אתי: מיכלאנג'לו וליאונרדו, דוסטוייבסקי ורילקה, אוגוסטינוס הקדוש, ושליחי הברית החדשה. היא אומרת – אני בחברה טובה. ועם כל אלה בקרבה היא פונה אל אלהים: "קשה לפעמים לתפוס ולעכל מה שהברואים בצלמך מעוללים זה לזה בימים פרוצים אלה… אני לא חושבת שאני מנוכרת לחיי העולם הזה, כמו שידידי הקרובים אומרים עלי בטוב לבם. כן, אני יודעת שלכל אדם המציאות שלו, אבל אלהים, אינני בעלת חלומות והזיות… אני מביטה בעולמך בעיניים פקוחות, אינני בורחת מהמציאות, ואיני מחפשת מקלט בחלומות נעימים.. אני ממשיכה להלל את הבריאה למרות הכל" (75).
אחר כך אנו קוראים את המילים הבאות:

"שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים, והרגשתי בטוחה כל־כך, ומוגנת. וחשבתי לעצמי, זה מפליא כל־כך. אנו שרויים במלחמה, אנשים נשלחים למחנות ריכוז, מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב, אני עוברת על פני בתי רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם נידון למוות, וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, ושרירות הלב, והשנאה חסרת האונים והסאדיזם…

ובכל זאת – ברגעים של הסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתאר אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל־כך, ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה
". (75-76).


אתי מוכנה. רק עוד דחיפה קלה. היא כבר אומרת את כל המלים הנכונות, היא כבר מרגישה אותן באמת ובתמים. החיים חשופים, כבר אין חוצץ בינה ובניהם. אין לימודים, חברים, משפחה. יש חיים, והם עירומים בנוכחותה. היא שומעת את פעימות ליבם, והן טובות. המוות והאכזריות אינם משנים זאת. החיים רחומים. אנחנו לא כל־כך, אבל זה לא מעניין אותה מה אנחנו. היא חיה. היא ניצבת על הגבול שבין העולם שבחוץ לעולם האמת, היא יודעת מה היא רוצה, ואין עוד דרך לעצור את תנועתה. רק עוד הפניית ראש אחת קטנה, שלום אחרון, ואחר־כך היא תהיה שם. מוארת.

כן, אחר יש קצת ס. ואם להתחתן איתו או לא, וכשפניו נראו זקנים היא נרתעה. זה הבהיל אותה. והיא לומדת: אסור להגיב לכל שינוי קטן, "כיוון שאין לזה כל קשר לדברים החיוניים והאמיתיים". זהו עיקרון חשוב ביותר בחיי רוח. לא להגיב. לפעול כן, להגיב – לא. תגובה איננה פעולה רצונית של אדם. היא, כשמה, תגובה על אירוע חיצוני. המגיב הוא נפעל ואין הוא פועל.

אם תחושת החיים שלי טובה, אז כל ההרג מסביב לא ישנה זאת, ואם פניו של ס. נראו לפתע זקנים אין בכך דבר, שהרי הוא נותר אותו אדם מקסים ומורה נהדר. אין זאת אומרת שעלינו להמנע מבחינת הדברים. אבל עלינו לדעת שבחינה היא תהליך ארוך, מתמשך, ולא שיפוט רגעי. אפשר לומר למעשה, כי כל מה שאתי עשתה בשנה האחרונה זה להתבונן, לבחון, ואט־אט לזנוח את האמונות שניטעו בה בילדותה, כחלק ממערכת אמונות ממוסדת, חברתית, ותחת זאת היא פיתחה מערכת של תפישות אמיתית יותר, מערכת עצמית, ולא כזו שמולבשת מבחוץ.

זה עשוי להיות מסוכן.

מה זאת אומרת לפתח מערכת עצמית של תפישות? זה נשמע כאילו כל אדם יכול לבוא ולהגיד "כך וכך מתאים לי, זו מערכת התפישות שלי, וכך אני פועל. אין לכם זכות לשפוט אותי". אנו מרגישים שעלינו להתגונן מפני תפישה כזו, משום שבכוחה לסכן אותנו ואת היקרים לנו.
כל זה נכון רק בעולם שבו הכל יחסי, ואין נקודת עוגן שהיחסיות נמדדת מולה.

הכל יחסי, אומרים אנשים רבים בחושבם שהם מצטטים את עיקר משנתו של אלברט איינשטיין. לא! לא ולא.

הכל יחסי ביחס לגורם קבוע. במקרה הפיסיקלי מהירות האור היא הגורם הקבוע במערכת. היא לא משתנה לעולם. היא לא מאיצה ולא מאיטה. היא שם, וכל הגורמים האחרים, מסה, אורך, זמן, משנים את עצמם ביחס אליה. שהרי לו היה הכל יחסי, היתה היחסות מאבדת משמעות, וממילא לא ניתן היה לדעת מה עומד ביחס למה.

אנלוגיה זו מתאימה גם לעולם המוסרי. אדם לא יכול לעשות "מה בא לו". עליו למצוא נקודת אחיזה אמיתית וקבועה, ובהתייחס אליה לפתח את השקפת עולמו, לעצב את תפישותיו, ואולי גם להתנהג על־פיהן. אם אין נקודה כזו הרי שהכל מותר, ומהר מאד הכל מתמוטט. בעולם המוסרי־רוחני נקודת העוגן המוחלטת היא אלוהים. אלוהים הוא הגורם הקבוע במערכת, הוא הטוב המוחלט, הוא הרחמים הגמורים. הוא מהירות האור המוסרית. הוא האור.

הוא מאפשר לעצים ולעשבים לצמוח, לחיות לגדול, לדוממים להתקיים, ולבני האדם לחשוב וליצור. הוא אינו רע לעולם.

את מה שאנו מכנים טוב ורע בעולמנו, אנו מודדים לפי הטוב הזה.



כעת נוכל לבחון את מערכת התפישות החדשה שאתי בנתה לעצמה. המערכת הזו אינה מנותקת מסביבתה, ממה שקורה בעולם באותו הזמן. היא לא ממציאה לה ניו־אייג', אלא מתחברת אל המציאות ברבדיה העמוקים ביותר. הריטואלים שלה הם אישיים, לא קיבוציים, ותפילותיה הן אישיות – בכל פעם נוסח אחר המובע בפיה ובשפתה שלה, והן אינן, כתפילות רבות אחרות, חזרה על נוסחאות תפילה חקוקות ורבות־הוד. אתי דבקה באלוהים, מכירה במציאותו ובנוכחותו. היא מאמינה בו. להאמין זה לא עניין קל, ואין הוא מובן מאליו. אמונה היא התמודדות מתמשכת, רציפה. היא חמקמקה, עדינה, שברירית. עלינו לטפח אותה, להתייחס אליה ברוך ובעדנה. עלינו לאחוז בה בראותנו מוות ואי־צדק המתחוללים לנגד עינינו. עלינו להמנע מתגובה מיידית כשאנו נתקלים בזוועות מעין אלה, ולבדוק כיצד אנו יכולים להכיל אותן בתוך אמונתנו. כך נוהגת אתי. היא עושה זאת בתוך התופת של השואה ושל מלחמת העולם השנייה, כשהעולם כולו נאבק על חייו. היא מוצאת בתוכה את הכח לחמול על הקורבן ועל התוקפן כאחד. ההתקוממות שלה היא כנגד השיטה, שיטה שהשתלטה על יוצריה, וכעת גם הם עבדים לה.
קשה מאוד לקרוא את הדברים הללו. מה, אנחנו מרחמים על הנאצים? חומלים עליהם?

לא על הנאצים. נאצים זה המערכת, השיטה. אבל על האנשים שמהם הורכבה המערכת – אולי כן. כך, היא יכולה לחמול על אותו איש גסטאפו צווחן, שיותר משהפחיד אותה – הצחיק אותה. והיא, כתלמידת בית־ספר מרדנית העומדת מול מנהל זועם, התפקעה מצחוק, ובין פרצי הצחוק מצליחה לומר – "זו ההבעה הטבעית שלי", והוא נותר משותק וחסר־אונים מול צעירה יהודייה, שיכול היה לצוות להרגה, ולו עשה־כן, לא היה איש פוצה פיו.
































פורסם לראשונה בקפה דה מרקר ב 21/06/2019
2125 צפיות












פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה

השמיים שבתוכה – יפהפה (חלק ו')

הפגישה עם מקס.

בגיל 19 עמדה אתי בקשר רומנטי עם בחור בשם מקס. כעת, כעשור שנים לאחר־מכן, הם נפגשים באמסטרדם. הפגישה מתקיימת לבקשתו – הוא עומד להתחתן, ומבקש להוועץ בה. "דווקא בי" היא כותבת. הם מטיילים בעיר אחרי קפה וסיגריה זולה, אולי עישנו תוך הליכה. הוא אומר לה שמשהו בה השתנה – הוא לא מתכוון לגיל, אלא למשהו אחר, עמוק יותר מזה, תבונה ובגרות הוא קורא לזה, נעים לו להיות אתה. הם נבוכים קצת לפני הפרידה, לחי נוגעת בלחי, ואתי כותבת: "זה היה ממש יפהפה" (69). אחת האיכויות המוחשיות ביותר עבור מחפשי האור, היא האסתטיקה של הדברים. ישנם מצבים רבים מאד שאותם אין אנו נוטים לזהות כטובים או יפים במיוחד, אבל אם שמים לב, אפשר שלפתע פתאום יתבחן בהם יופי כה רב, מה שמביא להתפעמות גדולה. התבוננות שכזאת, לבד מן השכר המיידי שבא איתה, הופכת להיות כח מכוון בחיים, והאסתטיקה מקבלת משמעויות נוספות.
אחרי הפגישה הנעימה אתי כותבת: "אני מתחילה להאמין שיש לי איזה גורל, ושבמהלכו של הגורל הזה יש משמעות לכל עובדה" (שם). היא מעידה על עצמה כי היתה זו היא שנתנה את הטון במהלך פגישה, ושמקס קיבל עובדה זאת בפשטות, מבלי לעשות עניין. זהו הישג חשוב בעיניה. היא מתקרבת עוד לעצמה, ומקס מבחין בכך ואין הוא מתנגד, או מנסה להטות את השיחה לכיוונו. הוא אדם בוגר, והוא מבחין בשינוי המהותי, העמוק, שעבר על חברתו, והוא מקשיב. מכאן אמירתה ש"זה היה ממש יפהפה". ובין היופי הזה והאמונה החדשה שלה, היא חיה את המציאות במלוא עצמתה: קשיים, גירושים, מחנות ופרידות – כל אלה יגיעו עוד מעט אליה. הפלא הוא שבעיניה כל אלה אינם נושאים יותר מדי משמעות: "…כשאדם חי חיי נפש, ההבדל בין חיים בתוך המחנה ומחוצה לו, אינו רב". היא תוהה אם תוכל לחזור על הדברים הללו גם בעתיד, אבל אנו כבר יכולים לראות שהיא הולכת וקרבה לתפישת האחדות בכל עומקה – אין הבדל בין זה לבין זה, כל עוד אני בתוך עצמי חופשי ומקודש. ממש כך, מקודש.


"אדם צריך סבלנות, את יודעת. כמיהתך צריכה להיות כספינת פאר השטה לה לאיטה באוקיינוס רחב ידיים, ו א י נ ה מחפשת לה מקום לעגון בו" (70). שימו לב: אתי כותבת לעצמה. היא לא מדריכה איש, היא לא פונה אל העולם, או לאיזשהו ציבור אנשים. זוהי האמת שלה, המופנית מתוכה אל עצמה. היא ממשילה משל – ספינה. ולא סתם ספינה אלא ספינת פאר. למה פאר? בגלל אותה אסתטיקה שדיברנו בה לפני כמה שורות. הספינה לא חייבת להכיל מאות חדרים, בריכות שחייה, אולמות וחדרי אוכל או חדרי כושר. אפשר שתהיה זו סירת דיג קטנה. מה שחשוב הוא שתנועותיה תהיינה חינניות, נהדרות, מלאות הוד. זהו הוד הנובע מתוך הספינה עצמה, ולא כזה ניתן לה מן החוץ על־ידי נציג של ממשל כלשהו, יהא נציג זה רם מעלה ככל שיהיה. זהו יופי פנימי הנראה למרחוק. התנועות יפות, ארוכות, זורמות. אין התנגדות. פאר.

השיט באוקיינוס רחב־הידיים הוא איטי. זה חלק מן היופי. ספינות פאר לא ממהרות לשום מקום. לא יתחילו בלעדיהן. הן תגענה כשתגענה, ויהיה זה הזמן המתאים לכך. האוקיינוס הוא עצום והספינה מודעת לכך. אין היא אבודה במרחביו – אוהבת היא אותם. הוא מאפשר לה רגיעה, שקט, וכן, לפעמים גם ללכת לאיבוד, רק על־מנת שתוכל לחזור ולמצוא את עצמה אחר־כך. ואין ברצונה לעגון. די לה בדרך. אין נמל אפור, סופי, המחכה לה. יש דרך וגם היא רחבת־ידיים, והיא מזמינה את כולנו לצאת מן הנמל, ולהפליג אל האוקיינוס הפתוח משל היינו ספינות פאר.

















































פורסם לראשונה בקפה דה מרקר ב 20/06/2019
1688 צפיות















פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה